לאחר שלושה שבועות של לחימה ואלפי טרגדיות אנושיות, פסקו לרגע היגון והסבל המשתקפים מבעד לתקשורת הישראלית מלהיות חד-צדדיים. פלסטיני אחד, שאיבד שלוש מבנותיו, הפך ביום שישי האחרון לקורבן הראשון מצדו האחר של הגבול הדרומי שמקבל מהזרם המרכזי בתקשורת הישראלית את הזכות להיקרא בשם, להציג פני אנוש, לספר את סיפורו ולבכות את אובדנו.

ביתו של ד"ר אזעלדין אבו אל-עייש, רופא עזתי שעבד עד לאחרונה גם בבית-החולים תל-השומר בישראל, הופגז בשעות אחר הצהריים של יום שישי האחרון על-ידי כוחות צה"ל. צה"ל טוען שמהבית נצפה ירי צלפים אל כוחותיו, אבו אל-עייש מכחיש. מוסכם על כולם כי כתוצאה מהירי הצה"לי נהרגו בין היתר שלוש מבנותיו, ועוד כמה מילדיו ובני משפחתו נפצעו, כמה מהם אנושות.

אירועים דומים התרחשו בעזה פעמים רבות בשבועות האחרונים, בשמם ובמימונם של צופי מהדורות החדשות וקוראי העיתונים בישראל. הם מעולם לא קיבלו דיווח רציני על כך. את נוהל סיקור ההרוגים, הפצועים והאבלים שמרה התקשורת לישראלים בלבד, כשהמוני הקורבנות החפים מפשע בצד האחר מקבלים דמות של ספרות לקוניות בשולי ידיעות בעמודים פנימיים.

סיפורו של אבו אל-עייש היה יכול בקלות להצטרף לסטטיסטיקה היבשה הזו אלמלא רצף של נתונים יוצאי דופן: הוא דובר עברית, מתראיין בתקשורת על בסיס קבוע ועובד כעמית של רופאים ישראלים; בשל קשריו, פונו בנותיו הפצועות לטיפול בישראל, היכן שעיתונאי "חדשות 10" מורשים לפעול בחופשיות יחסית; וחשוב מכל – אבו אל-עייש הוא מכר של כתב "חדשות 10" שלומי אלדר, והחליט להתקשר אליו מיד לאחר שביתו הופגז. רצה הגורל ואלדר היה באולפן החדשות כשקיבל את שיחתו. את התוצאה המצמררת יכלו צופי הערוץ לראות בשידור חי.

מאותו הרגע ליוו חדשות ערוץ 10 מקרוב את סיפורו של אבו אל-עייש, שהפך בתוך כך גם לסיפור "שלהם". לאחר יותר מאלף הרוגים ואלפים רבים של פצועים קיבלו הצופים בישראל הזדמנות לראות מה המשמעות שמסתתרת מאחורי הביטוי "פגיעה בבלתי מעורבים", ביטוי מכובס במידה שהשימוש בו מאיים לפורר את מארג השפה של הדובר.

בבת אחת השתנה בערוץ הטון שמאפיין את סיקור המלחמה בתקשורת הישראלית מיומה הראשון, ושידורי החדשות דמו לפתע לשידורים של תחנה זרה, המציגה את סיפורם של קורבנות חפים מפשע בלי קשר למוצאם הלאומי. במלים אחרות, פלסטיני שנפצע מירי ישראלי זכה להשמיע בערוץ ישראלי את זעקתו, מצלמות הטלוויזיה שידרו את מראה בנותיו הפצועות כשעשו את דרכן אל בית-החולים, כתב אחד ריאיין את הפרמדיק שטיפל בהן, כתבת אחרת חיכתה להן בכניסה לבית-החולים, כתב שלישי עידכן כעבור זמן באשר למצבן, המנחה אמר שהוא מזועזע, ובהמשך, כשהעלה לשידור את האב השכול, פתח את השיחה באומרו כי הוא משתתף בצערו.

את הקרדיט לטיפול בבני משפחתו הפצועים של אבו אל-עייש יש להעניק לשלומי אלדר ולמערכת החדשות של ערוץ 10. כפי שניתן לראות בכתבה ששודרה עוד באותו הערב (דקה 36), רק בזכות נחישותם וזריזותם התאפשרה העברת הפצועים לטיפול בישראל. למרות זאת, המקרה של אבו אל-עייש אינו תעודת כבוד לתקשורת הישראלית, אלא תעודת עניות. זהו יוצא מן הכלל המצביע על העיוורון השיטתי שפשה בכלי התקשורת הישראליים, אשר במקום לספק מידע על הנעשה בעזה, שותפים באופן מלא להסתרתו.

בהמשך השידור בליל שישי, כשבערוץ 10 שוחחו שנית עם אבו אל-עייש (דקה 1:19), היתה בפיו שאלה אחת בלבד: מי נתן את הפקודה לירות על ביתו. את השאלה הזו צריכה לשאול גם התקשורת בישראל, ולא רק באשר לירי על ביתו של אבו אל-עייש, אלא לגבי כל ירי צה"לי הגובה קורבנות חפים מפשע. זו אמורה להיות שאלה בסיסית המתעוררת מצדה של עיתונות חופשית לנוכח כל פגיעה בבני-אדם, גם אם הם לא אזרחי מדינתם. עד לפני שנים אחדות, בכל פעם שכוחות צה"ל הרגו חפים מפשע היתה עולה שאלת האחריות. כיום, בקושי מדווחים על עצם מעשה ההריגה.