רוני אלשיך הגיע לתפקיד המפכ"ל היישר מתוככי ארגון שהחשאיות היא אחד ממאפייניו העיקריים. שהרי איש אינו אמור לדעת באילו דרכי עורמה פתלתלות מגויסים מקורות מידע בכל כפר ושכונה בגדה ויוצרים רשת צפופה של מקורות אנושיים, או באמצעות אילו טכנולוגיות האזנה ומעקב מאותרים ונלכדים חשודים במעשי איבה.
אלשיך, שב"כניק ותיק ומשופשף, כשל פעמיים כבר בצעד הראשון שלו מחוץ לממלכת הסוד: ראשית, הוא לא הבין שהמציאות שהמשטרה פועלת בה שונה לחלוטין מזו של השב"כ. רוב פעילותה נעשית בגלוי, לאור היום, עם סירנות וצ'קלקות מהבהבות. שוטריה מאיישים את קו המגע הראשון של הציבור עם החוק והסדר, והם אחת הכתובות הראשונות שאליה פונים ברגעי משבר.
ושנית, הוא לא הבין מה שנלמד כבר לפני עשורים: במצבי חירום למיניהם, לא רק המעשה הצבאי, המשטרתי או המודיעיני חשוב; גם לדברים שנאמרים בזירה הפומבית, לאספקת מידע רשמי באופן מיידי ושוטף לציבור, יש משמעות רבה. זה לא עניין של פוליטיקה או יחצנות, אלא של פסיכולוגיית המונים פשוטה.
לכאורה מדובר בדיבורים. אבל במצבים של חשש, אי-ודאות ולחץ, גם למלים תפקיד חשוב. מצבי לחץ יוצרים בקרב הציבור כמיהה למידע, להסברים ולהערכות על גורמי הלחץ ועל הדרכים להתמודד עימם, כפי שכתב ד"ר נדיר צור ז"ל בספרו "רטוריקה פוליטית – מנהיגים ישראלים במצבי לחץ". מידע שנמסר לציבור יכול לשמש מקור להרגעה, בתנאי שהתקשורת נעשית מתוך הבנה של צורכי הציבור.
למדנו את זה על בשרנו, שוב ושוב, בשורה של אירועים בטחוניים. ערב מלחמת ששת-הימים נסדקה תדמיתו של ראש הממשלה לוי אשכול לא בגלל מעשיו, אלא בשל כמה הברות שנשמעו בשידור חי כגמגום. ומנגד, פרשנויותיו של אלוף במיל' חיים הרצוג נסכו עידוד במי שישבו באותה מלחמה במקלטים. ללמדך שלא הופעה חד-פעמית של המנהיג היא העיקר, אלא נוכחות תקשורתית מתמשכת של דובר רהוט ואמין שמוסר מידע, מדריך ומרגיע.
ההמלצה "שתו מים" נשמעת היום, ונשמעה גם אז, כמעט כפרודיה, אבל היתה זו עצה אנושית מרגיעה, בדיוק מה שנדרש בשעה כזו
במלחמת יום-הכיפורים הוטל תפקיד זה על אלוף במיל' אהרון יריב. בינואר 1991 היה זה דובר צה"ל נחמן שי שהבין באישון לילה, בנפול טילי הסקאד הראשונים, כי אין די בשידור הסבריו הטכניים של ראש הג"א (זה היה בטרם בא לעולם פיקוד העורף), וכי יש צורך במי שידבר אל כל אזרח ואזרחית, אל הראש ואל הבטן המתהפכת מחרדה.
ההמלצה "שתו מים" נשמעת היום, ונשמעה גם אז, כמעט כפרודיה, אבל היתה זו עצה אנושית מרגיעה, בדיוק מה שנדרש בשעה כזו. בימים שאחר-כך עלה שי לשידור מיד לאחר כל אזעקה ונפילת טילים. זה היה מהלך חשוב ומשמעותי: היושבים בחדרים האטומים ראו ושמעו גורם מוסמך – גנרל עם דרגות (ייצוג) של תת-אלוף על הכתפיים – מוסר מידע מיידי, ככל שהיה כזה, וחוזר על הנחיות ברורות לציבור. כך זכה אז שי בצדק לכינוי "המרגיע הלאומי".
לא רק מפכ"לי משטרה טריים שוגים. גם מנגנוני ההסברה והדוברות הצה"לית המנוסים שוכחים לפעמים את כלל הברזל: "כל משבר צריך דובר". כך היה ב-2006, במלחמת לבנון השנייה: במקום דובר סמכותי מוכר, שיגרה דוברת צה"ל דאז תא"ל מירי רגב אל מול פני המצלמות כמעט מדי יום גלריה מתחלפת של קצינים. כמה מהם עשו את המלאכה כראוי, אחרים לא. ריבוי הקולות הזה היה לכשל נוסף במלחמה שחשפה ליקויים לא מעטים במערכת הצבאית.
כוחות משטרה סורקים את רחובות תל-אביב אחר המחבל נשאת מלחם, 1.1.16 (צילום: מרים אלסטר)
הרצח בתל-אביב ביום שישי אינו מלחמה וגם לא מבצע צבאי, אבל יש בו מרכיבים מובהקים של משבר: ירי ברחוב דיזנגוף, ששמו הלך לפניו במשך שנים רבות כלבה של העיר ללא הפסקה; התקפת פגע-וברח שבה חשוד ברצח חומק מהזירה ומהתל בגורמי החוק; ובעיקר: אי-הוודאות בנוגע למיקומו והאפשרות שהוא עדיין כאן ואולי מתכנן התקפה נוספת. אפשרות זו מטילה אימה על תושבי העיר, כפי שמעיד שיעור הנוכחות הנמוך בבתי-הספר ובגני הילדים בעיר.
שתיקת המשטרה רק הגבירה את החששות המובנים של תושבי העיר
חלפו כמה שעות עד שהתייצב בפני העיתונאים תת-ניצב יהודה דהן, מפקד מרחב ירקון במחוז תל-אביב (שטרם מונה לו מפקד). ניכר שאין לו ניסיון רב בהופעות מול התקשורת, בוודאי לא בהקשר מורכב ורגיש כזה, כאשר החשוד ברצח מסתובב חופשי. אחר-כך, בעוד ששוטרים עם כלי נשק שלופים סרקו את העיר, נאלצו הכתבים לדווח כי המשטרה כמעט שאינה מוסרת מידע. שתיקת המשטרה רק הגבירה את החששות המובנים של תושבי העיר.
בנסיבות כאלה היה על המפכ"ל לאתר קצין עם ניסיון בהופעות פומביות ולמנות אותו כדובר האירוע. להקים מרכז תקשורת שבו ייערכו תדרוכים בשידור חי מדי כמה שעות, כדי למסור מידע והערכות באופן שוטף, גם אם לא תמיד יש מה לחדש.
במצבי משבר כאלה אין נזק גדול יותר מהעדר מידע רשמי. אי-הוודאות היא מאיץ להפצת שמועות ומגבירה את החרדה. הרשתות החברתיות, הווטסאפ ויתר הפלטפורמות הדיגיטליות רק מעצימות את התופעות הללו. לא על כולן ניתן להתגבר באמצעות מלים, אבל הניסיון מלמד שיש בכוחו של מידע רשמי לצמצם את הלחצים וחרדות.
לרוני אלשיך ציפתה תוכנית לימודים דחוסה כשהחל בחפיפה כמפכ"ל, ועבודה רבה כאשר קיבל תחת פיקודו מטה דל ניצבים. אינני יודע עם מי נועץ בתחומי דוברות ותקשורת, אך ההחלטה שקיבל לשלוח את הקצינים לעשות את עבודתם, אבל להימנע ממגע עם עיתונאים, מראיונות ותדרוכים היתה שגויה. ועכשיו ברור שגם מזיקה.
המפכ"ל רוני אלשיך (צילום: הדס פרוש)
מאפלולית משרדי השב"כ, ולא רק משם, נראה לא פעם שעודף הפטפטת היחצנית, או ההדלפות שנועדות לפגוע ביריבים לקידום, אינם ראויים ויש להגבילם. אבל דוברות פעילה, יעילה ומתוחכמת היא צורך חיוני לכל ארגון.
למרבה האירוניה, אפילו בשב"כ, מכורתו של אלשיך, הבינו זאת כבר לפני שנים. בספרו "מלחמדיה" תיאר נחמן שי כמה מהדיונים בעניין זה. חזי כאלו הכין ב-1984 מסמך שבו הציע להקים גוף שיעניק ייעוץ תקשורת בתוך הארגון, אבל לא דוברות. "ככל שיכתבו פחות על 'השירות', כך יהיה טוב יותר. 'השירות' צריך לצמצם למינימום את המגע עם התקשורת", טען כאלו. ואילו ליאור אקרמן, שהיה אז ראש לשכת ראש השב"כ דאז עמי אילון, סבר כי על הארגון לפתח אסטרטגיה תקשורתית באורח יזום, ובמרכזה מדור תקשורת שיפעל באורח שוטף מול כתבים צבאיים, כתבי חוץ, פרשנים, עורכים ומפיקים. אילון אימץ את ההמלצות.
אלשיך חשב אחרת. וטעה. הוא לא הבין שתקשורת עם הציבור ומגע שוטף עם התקשורת הם צורך חיוני יותר מאי-פעם. כל תחומי החיים עוברים תהליך של תקשורתיזציה – הפנמת החשיבות של התקשורת והטמעת "הלוגיקה התקשורתית" בכל מגזר ופעילות. בעידן כזה המשטרה אינה יכולה ואינה צריכה לחמוק מכך. בטבילת האש הראשונה שלו כמפכ"ל קיבל אלשיך החלטה מקצועית שגויה. צריך לקוות שהוא ילמד ממנה כי בתפקידו החדש, לא הכל צריך להיעשות בשיטות השב"כ.