השבוע דווח כי בית-משפט באזרבייג'ן דן עיתונאי בכיר לשש שנות מאסר בגין ריגול לטובת ארמניה. לא מדובר במקרה חריג. המדינה הקווקזית ידועה ביחסה כלפי עיתונאים שאינם סרים למרות השלטון. בשנה האחרונה התנכלו הרשויות לעורך עיתון אופוזיציוני ולבני משפחתו, עיתונאית ביקורתית נידונה לשבע שנות מאסר אחרי שמתחה ביקורת על הנשיא ועיתונאי אחר נידון לחמש שנות מאסר בגין "מעשה בריונות".

מדד חופש העיתונות של ארגון עיתונאים-ללא-גבולות (RSF) מיקם בשנה שעברה את אזרבייג'ן במקום ה-162 מתוך 180 מדינות, המקום הנמוך ביותר שאי פעם הגיעה אליו, ודירג אותה כמדינה שבה אין חופש עיתונות. "השלטון ממשיך בתהליך השתקת שאריות הקולות העצמאיים שטרם דוכאו", כתבו מחברי הדירוג על המצב במדינה זו. "בפני עיתונאים ובלוגרים עצמאיים עומדת אותה הברירה שעומדת בפני מגני זכויות אדם - סתמו את הפה, ברחו מהמדינה, או שתיאסרו בטענות מפוברקות".

למרות שמדובר במדינה שרוב אזרחיה מוסלמים, לאזרבייג'ן וישראל יחסים טובים, כולל יחסיים דיפלומטיים מלאים ושיתופי פעולה ביטחוניים. לאחרונה ביקרה קבוצה של עיתונאים ישראלים בבאקו, בירת אזרבייג'ן, כחלק מניסיון להגביר את התיירות הישראלית למדינה. הביקור מומן על ידי חברת תיירות ישראלית שמציעה למכירה חבילות נופש לבאקו, וכן על ידי חברת התעופה הלאומית של אזרבייג'ן ומשרד התיירות של המדינה.

כתבות שפורסמו בעקבות הביקור הממומן ב"גלובס" ובאתר mako (במדור "חופש") כללו בסופן גילוי נאות בדבר יוזמי ומממני הנסיעה והאירוח, אולם לא היה בהן כמעט זכר להפרות זכויות האדם המתמשכות במדינה, שלא לדבר על היחס הנפשע שלה לעיתונאים.

כשעיתונאים ישראלים מסכימים לשתף פעולה עם מיזמי פרסום סמוי ותוכן ממומן מסוגים שונים, הם מזנים את המקצוע ומדרדרים את האמון הנמוך ממילא בכלי התקשורת. כשהם עושים כל זאת במימון ממשלה המתנכלת לעיתונאיה שלה ואוסרת עליהם חופש ביטוי מינימלי, הם פוגעים לא רק באמינות כלי התקשורת שבהם הם כותבים אלא גם בדבר מה שאמור להיות מובן מאליו - סולידריות בין עמיתים למקצוע.