טרור

רק העיתונים החרדיים מקדישים את כותרתיהם הראשיות למה שמכונה בישראל "גל הטרור": "4 חיילים ומאבטחים נפצעו, בהם אחד קשה, בשורה של ניסיונות דקירה ודריסה" נכתב בכותרת של "המודיע". "3 פצועים בפיגועי דקירה ודריסה" נכתב בזו של "הפלס" (שנחשב דווקא למחמיר יותר). ב"ישראל היום" וב"מעריב" מעלים לראש סדר היום את מה ששוב ושוב הוכח כהסחת דעת ותו לא: חשש ממגיפת שפעת ("התפרצות של שפעת החזירים, מש' הבריאות קורא: 'בואו להתחסן'" ב"ישראל היום" והכותרת חסרת המודעות העצמית של "מעריב": "בהלת שפעת").

ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לחגוג על האפשרות לתקוף את הימין: "החופה והחרפה" נכתב בכותרת הראשית מתחת לעוד צילום מסך מסרטון החתונה המפורסם בישראל ולא פחות משש הפניות לסיקור הנושא. ב"הארץ" הכותרת הראשית היא: "וינשטיין נערך לסוף כהונתו: שרה נתניהו תיחקר, תיק אהוד ברק ייסגר". הכותרת הראשית התמוהה ביותר היא של "מקור ראשון": "שיא של 15 שנה: 30 אלף עלו ארצה", נכתב בה. כמו כן, לפני שנמשיך בסיור, שימו לב לכלניות הפורחות משמאל (הפרחים לזאב אלקין, שר הקליטה - תודו שלא ידעתם).

ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" אין בשער כל אזכור למעשי הטרור שאירעו אתמול. ב"הארץ" מתפרסמת מודעה של "שוברים שתיקה", המודים לראש הממשלה על שהעלה אותם לתודעה הציבורית. "ראש הממשלה, אתה יכול להמשיך בשלך, אנחנו לא נשתוק עד שהכיבוש יסתיים", נחתמת המודעה שיורה בראש לטענה (האמיתית או המפוברקת) כאילו מדובר בארגון שמטרתו להעביר ביקורת בונה על הצבא.

הבנקים

רפורמת בכר (ש"דה מרקר" הקדיש לה אתמול מוסף מיוחד) היא עדיין איל ניגוח עבור פרשנים כלכליים משני הצדדים, רפורמת הסלולר היא מותג לאומי, והרפורמה בתמלוגים על משאבי הטבע הצליחה לתפוס כותרות. לעומתם, הרפורמה בבנקים נותרה כמעט מחוץ לעין הציבורית מאז הוקמה השנה ועדת שטרום, שהמלצותיה אמורות להפריד מהבנקים את חברות כרטיסי האשראי (אחרי שבכר הפריד מהם את פעילות ההשקעות).גם כשהעיתונים עסקו במאבק שמאחורי הקלעים על עיצוב ההמלצות, הוא לא מוסגר ככזה והובא (בדרך כלל) לקוראים כפיסות אנקדוטליות.

את הסיפור על ועדת שטרום אולי עוד יספרו פעם - אם בכלל תצליח להוציא את המלצותיה ואם שר האוצר משה כחלון, שרואה לכאורה בנושא את ספינת הדגל של הקדנציה שלו, יצליח להעביר אותן בחקיקה. בינתיים, לא בטוח שאפשר לשרטט את קווי המתאר של הסיפור לפי עמדותיהם המוצהרות של הפרשנים הכלכליים השונים, המסתדרים בדרך כלל כמו בתסריט שחוק בעמדות ידועות מראש: העיתונאים המדבררים את ההון חובטים בוועדה התורנית, באנשיה ובמסקנותיה הצפויות (כרגיל, באמתלאות דומות).

הסיבה: כנראה שחל פיצול גם במחנה הרפורמיסטים. קרי: בין שר האוצר לבין המומחה שמינה. הד לכך ניתן למצוא בטורו של יהודה שרוני ב"מעריב". שרוני, פרשן סופר-שמרן שהוכיח בעבר כישרון בהתגמשות לפי צרכיו של בעל-הבית, לא מתייחס לעצם ההמלצות של הוועדה אלא כותב כי "בקרבת כחלון מביעים אכזבה עמוקה מכך שמי שמונה לעמוד בראש הוועדה לא סיפק את הסחורה. שטרום, כך לדברי מקורבי השר, נפל בקסמה של הנגידה ושוכנע מטיעוניה הרבה יותר מאלה של כחלון". יתכן שהניתוח של שרוני הוא ספין - אבל התגובה הצוננת של כחלון לדו"ח הביניים היא עובדה.

יותר מעניינת היא כמובן עילת המחלוקת - כנראה סוגיית הפיקוח. בטורו בירכתי "מעריב" כותב הדר חורש, עוד וטרן של מדור הכלכלה של "מעריב" בגלגוליו הקודמים, כי רפורמת בכר כשלה בשלב ההוצאה לפועל. דהיינו, הוצאת הקופות מהבנקים לא נעשתה בצורה חכמה ויצרה בסך הכל כיסי ריכוזיות חדשים. נדמה לי שהמחלוקת העניינית סביב עבודת הוועדה קשורה בדיוק לנקודה החשובה הזו, שלא מקבלת מקום רחב ונקי מספיק בעיתונות.

מי שאפשר לסמוך עליו שלא יבלבלו אותו בדרך להמשך ההגנה על האינטרס של הבנקים הוא סבר פלוצקר, שב"ממון" של "ידיעות אחרונות" ממשיך במתקפה שלו על הוועדה (הוא מלין בין היתר על רמת העברית בכותרות דו"ח הביניים שלה) וקובע שוב, בניסוחים העקיפים הרגילים, כי אסור להפריד את חברות הכרטיסי האשראי מהבנקים. כדי להמחיש את האינטגריטי של העיתונאי הזה, בהמשך המוסף מתפרסמת כתבת התוכן השיווקי התורנית במימון בנק הפועלים (הפעם פלוצקר לא מגיש אותה בעצמו).

ב"גלובס" עושים זאת עם יותר טקט: "חברות כרטיסי האשראי בעולם: מתחרות על צ'ופרים, לא על גובה הריבית", נכתב בכותרת הראשית (עמירם ברקת).

מסים

אגב - גם פלוצקר וגם אלי ציפורי, המקבילה שלו ב"גלובס", טוענים באופן דומה מאוד כי הבעיה הגדולה של כלכלת ישראל היא מערכת המסים.

שמאל ימין שמאל

למפגש בין שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל לבין חשודים יהודים בטרור היה תמיד פוטנציאל סאטירי מובהק, וכעת, עם הדיון הציבורי בחקירותיהם של החשודים ברצח בני משפחת דוואבשה בכפר דומא, נראה שהוא מתגשם במלואו: טענותיהם החוזרות של ארגוני ופעילי שמאל, שהפכו כבר למנגינה שחוקה, מתנגנות כעת בשחזור מדויק על-ידי אנשי ימין מובהקים. הקריאה משמאל להבין את מניעיהם של הטרוריסטים הפלשתינים ולהתחשב בזכויות האדם שלהם, מגיעה כעת מימין כלפי הטרוריסטים היהודים. איתמר בן-גביר נשמע כמו חבר בוועד נגד עינויים.

"להפסיק את העינויים", הכותרת הראשית של "בשבע", 25.12.15

"להפסיק את העינויים", הכותרת הראשית של "בשבע", 25.12.15

"אנחנו יודעים שהשב"כ הגיע עם צו ולקח את ההקלטות. איזה מין דבר זה? לקחת הקלטות מאירוע פרטי? באיזו עילה?", אומרת "אם של עצור אחד" בכתבה ב"מעריב" על תיעוד ריקוד החתונה בו יהודים נופפו בנשקים והניפו תמונה של פעוט ערבי שלפי החשד נשרף למוות על ידי יהודים. "יותר מזה", היא ממשיכה, "אני בטוחה שהסרטון הזה יצא עכשיו בשביל לתת לגיטימציה לכל ההתעללויות שעוברים הבנים שלנו. כך אפשר להמשיך לענות אותם ולהוציא מהם הודאות שווא. הם התירו את דמם שוב". הכותרת הראשית של "בשבע" היא "להפסיק את העינויים".

המתח הסאטירי הזה כרוך כחבל על צווארו של הפוליטיקאי בנימין נתניהו, שהאיום הגדול על מעמדו מגיע לא משמאל אלא מימין. זהו גם האתגר היותר גדול של בטאונו, שמיליארדר אמריקאי מחלק בחינם ברחובות ישראל. מתקפה על השמאל היא משימה שגם העיתונות הדהויה של "ישראל היום" מסוגלת לה, אבל כדי להתמודד עם ביקורת מימין נדרש כנראה מגע יותר מתוחכם. הפתרון של "ישראל היום" הוא פעמים רבות התעלמות והשתקה של קולות מהימין שאינם מהללים את התנהלותו של נתניהו. פעמים אחרות משתמשים בחינמון באמצעים של כזב והטעיה.

כותרות הידיעה על הודעת השב"כ ב"ישראל היום" וב"הארץ"

כותרות הידיעה על הודעת השב"כ ב"ישראל היום" וב"הארץ"

"שב"כ מודה שהחשודים ברצח בדומא עונו, אך לא הוטרדו מינית", נכתב בכותרת ידיעה של חיים לוינסון ב"הארץ". לוינסון מסתמך על הודעה של השב"כ, המפרטת עינויים שונים שנטען שהחקורים עברו ומכחישה את הדברים. מנגד, כפי שלוינסון מציין, "שב"כ נמנע מלהתייחס להאשמות החשודים ופרקליטיהם בנוגע לפרקטיקות אחרות של עינויים: קשירות בתנוחות מכאיבות, סטירות, הידוק אזיקים עד כאב ומניעת שינה". הנה כך נכתב בהודעה:

תכליתה של החקירה המתנהלת בימים אלה היא חשיפת ההתארגנות וסיכול פיגועים עתידיים. לאור זאת, ובתיאום עם המערכת המשפטית, נחקרת ההתארגנות על פי אמות המידה המקצועיות והמשפטיות המקובלות לסיכול התארגנויות העוסקות בהוצאת פיגועים חמורים עתידיים. במהלך החקירות ננקטו אמצעים המתאימים לתכלית זו".

ב"ישראל היום", לעומת זאת, קונים בחדווה את הספין. הכותרת שנותנים היום העורכים לידיעה על הביקורת מימין כלפי התנהלות השב"כ נגד "עצורי דומא" היא "השב"כ בהודעה חריפה: אין ולא היו עינויים".

לא נתניהו סובל - גם בנט, שמקבל במה אצל נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", המתאר כיצד שר החינוך מראה לו מסרונים מתומכיו המודיעים שהתאכזבו מתמיכתו הפומבית בשב"כ: "הוא גאון. איתמר בן גביר עשה קמפיין גאוני", מצטט ברנע את בנט.

משפחת נתניהו

בן כספית מקדיש, כמובן, חלק גדול מטורו לחקירה הצפויה של שרה נתניהו בפרשיות מעונות ראש הממשלה: "הידיעה המקורית הנשכחת ההיא, שפורסמה באתר האינטרנט של 'מעריב' עוד לפני התאבדותו של תת ניצב אפרים ברכה, היתה נכונה", הוא מזכיר "בלי להזכיר שמות" את הידיעה הידועה לשמצה של אבירם זינו, לפיה נתניהו תיחקר. "גם הידיעה שלפיה עו"ד יעקב וינרוט טוען, בפורומים סגורים, לביטול החקירה מפאת 'ליקוי נפשי' שממנו סובלת הגברת נתניהו, נכונה ושרירה", הוא מוסיף.

ב"הארץ" קובע גידי וייץ חד וחלק כי וינשטיין הורה שנתניהו תיחקר. גם ברנע ב"ידיעות אחרונות".

ב"ישראל היום" לא נכתב דבר וחצי דבר על מצבה הנפשי של שרה נתניהו. גם לא על החקירה הצפויה. לעומת זאת, כתבת המשפט יודעת לספר כי בג"ץ הורה ליועץ המשפטי לממשלה "לנמק מדוע אינו חוקר את ברק".

אגב, כספית מוסיף פרט פיקנטי בעניין אחר: על אירוע משפחתי של משפחת דרעי שנתניהו השתתף בן - המקהלה, כך כספית, שרה את נאומו של ראש הממשלה: "ביבי נשא נאום ארוך, אחריו דיבר הרצוג. ואז עלתה מקהלת גברים עם חזן. השיר הראשון היה, לא תאמינו, כולו מילותיו של נאום ראש הממשלה. כן, המילים הולחנו ותוזמרו והפכו לניגון. כנראה בתיאום מראש. אם כבר חצר קיסרית, אז עד הסוף".

הסרטון: מ"הפלוג" של טל שניידר

עבירות מין

לילך ויסמן כותבת ב"גלובס" על הצד התקשורתי של פרשת סילבן שלום ש"לא רק תכנס להיסטוריית הפוליטית הישראלית, אלא צריכה להילמד גם בבתי הספר לתקשורת. מי שמחפש מניע פוליטי, נקמנות אישית או חיסול חשבונות יכול להפסיק. מאחורי שטף העדויות שצצו כפטריות אחרי הגשם לא עומד גורם בעל אינטרס. הפרשה הזו באה לעולם כחלק מהתחרות בין כלי התקשורת.

"אם נתחיל מהסוף: במילים אחרות שלום משלם את מחיר הפאניקה מהמעבר של איילה חסון לערוץ עשר. זה לא ששלום לא הרוויח ביושר את סופו המר שהוא הביא על עצמו, אבל פיצוץ הפרשה הוא תוצאה מובהקת של הלחץ שאחז בתקשורת כשבטעות הודלף לערוץ 2 שחסון, הרכש החדש של ערוץ 10, מתכוונת לעלות עם חשיפה חדשה בפרשת שלום שלפני שנתיים הוכנסה לבוידעם.

"השמועות של טלפונים שעושים תחקירני ערוץ 2 למוטרדות פוטנציאליות במטרה לתת לחסון פייט באולפן שישי, הגיעו גם לעיתון 'הארץ', שכבר החזיק בעדות המוטרדת הראשית בפרשה. בעיתון לאנשים חושבים לא היתה כוונה לעשות בחומרים שימוש כעת, אבל הרצון להקדים את שני הערוצים הביא את 'הארץ' לפרסם את החומרים שבידיהם בכותרת ראשית.

"את הטורנדו התקשורתי שהחל באותו הבוקר לשלום לא היה סיכוי לעצור. זו היתה מלחמת כל בכל: ערוץ 2 נגד 10, קול ישראל נגד גלי צה"ל, ושלושה עיתונים ברקע. התחרות מי יביא את העדות הבאה הטריפה את כלי התקשורת על דעתם. ברקע היה גם שר אחד, שר הפנים. זה נשמע קצת אירוני, אבל הקרב לא היה אישי (וגם לא פרסונלי). ובכל זאת, אי אפשר לומר ששלום נפל קורבן לתחרות, הוא קורבן של עצמו. שפע העדויות והפרטים המביכים החדשים שהתגלו מדי יום האכילו את המפלצת ומצבו הפוליטי של שלום הלך והתדרדר".

ב"מעריב" מתפרסמת בעמוד 6 למטה ידיעה של אלון חכמון תחת הכותרת "הח"כ לשעבר ינון מגל נחקר באזהרה". "בין היתר", נכתב בידיעה, "מגל חשוד כי הטריד מינית כמה מעובדותיו בעת שכיהן בתור עורך ראשי באתר 'וואלה!'. [...] עו"ד עודד גזית ועו"ד גליה כהן מסרו מטעמו כי הוא 'שמח שהתאפשר לו להתייחס סוף סוף לפרסומים השונים בעניינו'. השניים הוסיפו כי: 'מגל בטוח שלאחר שהמשטרה תסיים את עבודתה בקרוב יסתבר כי לא עבר כל עבירה'".

סחר בנשים

ליאת בר סתו מתעדת ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" באמצעות "המוקד לפליטים ולמהגרים" את השינוי הזוחל במציאות של סחר בנשים בישראל. "צעירות קשות יום מגויסות מאיזורים מוכי מלחמה ועוני במזרח אירופה, בעיקר דרך הרשתות החברתיות. תוך הבטחות בנוסח: 'משכורת של 25 אלף דולר בחודש', 'קליינטים נדיבים' ו'מדובר בגן עדן', נשלחות הנשים לכאן - כולן במסווה של תיירות תמימות, שבסך הכל הגיעו לטייל בארץ הקודש. היישר מנתב"ג הן מובלות לאחד מבתי הבושת", מתארת כותרת המשנה, במה שנראה, ולא בכדי, כשידור חוזר של כתבות מלפני חמש שנים ויותר.

זו כתבה בעלת משמעות משום שהקונוונציה הרווחת בשנים האחרונות היא כי מפת הזנות בישראל השתנתה לאחר הלחץ האמריקאי במפנה המילניום, כי הסחר בנשים כמעט ומוגר והזנות חזרה להיות מקומית. למעשה, המאבק בסחר בנשים היה דוגמה מובהקת לכך שכשהרשויות בישראל מתגייסות למטרה מסויימת הן מסוגלות לחולל שינוי ממשי במציאות. בר סתו מתייחסת לכך:

שורה של חוקים חדשים, החמרת האכיפה והענישה, כתיבה של תוכניות לאומיות והקמת גופים מיוחדים היו חלק ממאמץ משותף שנמשך שנים, במטרה לנקות את ישראל מסחר בנשים למטרות זנות.

ואכן, נראה שהמאבק הצליח. החל משנת 2007 דיווחו הגורמים המטפלים על מספרים הולכים וקטנים של נשים שזוהו כקורבנות סחר למטרות זנות. בשנת 2012 חזרה ישראל להיות מדורגת בדוח מחלקת המדינה האמריקאית כמדינה העומדת בקריטריונים המינימליים למאבק בסחר בבני אדם.

אלא שלאחרונה נראה שמשהו השתנה לרעה. בחודשים האחרונים הצטברו עוד ועוד עדויות, מגורמים ומגופים שונים, שכשמחברים אותם יחד מתגלה תמונה עגומה: תופעה הולכת וגדלה של נשים המובאות לישראל לעסוק בזנות או בחשפנות. המשותף לכולן: ניצול של אשרת התייר כדי להיכנס לישראל לתקופה קצרה ולשוב לארץ מוצאן מבלי להשאיר סימן".

מטבע הדברים, לא רק הממסד לומד ומסתגל אלא גם העבריינים. הגנבים לעולם יהיו גמישים יותר מהשוטרים. זהו בדיוק תפקידם של גופי מעקב וביקורת חיצוניים לגשר על הפער הזה, והתקשורת היא המכשיר שצריך לשמש אותם (או - במקרה של כלי תקשורת רציני יותר - לתפקד כגוף כזה בעצמו).

אגב: התחקיר של בר סתו פותח את המוסף, אבל השער מוקדש לראיון עם כוכב בידור.

ענייני תקשורת

רשות השידור. נתי טוקר ממשיך לחשוף ב"דה מרקר" את התנהלותה המושחתת של רשות השידור בראשות ההנהלה הקודמת, שמונתה בשרשור על ידי בנימין נתניהו אחרי ששינה את חוק רשות השידור כך שיאפשר לו למנות את יו"ר הרשות. שמות כמו יוני בן-מנחם ואמיר גילת מועלים שוב, ואפשר רק לתמוה כיצד לא שמענו עדיין על חקירה משטרתית שתברר כיצד הוציאו ברשות השידור תקציבים של עשרות מיליוני שקלים, שעשו לכאורה את דרכם למקורבים ועובדים - בשיטה המזכירה את זו של פרשת ישראל-ביתנו.

ההפקרות שמתאר טוקר היא הסיבה לכך שניתן היה להעביר חוק שיפרק את רשות השידור - בתקווה שבתאגיד החדש תהליך הריקבון לא יתרחש. כמובן שכל עוד הפוליטיקאים ימשיכו לבחוש בשידור הציבורי - הוא יתרחש גם יתרחש.

הומואים. "מקור ראשון", שבעבר פסל מודעה של ארגון הומוסכסואלי באירוע שהגיע לערכאות, מפרסם היום בין דפיו מודעה כזו בדיוק.

מה מרשים אותך. מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מגיש פרויקט סטנדרטי במסגרתו כתבי העיתון ואורחים בוחרים את "אנשי השנה" שלהם. הטור הפותח הוא טקסט קולח ונבון של נחום ברנע על תופעת דאעש, ש"שינה את אמריקה", מה שנכון "ביתר שאת לגבי מדינות אירופה" ודאעש גם "מתנחל בלבבות" בקרב הפלסטינים. שורה אחת בתחילת הטקסט יכולה לשמש בסיס להרהור על יכולתם של עיתונאים לפענח תופעות שמחוץ לגבולות עולמם האישי:

אבו בכר אל בגדדי, הידוע גם כח'ליף איברהים, הידוע גם כאיברהים עוואד איברהים אל בארדי, הכתיב בשנת 2015 את סדר היום העולמי. לא נשיאים, לא ראשי ממשלה, לא גנרלים, לא מיליארדרים, רק מורה בלתי מרשים ללימודי דת, מכפר נידח סמוך לסאמרא, עיראק".

זו סתירה פנימית מעניינת: אדם שבכוח הכריזמה שלו שינה את סדר היום העולמי לא יכול להיות "בלתי מרשים". ואם הוא בכל זאת נתפס כ"בלתי מרשים" אצל מאן-דהוא, הרי שיש בכך עדות על אותו מאן-דהוא ולא על האדם משנה העולם. ונשאלת השאלה, כיצד עיתונאי יכול להתגבר על הלקות הזו במסננות המציאות שלו, שאינן מאפשרות לו לקלוט את ה"רושם" של דמויות מותירות-רושם שהוא מסקר?

התשובה לא חשובה בהקשר של אל-בגדדי, שעיתונאים ישראלים ממילא אינם יכולים באמת לסקר. אבל האם עיתונאים כנחום ברנע - וחלק גדול מהעיתונאים עדיין מגיעים מאותם רקע ומוצא כשלו - מסוגלים להבין באמת ובתמים תופעות ישראליות שמחוץ לגבולות בית הגידול שלהם? זו שאלה שאפשר כמובן לשאול גם לגבי עיתונאים וכלי תקשורת שמלכתחילה אינם מן הזרם המרכזי - למשל עיתונים חרדים ודתיים - וגם קל יותר לענות עליה: הם בדרך כלל אפילו לא מנסים.

קונפורמיות היא. הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות" (סבר פלוצקר) בוחר כאיש השנה שלו את העומדת בראש הבנק המרכזי. הכתב הצבאי של העיתון (יוסי יהושוע), בוחר בעומד בראש הצבא. עיתונאי בידור (איתי סגל) בוחר במיוצגת הבכירה של זרוע הההפקות של משפחת מוזס (גל גדות ל-ADD).

אירוניה היא. שלמה ארצי, בעל הטור המגומגם ביותר בעיתונות הישראלית (לדורותיה?), בחר כאיש השנה שלו את "הישראלי השותק".

כמה לשעה. תביעה שהגיש כדורגלן העבר איציק זוהר נגד פיטוריו מערוץ הספורט מקודמת על ידי רז שכניק במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". בין השאר נחשף שם כמה הרוויח זוהר (לדבריו) על הופעותיו כפרשן בטלוויזיה: בין 1,000 ל-1,500 שקל (ללא מע"מ) לכל הופעה על המסך. סוג של גילוי נאות לכך שזוהר עבר לעבוד אצל המתחרים - כלומר, אצל "ידיעות אחרונות" (השולטת על "one"), מובא בסוגריים בתוך הכתבה.

המלצה. סבר פלוצקר ממליץ ב"ידיעות אחרונות" על "גלובס". "ישראל גדושה בעיתונות כלכלית צרחנית, המשננת שוב ושוב את אותן סיסמאות חלולות. גלובס אינו נמנה על הזן הזה. המשך קיומו במלוא כוחו חיוני לנוף תקשורת ישראלי בריא", הוא כותב. ואם זה מי שממליץ עליך...