איור: עמוס אלנבוגן
שלא כמו מחדל מודיעיני רציני או חוסר מיומנות בחדר ניתוח, תקשורת חסרת אחריות ולא חכמה אינה הורגת. אבל פגיעתה יכולה להיות, בטווח הקצר ובעיקר בטווח הארוך, קשה מאוד. בעשרת ימי הפיגועים ההמוניים של סוף פברואר ותחילת מארס, ובעיקר בימים המסוימים שבהם אירעו הפיגועים בירושלים ובתל אביב, כשלה התקשורת האלקטרונית בכמה רמות (מאמר זה אינו דן בעיתונות הכתובה). היא כשלה ברמת הביצוע הנקודתי, כלומר בתפקוד השדרים-העיתונאים בשטח ובאולפן, וברמת הקונספציה - זו שהכתיבה את הפעלת אולפני החדשות הפתוחים במשך יום האסון ואת אולפני הדיון לעת ערב.
לא צריך להרחיק לכת כפי שעשה הפרופסור שלמה אבינרי, שקבע בניסוח אומלל כי הטלוויזיה הישראלית ושדרה חיים יבין חטאו בשיתוף פעולה עם החמאס. אבל אפשר בהחלט לומר שהתקשורת האלקטרונית הפעילה, שלא מדעת ובוודאי ללא כוונות זדון, סוג של טרור פסיכולוגי על הציבור. פגיעתה הפסיכולוגית היתה בעלת עוצמה מיוחדת, משום שבימי פיגועים כאלה נעשה הציבור צרכן תקשורת כפייתי, והתקשורת נהפכת לו משענת יחידה, ובאמצעותה בלבד מתווך לו העולם, וגם הוא עצמו.
הפגיעה הראשונה, המיידית, של התקשורת בציבור היתה בעצם הקונספציה של הפעלת אולפני החדשות הפתוחים בשני ערוצי הטלויזיה והגל הפתוח ברשתות הרדיו. זו התפתחות חדשה יחסית במישור הטלוויזיוני, ולממדיה אין תקדים בעולם. אירועי טרור עירוני בבלפאסט, בלונדון או בפאריז אינם מביאים שם לפתיחת ערוצי טלוויזיה כלל-ארציים לשידורים חיים, המעניקים הזדמנות קוניונקטוראלית לחברי פרלמנט נידחים או לעוברי אורח להפוך תוך דקה לעדים, למדווחים, לפרשנים ולפילוסופים של הזוועה.
הרווח כביכול של דיווח בזמן אמת ממקום האסון ושל תיעוד האירועים בעת התרחשותם איננו שקול כנגד הנזק שגורמים משדרים "חיים" אלה לשפיות הציבורית וליכולת העמידה של הפרט ושל החברה כולה. הוא איננו שקול גם כנגד השחתת השפה ושאר כלי התפיסה שלנו. בסופו של דבר, ובאורח כבכיכול פרדוקסלי, גורמים השידורים האלה גם להשחתת יחסנו אל המוות האלים שהם מתעדים ומשכפלים ואל הקורבנות הממשיים, האמיתיים, של פיגועי הטרור.
כשל בשידורים החיים
לצורך הדיווח המלא והמורכב ככל האפשר על אירוע, ולצורך סיפוק "זכות הציבור לדעת", אין צורך לשדר ללא הפסקה, ובשידורים החוזרים על עצמם עד לאין סוף, אותן תמונות, אותן מראות, אותם אמבולנסים המגיעים אל אותו שער של אותו חדר מיון ופורקים אותן אלונקות עם אותם פצועים; השידור החוזר שוב ושוב - כדי למלא את הזמן וכדי להשאיר את הצופים באותו ערוץ - של ריטואל סידור הגוויות המכוסות בשמיכות צבאיות חומות פעם אחר פעם אחר פעם, לאורך אותו הקיר, אין לו ולא כלום עם דיווח, ואין כאן מתן אינפורמציה חדשה. יש בכך, לעומת זאת, סוג של פורנוגרפיה וזילות של האסון בצורה בלתי נסבלת.
כאלה הם גם, במקרים רבים, דיווחיהם ה"מדממים", המתפייטים, של הכתבים בשטח ועדויותיהם ההיסטריות של עוברי האורח על איברים מרוטשים ועל עוד מחזות אימי - עדויות המועברות בשידור חי, ללא עריכה, ללא בחירה, ללא שיקול דעת. גם במותם בפיגוע טרור באמצע העיר, באמצע הרחוב, זכאים בני אדם להגנה על פרטיותם וצניעותם, ומתחייבת מכך מידה גדולה בהרבה מזו המתקיימת בשידור חי של דיסקרטיות בדיווח ושל הקפדה על המילים ועל התמונות.
תפקידם של כתבי השטח איננו להתפייט ואיננו להתפלסף. אינני יודעת כמה מהם הגו אי פעם במשמעות המושגים "גיהנום" או "תופת", שהם כה מרבים להשתמש בהם באירועי פיגוע. תפקידם הוא לדווח, בדיוק וביובש רב ככל האפשר, ולא לנסות ולהעצים בכוח המילים הדלות שלהם את הארוע. יש שעושים זאת היטב. אלון בן-דוד, איילה חסון, כמה משדרי הרדיו הצעירים, שומרים גם ברגעים קשים להם ולסביבתם על עניינות ועל שפיות, נוקטים לשון רזה, שהיא המתאימה ביותר לרגעים האלה, ועושים את ההבחנה בין דיווח ובין פרשנות. רוני דניאל, מנגד, כתב מנוסה דווקא מן הערוץ השני, עדיין לא הגדיר לעצמו את עצמו באירועים מעין אלה - כתב או פרשן - ופיתח בדיווחי השטח שלו מאירועי אסון סגנון מנופח, עמוס שתיקות טעונות, שאין בהן הרבה אינפורמציה. יש בהן, לעומת זאת, הגיגים מיותרים שעריכה טובה היתה יכולה כמובן לנכש. הוא אף נכשל בהבאת עדויות היסטריות, בלתי נחוצות מבחינת הסיקור המהימן והמלא של האירוע, וערוצו נכשל בשידורן של עדויות אלה שוב ושוב.
השידורים החיים מן האירועים, הנמתחים לאורך היום כולו, מייצרים בהכרח דרמות כוזבות, היסטריות מועצמות, קלישאות מקוממות במיוחד, משום שמדובר באירועים קשים. יש בהם גם כשל בדיווחים עצמם, שהם התכלית העליונה של השידור החי. אם משום התחרות בין הערוצים ואם משום יצר החשיפה של ממלאי תפקידים, מעבירים השידורים החיים מידע לא מדויק ולא בדוק באשר למהות האירוע ובעיקר ביחס למספרי הנפגעים ומצבם. כך העלה הערוץ השני, ברגע שנמשך שעה ארוכה, את מספר ההרוגים בפיגוע בתל אביב ל-20, ובמשך יום שלם שיגעה משטרת ירושלים את הציבור בעניין הפיגוע-התאונה בגבעה הצרפתית, ובכך אף איפשרה לימין הפוליטי להשמיע טענה מטורפת של קנוניה בין הממשלה ובין המשטרה להסתרת מידע ולטשטוש האמת.
ניהול אולפן חדשות בעת אירוע קשה, בשידור חי לאורך זמן, מצריך לא רק עצבים חזקים מאוד וכושר אילתור, אלא גם תבונה ורגישות מיוחדות, תרבות-שיח וחוכמה. כרמית גיא עושה זאת ברדיו באורח מופתי. ניהול האולפן שלה בשעות הבוקר ביום הפיגוע הראשון בירושלים, כשידעה כבר על מות בנם של חברים טובים שלה, היה שיא של מקצועיות ומיומנות. הראיון המרגש והשפוי שערכה יום לאחר הפיגוע בתל אביב עם לארי בלקין, ששכל את אשתו ואת חמותו, צריך להילמד בשיעורי אזרחות ובבתי ספר לתקשורת.
יש להניח שניהול משדר טלוויזיוני הוא מורכב יותר, בשל הממד החזותי של המדיום. אולם בדרכו שלו, מצליח גם יעקב אילון מהערוץ השני לנהל את השידור בתבונה ובמקצועיות. התבוננתי בו ארוכות במשך יום השידורים של הפיגוע בדיזינגוף סנטר. הוא לא איבד לרגע את עשתונותיו, לא הרים את קולו, לא שידר היסטריה בגופו ולא נסחף אחרי מילים "גדולות". לאורך היום כולו הוא השתמש בביטוי האינפורמטיבי "פיגוע המוני", ולא הוסיף שמות תואר כגון "נורא", "איום", "מבעית", "מעורר חלחלה", ו"מזוויע", שעמיתיו בשני הערוצים שחקו עד דק. יש לומר גם שבמישור הפוליטי עמד ועומד לרשותו הכתב המעולה עמנואל רוזן, "המכסה" את הממשלה במקצועיות ובענייניות חסרות דופי.
כישלונם של חיים יבין וניסים משעל, כל אחד בתפקידו, בולט עוד יותר על רקע מקצועיותם הצנועה והמבורכת של עמיתיהם-מתחריהם מן הערוץ האחר. יבין אף פעם לא היה מראיין חדשות מעולה, אבל הוא מגיש חדשות בעל ניסיון עצום, נוכחות מרשימה, וולטר-קרונקייטית; ולטוב ולרע, היה זה הוא שתיווך לנו ב-25 השנים האחרונות את ההיסטוריה שלנו. במשך השנים, גם בימים קשים, הוא היה סמל של סולידיות. חוסר האונים ואיבוד העשתונות הצעקני שהפגין הפעם, בעיקר בראיונות-האולפן ובשיחותיו עם משעל, השרו מרוחם על כל מערכת החדשות של ערוץ 1 ומסריה. אך יותר משהיה זה שיקוף של ההיסטריה הציבורית, כפי שטוענים ראשי הערוץ, היו כאן, אני חוששת, החצנה והכפלה של ההיסטריה של ניסים משעל ואולי אף של משאלות ליבו.
כי ניסים משעל אינו רואה את עצמו, ולא מהיום, כמדווח חדשות בלבד. הוא מייצר אותן, או שואף לייצר אותן. בעיני רוחו הוא רואה את עצמו מוריד ומעלה ממשלות, בהבל פה הוא ממוטט אותן ומקומם אותן מהריסותיהן. כמראיין הוא מחליף בטעות חריפות שכל בתוקפנות, וחקרנות במגאלומניה. נדמה לו ששמעון פרס חייב לו, אישית, בדיוק את התשובה שהוא רוצה לשמוע, ואם אפשר - אז שגם יתמוטט לו באולפן, אל מול פני האומה, או שיילך בעצמו - פרס - לבוש בגדי עבודה של צה"ל וחובש כובע מצחייה, ויבדוק את תיקי כל הנוסעים בכל האוטובוסים בכל הארץ. כי כך מבין משעל את תפקידו ואת אחריותו של ראש ממשלה בשעות כאלה, ואת תפקידו שלו כעיתונאי.
והיכן הן הנשים
מתוך שיגרה מחשבתית ואיזו שבלונה שמעולם לא נבדקה לעומק, נעשו אולפני הדיון ("הטוק שואוז") בשני הערוצים למקדשי האבלות הציבוריים של ימי האסונות; ודן מרגלית, דן שילון, גבי גזית ורפי רשף, היו לכוהנים הגדולים של הריטואלים האלה. ועוד בטרם שבה הנשימה והסתדרה פחות או יותר אחרי הפיגועים עצמם, ואחרי העינויים של שידורי החדשות, כבר נפתחים מעגלי טחינת המוח האינסופיים - המשך ההיסטריה התקשורתית באמצעים קצת אחרים. לאחר תשלום מס שולי לקורבנות ולאבלים ("מה זאת אומרת" - שאל דן מרגלית אב שכול מהפיגוע בבית-ליד, שאמר לו שאין עוד שמחה בחייו- "כשמספרים לך בדיחה אתה לא צוחק? כשאתה קם בבוקר יש לך דוק בעיניים"?), נעשים אולפנים אלה, במיוחד בניהולם של שילון ומרגלית, למעין מלתחות גברים מיוזעות אחרי תחרות בייסבול. רמט"כלים וגנרלים לשעבר, שב"כניקים מזדקנים שגילו לפתע מיקרופון ומצלמה, עדרי פוליטיקאים משומשים שלא אמרו מלה חדשה ומקורית זה שנים - כל אלה יושבים במעין טקס כל-גברי ומשננים את כל הקלישאות האפשריות, מתחרים זה בזה ברטוריקה זכרית וחודרנית יותר ככל האפשר (להכניס להם, להיכנס בהם, להראות להם) וידו של מי נטויה וארוכה יותר. בקיצור משווים ביצועים ומתגרדים בחופשיות.
ואם כבר מקיימים דיון מסוג זה בסופו של יום-אסון - דבר הטעון לדעתי בדיקה מחודשת - אז למה שוב הטרטור הפוליטי והביטחוני השגור הזה? למה תמיד אותם הפרצופים ("תשיגו לי את פואד בן אליעזר") ואותן מטבעות הלשון המזוייפות? למה אין יותר נשים בין המשתתפים? האם הפיגועים האלה הם ארועים גבריים בלבד? האם נשים אינן נפגעות בהם, אינן נפגעות מהם? האם לנשים אין מה לומר במצבי לחץ כאלה? מה כבר יכול גנרל בדימוס ופוליטיקאי מתחיל כמו יצחק מרדכי לומר בפעם השמינית בתוך עשרה ימים, שלא אמר בפעם הראשונה או שלא אמר בכל שנותיו בצבא? כמה שעות צחי הנגבי, רענן כהן, גדעון עזרא, עוזי לנדאו, אריק שרון או רן כהן יכול ציבור דווי וכואב לשאת? והאם דן מרגלית או דן שילון ("זה היום הקשה ביותר בתולדות המדינה", אמר שילון באנדרסטייטמנט שלו בפתיחת אחד הדיונים; בהזדמנות אחרת השווה את הפיגועים למלחמת יום כיפור, שבה, כזכור, נהרגו 3,500 ישראלים), הם האנשים הנכונים לניהולם של טקסי האבלות האלה, לניסוחה ולקידודה של חווית המוות הישראלית החדשה הזאת ולעיצובה של ההתמודדות הראויה אתה?
קשה להסיג תקשורת לאחור משעה שכבשה לה ערוצים ושעות-שידור. קשה לסגור מיקרופונים שנפתחו ולכבות מצלמות שהופעלו. תקשורת משוחררת לא מוחזרת. פירושו של דבר, שאין סיכוי לתביעה להפעיל בחסכנות ובאיפוק שידורים חיים בימי אסון, אין סיכוי גם, כנראה, למשאלה להפעיל שיקול דעת מחודש באשר לדרך הטלוויזיונית הנכונה לסיים יום שלם של חדשות רעות. אם כך, אולי אפשר להציע אנשים חדשים שיעשו את המלאכה הקשה. מה דעתכם על עמנואל הלפרין, למשל?
ד"ר עדית זרטל היא היסטוריונית ופובליציסטית. עורכת כתב העת "זמנים"
גיליון 2, מרץ 1996