מעט לפני שמונה בערב היכתה הודעת הפוש: "סרטון מחריד: דאע"ש רוצח 200 ילדים". כך, ללא קמצוץ אחד של הסתייגות, הכריז בדרמטיות אתר ynet על קטסטרופה בממדים היסטוריים. מלים כמו "זוועה", "זריעת פחד" ו"ללא רחמים" נקבעו במסמרים, והידיעה – ובה הסרטון ("קשה לצפייה!") – הוקפצה לכותרת הראשית של "האתר של המדינה". זמן קצר לאחר מכן הצטרף האתר mako למערכה: "ללא גבולות" ו"רף זעזוע חדש", זעקו האותיות שעה ארוכה בכותרת המרכזית באתר. "למרות שאנשי דאע"ש ידועים בביצוע הוצאות המוניות להורג", התפלא המספר היודע-כל, "עד עתה לא דווח על כוונתם לרצוח ילדים". ובכן...
אזהרת ספוילר: דאע"ש לא הוציא להורג 200 ילדים. כלומר, ייתכן שאנשיו עשו זאת, או שבכוונתם לעשות זאת. כך או כך, הסרטון, שצולם בבסיס טבקה שבסוריה ב-2014, מתעד הוצאה להורג של כמה מאות חיילים, שלא עונים על ההגדרה "ילדים" בשום צורה. ניתן לראות זאת בבירור, אם רק לוחצים על "Play".
"זוועה בסוריה", הכותרת ב-mako
"דאע"ש רוצח 200 ילדים בשורה", הידיעה ב-ynet
באופן טבעי, כלי תקשורת מהימנים בעולם לא ייחסו משמעות לסרטון הזה, ובוודאי לא הפקיעו עבורו את כותרתם הראשית, גם לא בעבור נתח טראפיק בערב חלש של יום שני. ניתן רק להניח שמעט היגיון בריא הביא עורכים שהעיפו מבט קצר בסרטון להבין מיד כי מדובר, בשפה חדשותית עדינה, ב"פח". רמז צעקני לכך טמון בעובדה שמקור ההתפרצות החדשותית הזו הוא בדיווח של האולטרה-צהובון הבריטי "דיילי מייל", שבעצמו כבר הספיק להתנער מהסרטון וכעת טוען שמדובר ב"תעמולה של מתנגדי דאע"ש".
מה רבה היא פליאתנו, כישראלים, על קלות ההדק העיתונאית של התקשורת הזרה בסיקור הקונפליקט המקומי; כמה אנו נזעקים כשפיגוע מסווג כ"מתקפה" בלבד; כמה אנו מתרתחים על אי-ההבחנה בין אזרחים לחיילים, או, חס וחלילה, על כותרת המרמזת כי מחבל זה או אחר היה, בעבר הרחוק ובחייו הקודמים, לא-מחבל. אולי ראוי שעיתונאים ישראלים יפגינו אותן תשומת לב וקפדנות שהם דורשים מעמיתיהם גם בסיקור שהם מעניקים לשכניהם. מצד שני, למה כבר אפשר לצפות? כולה ערבים, 200 ילדים, יותר, או פחות, או בכלל לא.