אורי בלאו, כתב התחקירים של "הארץ" שפרסומיו הובילו למה שמכונה "פרשת ענת קם", זכה למלוא הגיבוי המשפטי ממעסיקו: משרד עורכי-הדין של העיתון ליווה ומלווה אותו במגעים עם השב"כ והפרקליטות, והעיתון מממן את שהותו בחו"ל בעת שהמגעים הללו נמשכים. אלא שבחוזה ההעסקה שעליו חתום בלאו אין כל אזכור לגיבוי הזה. גם על-פי חוק, עיתון "הארץ" אינו מחויב לנהוג כך.

מקצוע העיתונאות טומן לעוסקים בו סכנות משפטיות רבות, שמתלווים אליהן סיכונים כספיים בהיקף שעלול לחרוג מיכולותיו הכלכליות של עיתונאי מן השורה. די להזכיר את תביעת הדיבה בסך 3.5 מיליון שקל שריחפה מעל ראשו של מיקי רוזנטל, שהוגשה על-ידי משפחת עופר בעקבות שידור הסרט "שיטת השקשוקה", שביקר את ההתנהלות העסקית של המשפחה. אין צורך בהיכרות אינטימית עם חשבון הבנק של רוזנטל כדי להבין שמדובר בסכום שגדול עליו בכמה מידות.

גם יוסי מלמן, חתן פרס סוקולוב, נאלץ להתמודד עם איום כזה עת נתבע לפני כשלוש שנים על-ידי איש העסקים ארקדי גאידמק. גאידמק דרש סכום אסטרונומי של 30 מיליון שקל בעקבות סדרת כתבות לא מחמיאות שפירסם מלמן ב"הארץ". גם מלמן, כמו עמיתו בלאו, זכה לגיבוי מלא ממעסיקיו. רוזנטל, שהפיק את הסרט באופן עצמאי, נאלץ להסתפק בתמיכה ציבורית חריגה בהיקפה, שבאה לידי ביטוי ביוזמה האינטרנטית "גם אני מיקי רוזנטל".

אלה מקרים מייצגים בלבד, הממחישים את הסכנות המשפטיות והאיומים הכספיים שעיתונאים נחשפים אליהם במסגרת עבודתם. ככל שהעיתונאי יאתגר בעבודתו גופים ואישים בעלי כוח וממון גדולים – כך יגדלו הסכנות. לא רק העיתונאי שחתום על הכתבה חשוף לתביעה, אלא כל מי ששימש חוליה חיונית בפרסומה ויכול היה למנוע אותו. בפני הנפגע מהפרסום עומדת האפשרות לתבוע את כל חוליות השרשרת או רק כמה מהן.

בתביעה אזרחית מרבים לתבוע את המו"ל בשל כיסיו העמוקים יותר משל העיתונאי השכיר, אולם במקרים לא מעטים דווקא העיתונאי הוא מי שנמצא על הכוונת, בשל חולשתו היחסית וכאקט הרתעתי. כאשר מדובר בגוף עתיר משאבים ועורכי-דין שמתמודד מול עיתונאי דל אמצעים, תביעה יכולה להיות טקטיקת השתקה יעילה: גם אם הנתבע ייצא מהמשפט כשידו על העליונה, המשאבים שכילה והחשש מלהיקלע למצב דומה יגרמו לו לחשוב פעמיים לפני שיפנה לעסוק שוב בענייניו של אותו תובע.

שותתי דם על אם הדרך

המדיניות הגורפת של כלי התקשורת בישראל, בעיקר הגדולים שבהם, היא לספק לעיתונאים שהם מעסיקים את מלוא הגיבוי המשפטי במקרה של תביעה, גם אם העיתונאי הנתבע הספיק לעזוב את מקום העבודה. "ב-99 אחוז מהמקרים בעלי העיתונים נותנים גיבוי לעיתונאי", אומר משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומרצה בכיר לדיני תקשורת באוניברסיטה העברית. לדבריו, "זה הנוהג וזה מה שההגינות מחייבת. הם גם רוצים להקרין גיבוי לעיתונאים אחרים, ולוודא שאותו עיתונאי ימשיך לתת בהם אמון בעתיד".

"הכלל ב'מעריב' הוא שאנחנו נגן על עובדינו ונישא בעלויות בכל תביעת לשון רע או זכויות יוצרים או פגיעה בפרטיות", מאשר היועץ המשפטי של העיתון, עו"ד מאיר בלייך. בלייך מדגיש כי ליחס זהה יזכו גם עיתונאים שעזבו את "מעריב", כל עוד התביעה נוגעת לתקופה שבה עבדו בקבוצה. גם מו"ל "הארץ" עמוס שוקן מציין כי כל עיתונאי הקבוצה נהנים מיחס דומה.

עם זאת, לכל כלל יש גם חריגים, שמספרם ככל הנראה מצומצם ביותר. אחד הבולטים שבהם נוצר בעקבות פוטומונטז' שפירסם הצלם מיכה קירשנר במגזין "מוניטין-פנטהאוז" בספטמבר 1989. קירשנר צילם בסטודיו שלו את מיכאל בן-חורין, פעיל הימין שהגדיר את עצמו כ"נשיא מדינת יהודה". בעיבוד התמונה שפורסם במגזין נראה בן-חורין כשהוא כביכול מבצע אקט מיני עם אריה. בעקבות הפרסום תבע בן-חורין את העיתון, עורכו הראשי נחום דוניץ, העורך הגרפי יקי מולכו וקירשנר עצמו.

התביעה נדחתה בבית-משפט השלום, אך ערעורו של בן-חורין התקבל במחוזי ואושר על-ידי העליון. "לאורך כל הדרך קיבלנו גיבוי משפטי מטעם העיתון", מספר קירשנר, "אבל כשבסוף כל אחד מאיתנו היה צריך לשלם 80 אלף שקל, המוציאה לאור גליה אלבין אמרה לנו, 'חברים, שלמו בעצמכם'. סירבנו, ולאחר מו"מ מתיש זה התחלק חצי-חצי בינינו לבינה. קשה להגיד שהמו"ל עמד מאחורינו עד תום. הושארנו שותתי דם על אם הדרך". אלבין מסרה כי אין לה עניין להתייחס לנושא.

גם לעיתונאי הוותיק ירון לונדון יש התנסות בהתנערות כלי תקשורת מליווי משפטי, לאחר שנתבע בסכום של 300 אלף שקל על הוצאת דיבה בעקבות דברים שאמר על סוחר הקרקעות משה זר בתוכנית "פופוליטיקה" בערוץ הראשון ביוני 2001. המקרה של לונדון חריג גם בקרב החריגים, מאחר שבזמן התקרית הוא כלל לא היה מועסק ברשות השידור. "הם הביאו אותי לתוכנית לא כמרואיין בעל אינטרס, אלא כעיתונאי שבא לחוות דעה, כחבר פאנל", הוא מדגיש. "אני הנחתי שלנוכח האשמה כזאת, הם יגנו עלי. הסירוב שלהם הפתיע אותי, ונאלצתי לפנות לעורך-דין פרטי. בסופו של דבר זר חזר מתביעתו, ולא קרה שום דבר".

בניגוד להנחיות מפורשות

חריגה מנורמת הגיבוי המשפטי המלא תתרחש בדרך כלל כשהמו"ל יגיע למסקנה שהעיתונאי נשוא התביעה מעל בתפקידו, ביצע עבירה אתית או שיקר במודע. דוגמה למקרה כזה היתה בתביעת הדיבה של אליעזר (בבו) קובו נגד העיתון "אנשים". במסגרת התביעה טען איש העסקים כי בכתבה מ-2005, שעסקה באשתו הדוגמנית מירי בוהדנה, פורסמו עליו שקרים שלפיהם "יש לו עבר פלילי שכולל סחר בסמים".

בניגוד לפרקטיקה המוכרת, הוחלט בעיתון שלא להעניק ייצוג משפטי לעורך הראשי אלון הגר, שנמנה עם רשימת הנתבעים יחד עם שני הכתבים והמנכ"ל. ב"אנשים" טענו כי חרגו ממנהגם לאחר שהגר הונחה מפורשות על-ידי הנהלת העיתון לא לפרסם את הכתבה מסיבות משפטיות, אך בחר להתעלם מההנחיה. "בנסיבות שבהן עורך פועל בניגוד להנחיות מפורשות וגורם בכך נזק, הוא לא יכול לצפות לקבל מימון של הגנתו, בבחינת 'הרצחת וגם ירשת'", טענו ב"אנשים" בתגובה לכתבה על התביעה ב"דה-מרקר". הגר, לעומת זאת, טען בכתב ההגנה שהגיש בתגובה לתביעה של קובו כי העיתון דחה את בקשתו לקבל ייעוץ משפטי צמוד, ואף הפר חוזה שלפיו הוא יפוצה על-ידי העיתון במקרה של תביעה משפטית.

ליועץ המשפטי בלייך אין תשובה נחרצת כיצד היה עיתונו פועל במקרה כזה. "עוד לא נתקלנו במצב שבו עיתונאי שלנו פעל בזדון נגד 'מעריב' או בניגוד לכללים האלמנטריים. אם זה היה קורה, היתה עולה השאלה אם מגיעה לו הגנה". כמה קילומטרים דרומה, ברחוב שוקן, נאלצים להתמודד עם השאלה בימים אלה ממש. לפני כחצי שנה הגיש המגזין "המושבות" תביעה על סך מיליון שקל נגד המקומון "כלבו" מרשת שוקן, בטענה שאחד מכתבי "כלבו" העתיק חלקים מכתבות שהתפרסמו ב"המושבות". עמוס שוקן מספר כי עדיין לא הוחלט איך לנהוג במקרה זה, אך באופן כללי חשוב לו להדגיש: "אנחנו מגינים על העיתונאי גם במקרים של רשלנויות איומות, כי בסופו של דבר זה גם עבר עורך שאישר את זה לדפוס".

אם יוחלט שלא לתת גיבוי משפטי מלא לכתב "כלבו", זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהחלטה כזאת מתקבלת ברשת שוקן. כך אירע לרון מיברג, שיחד עם אמנון דנקנר נתבע לאחר שבטור משותף בעיתון "חדשות" מתחו ביקורת נוקבת על מתי גולן, אז העורך הראשי של "גלובס". "זה היה המקרה היחיד בשלושים שנות הקריירה שלי בתחום שלא רצינו לשלם את חלקו של נתבע בפסק דין", נזכר שוקן. "לא רצינו בגלל שתוך כדי המשפט מיברג חיבל בצורה משמעותית בהגנה. הוא כבר עבד אז ב'מעריב' וכתב כתבה שמתארת איך בזמן עבודתו ב'חדשות' הוא היה אחד העיתונאים שהיה להם 'רישיון להרוג' – חופש לכתוב מה שמתחשק לו בלי ביקורת. התביעה הביאה את שני הקטעים כמוצאת שלל רב, ואנחנו החלטנו שאת החלק של מיברג לא נשלם. בסוף הוא תבע אותנו והגענו לפשרה". מיברג, ממקום מושבו במיין שבארצות-הברית, ביקש לא להגיב.

מול שוקת שבורה

הדוגמאות לעיל הן היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל, מסכימים כל המרואיינים בכתבה. דרך המלך שבה צועדים כלי התקשורת היא ליווי העיתונאי לכל אורך ההליך המשפטי ונשיאה בכל העלויות הכספיות שלו. עם זאת, אף שמדובר בסכנה ברורה ומוחשית לכל עיתונאי, דרכי ההתמודדות עימה אינן מעוגנות בשום חוזה, הסכם או חקיקה. להלכה, כל עיתונאי עומד מול הסיכון שברגע האמת ימצא עצמו מול שוקת שבורה ותביעה על עשרות, מאות אלפי ואף מיליוני שקלים.

האם ראוי לשנות את המצב ולעגן משפטית או חקיקתית את המחויבות של כלי תקשורת להגנה משפטית על עיתונאיו? עו"ד אורי שנהר, כותב הספר "לשון הרע" ומומחה בתחום, חושב שלא. "אני מייצג גם כלי תקשורת", הוא מסביר, "כשעיתונאים פנו אלי ואמרו שהם דואגים ורוצים לעגן את זכויותיהם בחוזה, אמרתי להם שמצבם יהיה רע יותר, כי יהיה כתוב בחוזה ש'המו"ל יישא באחריות בכפוף לחריגים'. אם כך ייכתב בהסכם, אז מצבו של העיתונאי יהיה גרוע יותר בהשוואה לפרקטיקה המצויה. כשתתקבל תביעה ילכו לבדוק את אותם חריגים, ואם יימצאו, סמנכ"ל הכספים ישאל, 'למה אנחנו צריכים לשלם אם זה מנוגד להסכם?'".

שנהר מוסיף כי "ברמה התיאורטית, יש חשש שהגיבוי הכספי של המו"ל גורם לכך שעיתונאים לא יהיו מספיק זהירים, כי יש אבא גדול שדואג בשעת צרה, וגם לזה יש חסרונות. מצד שני, אם יש מי שחושב שיש עיתונאי שלא אכפת לו מתביעת דיבה כי המו"ל ישלם – אז הוא טועה. כך או כך זה לא נעים. המצב הקיים, למרות שאינו מוסדר, הוא בסדר עם מעמדם של העיתונאים".

"החשש של שנהר לא מופרך", מדגיש נגבי, "אבל לדעתי אם בוחנים תועלת מול נזק, היה עדיף לעגן את העניין הזה בחוזים. בכל אופן, אני חושב שכרגע זה דיון די אקדמי, כי המו"לים לא היו מסכימים להכניס כזה סעיף לחוזה, ולעיתונאים אין כיום כוח מיקוח שיאפשר להם להיאבק על זה". מצד שני, לנגבי חשוב להזכיר כי "הגיבוי של העיתון הוא בעייתי הרבה פעמים לעיתונאי. ברגע שהעיתון נותן לעיתונאי את הגיבוי, הוא גם קובע את קו ההגנה, שעלול להיות לא מקובל עליו. הוא גם קובע אם להתפשר על משהו. אם מדובר במשפט פלילי, הוא יכול להסכים לעסקת טיעון. אם מדובר במשפט אזרחי, הוא עלול להסכים לפשרה שבמסגרתה העיתונאי ייאלץ להתנצל גם כשהוא לא חושב שזה מוצדק".

בעיה נוספת עלולה להיווצר כשכלי תקשורת נסגר, ורק אז צצה תביעה על כתבה מהעבר. "הדרך הטובה ביותר להתמודד עם כזה תרחיש היא ביטוח, שהעיתונאי הוא אחד המוטבים שלו", אומר עו"ד שנהר, אך מזכיר כי פתרון זה "מעורר שאלות כמו למשל השתתפות עצמית, ובתביעה כזאת זה יכול להיות סכום מאוד גבוה לאדם פרטי". גורם אחר בתחום, שביקש לא להזדהות בשמו, טוען שמלבד הפתרון הביטוחי, אפשרות נוספת היא שהמו"ל יחתום על ערבות אישית שבמסגרתה הוא יגבה את העיתונאי במקרה שכלי התקשורת ייסגר.

בינתיים כל הפתרונות הללו הם תיאורטיים בלבד, ולא נראה כאילו יש מי שממהר לממשם. מלבד החריגים המעטים, נורמת הגיבוי המלא ממשיכה להישמר, ועל פני השטח נראה שאין סיבה לשנות את המציאות הנוכחית. אלא שההידרדרות במצבם הכלכלי של כלי התקשורת, תופעות של רשלנות ושינויים בסטנדרט העיתונאי עלולים לשחוק את הנורמה ולהביא לכך שדרך המלך תעלה עשבים ותינטש. במצבם הנוכחי של העיתונאים, כלל לא ברור כיצד יוכלו להתמודד עם השינוי.