לפני שבועות אחדים נתבקשתי על-ידי מערכת "הארץ", העיתון שבו אני עובד, לצלם הפגנת הזדהות עם שרה נתניהו. ההפגנה נערכה ליד בית המטפלת של ילדי משפחת נתניהו סמוך לשעה שאשת ראש הממשלה מסיעה את הילדים הביתה.
המפגינים מנו כשבעה אנשים, בתוכם שלושה ילדים מתחת לגיל שש. מספר העיתונאים שבאו לסקר את האירוע היה גדול בהרבה. קשה לומר שחשנו את משק כנפי ההיסטוריה מול עצרת המונים זו. שקלתי אם להסתלק מהמקום בלי לצלם דבר, רצון שהתחזק בי ברגע שהמפגינים גם הניפו כרזה גדולה נגד התקשורת. במחשבה שנייה החלטתי להישאר דווקא בגלל כרזה זו. הרי אני עיתונאי "אובייקטיבי". בסופו של דבר, ההפגנה סוקרה. למחרת הופיעה תמונה בכל העיתונים, אבל רק כיוון ששרה נתניהו נאותה להצטלם עם המפגינים. ההפגנה הפכה לפוטואופ מאולתר עם שרה נתניהו.
בין צלמי העיתונות יש מעין הסכמה מגלומנית שאומרת: "מה שלא צולם, לא היה". אנשי יחסי-הציבור מאוד מודעים ל"אמת" הזאת, ולצערי הרב היא גם משתקפת בעיתונות. שביתת הפסיכולוגים, למשל, זכתה למעט מאוד פרסום בעיתונות, בחלקה גם בגלל חוסר היכולת או הרצון של הפסיכולוגים השובתים ליצור גירויים ויזואליים שידברו אל הצלמים. הגימיק היחיד שידעו לייצר היתה איזו דמות לא ברורה, גזורה מקרטון, שעליה היה כתוב "ציפור הנפש".
איור: מיכל בוננו
ביום ראשון אחד, בתחילת חודש יולי, נערכו מול משרד ראש הממשלה ארבע הפגנות: אחת של מתנחלים המזדהים עם היישוב היהודי בחברון, אחת של תומכי אחד, שוקי לוי, שפוטר ממס-הכנסה, אחת של מחוסרי-דיור, ואחרונה – של הפסיכולוגים. הצלמים השקיעו יותר בהפגנת המתנחלים, כי אלה "מצטלמים טוב": טליתות, ציציות, כיפות סרוגות, ביניהם איש מוזר עם כובע בצורת קוביית קרטון ובו תקועים דגלי המדינה. בקיצור, כל מה שהצלמים אוהבים. אין ספק שעורך צילומים לא יהסס לרגע בבחירת תצלום מאותו מקבץ אקראי של הפגנות. למחרת התפרסמו כמובן בעיתונות תמונות מהפגנה זו, בעוד שאיש לא התייחס כלל להפגנת הפסיכולוגים.
הנושא הזה מטריד אותי לא מעט. עד כמה אני, כצלם, מתפתה למניפולציות של אחרים. עד כמה הפגנה שקטה לא תזכה לשורה אחת בעיתון, אלא אם כן לשבריר שנייה ירים שוטר אלה על אחד ממשתתפיה, ומישהו יצלם. ואחרי שאמרתי שאם אין צילום, האירוע לא היה, אני ממשיך ושואל: ואם משהו צולם, האם הוא אכן התקיים? האם לחיצת יד מחויכת של ביבי עם ערפאת, כמו שכל העיתונים אהבו לפרסם, מלמדת על היחסים ביניהם? האם תמונות העמודים האחוריים של עיתוני הערב, בנוסח שלושה צנחנים נושאים על ידיהם ילדה קטנה חבושה בכומתה אדומה, מייצגת את הבילויים של שני ילדי המפקדים בצנחנים בקייטנה של האגודה למען החייל באשקלון, כמו שמופיע בכיתוב מתחת לתמונה ("מעריב", 24.7.97)? אין לי ספק שזו תמונה שבוימה על-ידי הצלם. יש אינספור דוגמאות לסיטואציות כאלו, שהצלמים מתבקשים לשלוח למערכת. באותו יום, ב"ידיעות אחרונות", מופיע תצלום של כמה עשרות בני-נוער עומדים בתור לקניית כרטיסים למופע רוק של יו-2, תמונה משעממת לכל הדעות, שכל עיקרה קידום מכירות של הלהקה שתופיע בארץ רק ב-30 בספטמבר – מה שמעלה חשד באשר למניעי המערכת בפרסומה.
הבעיה מחריפה והנושא טעון דיון מעמיק יותר כאשר בעיתונים מופיעות תמונות שמסופקות על-ידי שני משרדי יחסי-הציבור והדוברות הגדולים בארץ: לשכת העיתונות הממשלתית ודובר צה"ל, שהם מוסדות הממומנים על-ידי משלם המסים ולא פעם מייצגים בלעדית את הגופים הציבוריים שעומדים מאחוריהם. למשל, תמונה ב"מעריב" מאותו יום (24.7.97) ובה נראה הרמטכ"ל שחק משוחח עם חיילת יפה בעת ביקור בבית-הספר לשריון. האם זה היה נושא ביקורו של שחק? או אולי תמיד עדיף לפרסם תמונה סתמית עם חיילת יפה?
אני יודע שאנו, הצלמים, שבויים בקונספציה מאוד שמרנית של צילומי עיתונות, אבל אנחנו מקבלים את כללי המשחק: אנחנו מנצלים ומנוצלים בעת ובעונה אחת. אביגדור אסקין חיכה לצלמים כדי לסטור על פניו של נהג אוטובוס מול כלא באר-שבע, ביום הולדתו של הרוצח יגאל עמיר. אסקין, שהוא דמות קיקיונית קיצונית ומבחילה, זוכה ליחסי-ציבור מעל ומעבר לממדיו. אבל איזה צלם יעמוד בפיתוי לצלם את הסטירה, שזכתה לעמודים ראשונים בעיתונות? נלך צעד אחד רחוק יותר: המהומות של יולי בחברון. עד כמה שיחקו זורקי האבנים ובקבוקי התבערה מצד אחד, והחיילים הישראלים מצד שני, לידיהם של מעצבי המדיניות הישראלית או הפלסטינית? האם באמת איימו עשרות הצעירים הפלסטינים על קיום היישוב היהודי בחברון ועל תהליך אוסלו? הרי הסיקור בעיתונות הישראלית היה נרחב ביותר, אבל כל מי שהיה בחברון יודע שלבד מכמה אירועים חריגים, רוב ההצגה יועדה בלי ספק לתקשורת וממנה הלאה: מצד אחד להמשיך להפחיד את הישראלים מפני הערבים, בהתאם למדיניות הממשלה הנוכחית, ומצד שני לעודד את הפלסטינים, המוכיחים בפעם המי יודע כמה שהם מסוגלים לצאת באבנים מול כדורי המתכת העטופים בגומי. ואנחנו הצלמים ממשיכים בשלנו: מה מצטלם טוב יותר מחייל בוער שבעצם לא קורה לו כלום? האבסורד הגדול: כאשר סוף-סוף צילם צלם פלסטיני אירוע בשעת אמת – מטען חבלה מתפוצץ ליד שני חיילים – האשימו אותו שידע על כך מראש. אפילו לעצמנו איננו מאמינים: צילומים בזמן אמת נתפסים כשקר, כמזימה, וצילומי דוברות נתפסים כאמת.
עלינו, הצלמים, ובעיקר על מערכות העיתונים, לנסות להיות קצת יותר יצירתיים, לצאת קצת מהאימג'ים הקולקטיביים השבלוניים והמסורתיים של הערבי על החמור, המתנחל עם העוזי והכיפה הסרוגה, של לחיצות הידיים האינסופיות בין יריבים פוליטיים ושל ישיבות הממשלה (כמה שרים סביב שולחן) – תמונות משמימות חסרות כל ערך אינפורמטיבי ובוודאי אסתטי, שהעיתונים מלאים בהן. השינוי חייב לבוא מתוך מערכות העיתונים, ולו רק מהסיבה שהעורכים בדרך-כלל לא יוצאים לשטח אלא יושבים בחדרים ממוזגי אוויר ורואים את המציאות רק דרך מסך הטלוויזיה.
הצלמים הם אנשים מאוד מוכשרים ויצירתיים, אבל המערכת בדרך-כלל לא מעודדת אותם. המערכת רוצה איור לקונספציה שכבר קיימת. הצילום, לצערי, חייב להתאים למה שחושב העורך. אומרים שתמונה שווה אלף מלים, אבל לא בעיתונות שלנו. צילומים שיש מאחוריהם מחשבה ויצירתיות נדחקים החוצה לעתים קרובות. במקום שהצלם ישתדל להביע את דעתו דרך הצילום, רואים אותו העורכים לכל היותר כמשלים את הידיעה או כפקק לחור שנוצר בעמוד או כפתרון לבעיה גראפית. צריך לשבור את המוסכמה הוויזואלית הכל-כך צפויה מראש. אסור לשכוח: הטלוויזיה מביאה את האירועים הביתה בעוצמה ואינטנסיביות רבות יותר – לא ייתכן ששברירי אירועים שראינו אמש בטלוויזיה יופיעו בעיתונות של הבוקר שאחרי ולא זווית חדשה ומעניינת.
באמצע חודש יולי, לרגל חגיגות ההתיישבות בקצרין שברמת-הגולן, הגיעו לשם ראש הממשלה ויושב-ראש האופוזיציה. צלם של סוכנות הידיעות הצרפתית צילם תמונה של ביבי מניח כיפה על ראשו, כשלידו יו"ר מועצת יישובי רמת-הגולן מתעסק בפדחתו בפוזה דומה. תמונה משעשעת, קצת אחרת. במערכות העיתונים, כפי שסיפרו לי חברים, דרשו מהצלמים את לחיצת היד בין ברק לביבי. כשהצלמים טענו שלא ראו את לחיצת היד, תשובת העורכים היתה חד-משמעית: אבל ראו את זה בטלוויזיה.
גיליון 10, אוגוסט 1997