החתימה על הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 לוותה ברוב העיתונים המרכזיים בישראל בחגיגיות ניכרת ובאימוצו של "נרטיב השלום", שהוגדר על-ידי מבקריו כבעל מרכיבים "משיחיים". "די לדמעות ולדם", היתה הכותרת של "מעריב" ביום שלמחרת חתימת ההסכם בבית-הלבן. המשפט היה ציטוט מדברי רבין בטקס, ולכותרת המשנה לוותה המלה "אמן" באות גדולה, ואף בגופן ובליווי ניקוד, כבסידור תפילה.

יחד עם זאת, לא נעדרה מהסיקור גם מידה של ספקנות באשר ליכולת ליישם את ההסכם, הן מצד תומכיו והן מצד מבקריו. בעמוד הראשון אף הובא קטע ממאמר ביקורתי של איש הימין ישראל אלדד, שהגדיר את לחיצת היד בין רבין ליו"ר אש"ף יאסר ערפאת כ"מחזה תעתועים הוליוודי" וכן כ"חיזיון סוריאליסטי". על-פי ספרו של יעקב ידגר "הסיפור שלנו – הנרטיב הלאומי בעיתונות הישראלית", מתן הבמה למתנגדי ההסכם או למסתייגים ממנו איפיין את "מעריב" יותר מאשר את "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".

לאחר חתימת ההסכם בלטו בסיקור התקשורתי הדיווחים על הקשיים ביישומו, פיגועי טרור וכן התנגדותם של אנשי ימין בישראל להעברת שטחים לידי הפלסטינים. בהקשר זה, כבר בסוף 1993 דיווחה העיתונות על ההיקף המתרחב של פעילות חוץ-פרלמנטרית נגד ההסכם, שלוותה בהפרת חוק בדמות הפגנות ללא היתר וחסימת כבישים, וכן איומים על חיי ראש הממשלה. בנובמבר 1993 פירסם "מעריב" בעמודו הראשון תצלום של מדבקה שהופצה באור-עקיבא בנוסח "צריך להרוג את רבין".

בחודשים שקדמו לרצח עסקה העיתונות בסיקור כמה מההפגנות נגד הסכמי אוסלו ותהליך הדה-לגיטימציה של ממשלת רבין וסמכותה ליישם את ההסכמים. הביקורת החריפה ביותר, שהיו בה אלמנטים של הסתה, לא התפרסמה בדרך כלל בעיתונות היומית, אלא במסגרות תקשורתיות עם אופי ימני או חרדי. בלטו בכך תחנת הרדיו הפיראטית ערוץ 7, בעיקר במסגרת טוריו המשודרים של אדיר זיק; העיתון "גושפנקא", המופץ באזור גוש עציון; השבועון החרדי "השבוע" ועוד.

ב"השבוע", לדוגמה, תואר רבין כ"בוגד ורוצח, מטורף ושתוי". פורסמו בו ציטוטים מדברי הרב בני אלון, שאמר כי רבין הוא "פשוט פסיכופת, משיגענער, אדם מסוכן"; קביעתו של בני קצובר כי "רבין ופרס הצטרפו לכת השטן [...] אני מדבר על כת שהשתלטה על השלטון בישראל ומובילה את המהלך בטירוף, באמוק"; וכן אמירה כי רבין ופרס "מובילים את המדינה ואת אזרחיה לאבדון וחייבים להיות מוצבים מול כיתת יורים".

"אנטומיה של הסתה", "מעריב", לאחר הרצח

"אנטומיה של הסתה", "מעריב", לאחר הרצח

האם העיתונות היומית תרמה להעצמת שיח קיצוני זה או שהעדיפה להתעלם ממנו ולא להעניק לו במה? יש מי שרואים בסגנונה של התקשורת באותה תקופה גורם להחרפתו של השיח ולהקצנתו. התחרות בין שני ערוצי הטלוויזיה ובין עיתוני הערב דחפה לא פעם "לריגוש יצרים, התואם את תרבות הרחוב הישראלית, שמאפיינים אותה חוסר הקשבה לזולת, חוסר נימוס יסודי, גסות", כתב על כך אמנון קפליוק בספרו "רבין – רצח פוליטי בעזרת השם". לדבריו, תרבות זו יוצגה בין היתר בתוכנית הטלוויזיה הצעקנית "פופוליטיקה", שבה שלטה כהגדרתו "אלימות מילולית".

מנגד נשמעה גם טענה כאילו העיתונות בחרה להתעלם מגילויי ההסתה נגד ראש הממשלה. לטענת מיכאל קרפין ועינה פרידמן בספרם "רצח בשם האלוהים", התקשורת הישראלית תרמה לאשליה שהחיים במדינה נמשכים כרגיל, שכן רוב התמונות הקשות מההפגנות של "מטה מאמץ" שריכז את הפעילות נגד הסכמי אוסלו לא הוקרנו, למשל, במהדורות החדשות של ערוצי הטלוויזיה.

הכותבים העריכו כי הצנעתם של אירועים כאלה נעשתה בשל פניות מלשכת ראש הממשלה בבקשה שלא להעצים את הד הביקורת על הממשלה, ואולי משום שהעורכים והכתבים עצמם לא רצו להעניק תהודה נוספת לאמירות החריפות נגד ראש הממשלה ומדיניותו. לטענת הכותבים, המסקנה היא שבהתעלמות מן האלימות המילולית והפיזית באירועים אלה "חטאה התקשורת הישראלית לשליחותה, לא היטיבה עם רבין ועם יוזמת השלום, ובעיקר לא מסרה לציבור תמונה נאמנה של מערכת ההסתה".

"הלם וזעזוע", "מעריב", למחרת הרצח

"הלם וזעזוע", "מעריב", למחרת הרצח

בראשית אוקטובר 1995 גבר העיסוק התקשורתי בהסתה נגד רבין ובסכנה שזו תוביל לאלימות נגד ראש הממשלה ושרים. ההפגנה נגד "הסכם אוסלו ב'" בכיכר ציון ובמקביל התפרעות בכניסה לבניין הכנסת, וכן ניסיון של אדם להתנפל על רבין בעת אירוע במכון וינגייט, הובילו לכותרות בולטות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" על הסכנה לשלומו של ראש הממשלה.

אולם בשלושת השבועות שקדמו לרצח רבין נמצא בעיתונים רק אזכור מוגבל יחסית למערכה הציבורית נגד רבין ומדיניותו (בין היתר משום שבכמה מהימים הופנתה תשומת הלב לאירועים בטחוניים, ובראשם מותם של חיילים בדרום לבנון וההתנקשות בחייו של מנהיג הג'יהאד-האסלאמי פתחי שקאקי במאלטה). ב-24 באוקטובר 1995 דווח ב"ידיעות אחרונות" כי מושב החורף של הכנסת נפתח "באווירה רגועה".

עם זאת, מתחת לכותרת ידיעה ב"ידיעות אחרונות" על כך שנשיא מצרים חוסני מובארכ החליט שלא להשתתף בעצרת האו"ם בניו-יורק, ככל הנראה מחשש שיתנקשו בחייו, הוזכר בכותרת במשנה כי גם על רבין, "מועמד להתנקשות" בעצמו (כך במקור, כולל המרכאות), יש אבטחה מוגברת. בידיעה אחרת באותו גיליון דווח כי "טירוף הדעת של גורמים קיצוניים אינו יודע גבולות: אלמונים שולחים למשרד ראש הממשלה חבילות ובהן פגרי יונים צחורות, 'סמל השלום', כביטוי לסלידתם ממדיניות השלום של הממשלה ושל רבין".

במאמרים ניתן לאתר קולות הקוראים להפעלת "שלטון החוק" נגד "פלוגות הימין", וביקורת מסוימת על כך שרבין מעדיף להחליף מהלומות מילוליות עם מבקריו – ולא רק באולם הכנסת, כלשונה של שולמית הר-אבן – על פני אכיפת החוק נגד מי שמפירים אותו.

"הרחובות התרוקנו והמדינה בכתה"

סיקור הרצח עצמו, ב-4 בנובמבר 1995, בתום עצרת השלום בכיכר מלכי-ישראל, עוצב במתכונת המקובלת לאירועים דרמטיים, תוך שילוב של מוטיבים רגשיים, המשקפים ואף מעצימים את תחושת ההלם, הזעזוע והאבל. במקרים כאלה עושה העיתונות שימוש במונחים לאומיים-קהילתיים מאחדים כביכול. למחרת הרצח הכותרת הראשית ב"מעריב" היתה "כל העם בוכה", והלוגו שניתן לעמודי העיתון היה "ישראל בוכה".

טור שכתב המשורר נתן יונתן ב"ידיעות אחרונות" פורסם תחת הכותרת "עם מבקש מחילה", ונכתב בו בין היתר: "משעה שנורו שלוש היריות הפטאליות ושמו קץ לחייו של אחד מגדולי המנהיגים שהיה לנו, אולי נהיינו מחדש עם, והעם הזה מבכה את מותו וממאן להינחם". חיים גורי התמקד במאמרו באותו עיתון ב"ארץ אכולת אשם ותדהמה, בושה וכאב, פחד וחרטה, מבכה את רבין ההרוג". אהרן מגד כתב על "הכאב העמוק שהקיף את כל העם בישראל ושהעביר רעד של בכי עד קצות העולם [...] הארץ כולה עטופת יגון". לאחר ההלוויה היתה כותרת הגג ב"מעריב": "הרחובות התרוקנו והמדינה בכתה עם נועה, נכדתו של רבין".

"רבין נרצח", "מעריב", 5.11.1995

"רבין נרצח", "מעריב", 5.11.1995

"כל העם בוכה", "מעריב", 6.11.1995

"כל העם בוכה", "מעריב", 6.11.1995

"שלום, גיבור שלנו", "מעריב", 7.11.1995

"שלום, גיבור שלנו", "מעריב", 7.11.1995

בעמודי החדשות ובמוספים מיוחדים הובאו דעות ממרבית גוני הקשת הפוליטית והחברתית בישראל, שבהם נשמעה חרדה לגורל המדינה בצד קריאה לחשבון נפש, אך גם ראשיתו של פולמוס מחודש בין שני המחנות בשאלת האחריות לרצח: האם מדובר במעשהו של יחיד, או שמחנה שלם שניהל מסע דה-לגיטימציה בעיקר על בסיס דתי, יחד עם פסיקות של רבנים קיצוניים, הוא זה שהוביל לרצח.

בטור של המשורר יהודה עמיחי, שפורסם יומיים לאחר הרצח במוסף זיכרון מיוחד ב"ידיעות אחרונות", בלטו ארבעה מוטיבים שחזרו גם אצל כותבים אחרים:

1. המימד ההיסטורי של מאבקים אלימים: "אני חש חרדה עמוקה. חרדה היסטורית. כילד למדתי בבית-הספר שחורבן בית שני אירע בגלל קנאות דתית. וזו החרדה שנשתלה בכולנו מאז למדנו היסטוריה".

2. החרדה לגורל הדמוקרטיה: "אני לא חושש ממלחמת אחים ולא מהפסקת תהליך השלום, אני חושש לדמוקרטיה שלנו. אם הדמוקרטיה שלנו תיפגע, אם נסתגל למנהגי המזרח התיכון, נעלה על דרך שסופה נורא".

"מטורף, מה עשית?", "מעריב", יום לאחר הרצח. חגי סגל (ותגובת בנו, עמית)

"מטורף, מה עשית?", "מעריב", יום לאחר הרצח. חגי סגל מספר על תגובת בנו, עמית

3. הטלת האחריות על הקנאות הדתית: "האויב הגדול ביותר הוא הקיצוניות הדתית שבתוכנו. אני בא מבית דתי אורתודוקסי, ואני תוהה, לאן התגלגלו הדתיים, איך הידרדרו אותם רבים, שהוציאו פסקי הלכה, שלפיהם מצווה להתנגד לפינוי. מי ששם סטיקרים על מכוניות וצועק 'רבין בוגד' הוא שהתיר את דמו של ראש הממשלה".

4. הצורך בהפקת לקחים נוקבת של החברה הישראלית בעקבות הרצח: "צריך לעשות הרבה חשבון נפש".

הקריאה לחשבון נפש לוותה אצל כמה מהכותבים בהדגשת הצורך ב"אחדות". אולם בלט בעיתונות גם שיח של הטלת אשמה. בין המבטאים החריפים ביותר שלו היה אמנון דנקנר, שכתב ב"הארץ" כי "אין אחדות עם איבר חולה בגוף, אחדות כזאת דינה להמית. איבר חולה יש לכרות כדי להציל את הנפש".

לדבריו, "החברה הישראלית חולה, חולה מאוד, מפני שאיבר אחד בה, שהוא חשוב וגדול ומונה מאות אלפים, מכורסם בנגע קשה. המדובר בחלק מהציבור של חובשי כיפות סרוגות, כיפות שחורות ומגבעות, שנסחף לאט-לאט ברבע המאה האחרונה למחוזות של דמדומי חלומות, שפיכות דמים, ניאוץ, שיסוי והיסטריה לאומנית מטורפת [...] חלק מהציבור הדתי-לאומי הוא הבעיה הפנימית הגדולה של ישראל. הוא המחלה של החברה הישראלית. זה הציבור ממנו יוצאים, באופן שיטתי, רוצחים פוליטיים שמעשיהם קורעים את הלב ומשסעים את החברה לגזרים שותתי דם, כאב ובושה".

"יותר מרוצח אחד", יוסף (טומי) לפיד, "מעריב", יום לאחר רצח רבין

"יותר מרוצח אחד", יוסף (טומי) לפיד, "מעריב", יום לאחר רצח רבין

גם יוסף (טומי) לפיד קבע, במאמר המערכת של "מעריב", כי "המחנה הדתי-לאומי נושא באחריות כבדה לאסון שפקד את המדינה [...] מי שזרע זרעים של שנאה קוצר עכשיו את פירותיה. שנאת חינם עולה ביוקר. מנהיגיה הפוליטיים והרוחניים של היהדות הדתית-לאומית חייבים לערוך חשבון נפש נוקב. לא די בהצטדקויות ובהתנצלויות. הם צריכים להכיר בכך שקנאות עיוורות מובילה לאסון לאומי. עליהם להחזיר את צאן מרעיתם לחיק האומה".

מן הציבור הדתי, מנגד, נשמעו קולות שקראו להידברות, אך תבעו בעיקר שלא להטיל את האשמה לרצח על חובשי כיפות באופן כולל, וגם לא על ציבור המתנחלים. "רוצחו של ראש הממשלה פעל לבדו, אבל מעשהו עלול להצית בשדותינו שריפה איומה אשר גם אתם, גם אנחנו, לא נדע כיצד לכבותה. אז פנו לנו מקום. הניחו לנו לבכות יחד אתכם. אחיכם אנו", כתבה אמונה אלון ב"מעריב". "אם מסכימים אתם לשתף אותנו באבל, אם מוכנים אתם לראות את השבר כשברו של העם כולו, כי אז נוכל להתחיל לאט ובזהירות באיחוי השבר".

ואם לאו, כתבה, צפויים חילופי ההאשמות משני הצדדים רק להחריף, ומול הטענות על הסתה, שיסוי והסכמה שבשתיקה בימין הדתי – יועלו טענות על התעלמות, התרת דם ו"דיכוי בולשביקי".

"האם עדיין הישראלים עם אחד?"

אף שבמצבי משבר מסוימים עולה משקלה של התקשורת כגורם שעשוי לחזק סולידריות חברתית, הרי שלאחר רצח רבין חוזקה תחושת היחד בעיקר בקרב הציבור החילוני מן המרכז שמאלה. כבר מהימים הראשונים התברר כי לא נסלל נתיב לעבר פיוס או הסכמה על "כללי משחק חדשים".

יומיים לאחר הרצח הגדיר תום שגב ב"הארץ" את הדיבורים על אחדות כ"שמאלץ". הוא קבע כי אין לצפות לכך שישראל לאחר הרצח תהיה "ישראל אחרת". הערכה דומה השמיע בתום השבוע הראשון לאחר הרצח עפר שלח ב"מעריב". "קיצור שנות ה-60 ריחף פה שבוע אחד, ועכשיו כמעט הכל יחזור לקדמותו [...] אולי מפני שהוויכוח הפוליטי חזר בלי שהיות למקום הרדוד שבו היה לפני שבוע. מפני שכל הדיבורים על 'התבוננות פנימה' ו'חשבון נפש' הם אפילו לא מס שפתיים [...] ובסופו של שבוע שהחל במלים 'שום דבר כבר לא יהיה מה שהיה קודם', הכל כבר נראה אותו דבר".

"חשבון נפש בציונות הדתית", "מעריב"

"חשבון נפש בציונות הדתית", "מעריב"

בימים שלאחר הרצח מילאה העיתונות, כמו גם יתר אמצעי התקשורת, תפקיד מרכזי בטקסי האבל ובניסיון להשתתף בעיצוב חוויה לאומית. "ידיעות אחרונות" הפיץ עם העיתון כחצי מיליון סטיקרים של הסיסמה "שלום חבר", שהיה בה מימד של זיכרון תוך פנייה לרגש; "מעריב" הפיץ מספר דומה של סטיקרים עם מסר שהיה בו בעיקר לקח מן הרצח: "די לאלימות". שנה אחר-כך הופץ הסטיקר "חבר, אתה חסר". חלוקת הסטיקרים, בדומה לחלוקת דגלים ביום-העצמאות, נועדה להדק את הקשר בין העיתון לקוראיו ולתרום לתחושה שהעיתון מסייע, או אף מוביל, ליצירת חוויה משותפת.

העיתונות גם עסקה, מן השעות הראשונות לאחר הרצח, בעיצוב דמותו של רבין בעיתונות כ"גיבור ישראלי" ובהנצחתו כסמל מובהק של המאבק לעצמאות, שמירה על בטחון המדינה – ואחר-כך כמוביל המהלכים לשלום. "האיש שעשה הכל כדי שחיילי צה"ל לא ייפלו על משמרתם – נפל אמש על מזבח השלום", כתב עורך "מעריב" יעקב ארז באותו לילה.

אולם ההנצחה, שהחלה עוד בליל הרצח, הפכה את רבין למרכיב הייצוגי, כמעט האולטימטיבי, של "הישראליות" רק בחלק מהציבור, לא בכולו. היה זה דיוקן שעיצבו, כהגדרתו של יורם פרי בספרו "יד איש באחיו" (שפורסם לקראת עשור לרצח), האליטות הפוליטיות, התקשורתיות והתרבותיות – אלה שתמכו בדרך כלל במהלכי השלום של רבין.

"הכתובת על הקיר", "מעריב", 8.11.1995

"הכתובת על הקיר", "מעריב", 8.11.1995

מיד לאחר הרצח צוטט תושב ההתנחלות תפוח בשומרון שאמר כי נוכח המחלוקת העמוקה ששוררת בעם, הוא מופתע שהרצח לא התרחש מוקדם יותר. "אני מרגיש בדיוק כמו שהשמאל הרגיש כשהרב מאיר כהנא נרצח", אמר האיש. ב"מעריב" דווח, תחת הכותרת "הכתובת על הקיר", על כתובות נאצה בשבח הרצח במקומות שונים ברחבי הארץ ועל חילול אנדרטה מאולתרת לרבין שהוקמה בשכונת פרדס-כץ בבני-ברק.

בשנים הבאות גברו מאמציהם של מי שמוגדרים כ"קהילת זכרון-הנגד" לקרוא תיגר על דמותו של רבין או לצמצם את נוכחותה התקשורתית, בנוסח "אין צורך לעשות מיום שנה הצגה גדולה כל-כך", כפי שצוטט עלון כפר-חב"ד בספרו של פרי.

סקר שנערך במלאות עשר שנים לרצח ופורסם בספרו של פרי (עבודת השדה נערכה בחודשים הראשונים של שנת 2005) מצא כי 70% מהנשאלים שהגדירו עצמם אנשי שמאל השיבו כי רצח רבין היה עבורם טראומה, ורק 30% אמרו כי אינו שונה ממעשה רצח אחר. מנגד, 72% ממי שהגדירו עצמם אנשי ימין ראו ברצח רבין רצח רגיל, ורק 28% הגדירו אותו כטראומה. בקרב דתיים נמצא כי עבור 80% היה זה רצח רגיל, ורק כ-20% ראו בו אירוע טראומטי. בהקשר התקשורתי מצא הסקר כי 50.7% מהנשאלים שאמרו כי המרכיב החשוב בזהותם הוא "יהודי" טענו כי "התקשורת משרתת את האינטרסים של השמאל", ו-35% התנגדו לקביעה זו. בקרב מי שהזדהו בראש וראשונה כ"ישראלים" 61% התנגדו לטענה כי התקשורת היא שמאלנית, ו-31% אימצו אותה.

שער "ידיעות אחרונות" למחרת רצח יצחק רבין (5.11.95), כפי שנדפס בעיתון ב-25.10.15, לרגל עשרים שנה לרצח

שער "ידיעות אחרונות" למחרת רצח יצחק רבין (5.11.95), כפי שנדפס בעיתון ב-25.10.15, לרגל עשרים שנה לרצח

הריטואלים התקשורתיים קיבלו ביטוי מובהק גם בשנים שחלפו מאז הרצח, שהוזכר בהרחבה בימי הזיכרון לרבין בסיקור העיתונאי של המועד והטקסים. השיח נותר יצוק בתבנית של שני מחנות הניצבים זה מול זה. הסופר יזהר סמילנסקי כתב ב"ידיעות אחרונות" במלאות שנה לרצח: "המרחק בין שני חלקי העם גדול כל-כך עד שמותר לשאול שאלה מרחיקת לכת: האם עדיין הישראלים עם אחד? [...] עם אחד מדמה כי הוא נוסע בספינה משוריינת ומונפת דגלים אל ישמור האל, ועם שני רואה איך כולנו מוסעים כרגע בלי מצפן ובלי הגה אל האבדון".

באותו מוסף של "ידיעות אחרונות" הובאו גם דבריו של פרופ' מרדכי קרמניצר, שניתח את מאפייני ערעור הלגיטימיות של ממשלת ישראל בחודשים שקדמו לרצח רבין. הדה-לגיטימציה התבססה על הטענה כי ממשלתו של רבין נשענה על קולות של ח"כים ערבים בכנסת, היא פעלה נגד ההלכה היהודית ותמיט בוודאי אסון על ישראל. "בעניין זה לא חל בשנה האחרונה שינוי לטובה", קבע קרמניצר. "ההפך, השימוש האפקטיבי בסיסמה הנתעבת 'נתניהו טוב ליהודים' [במערכת הבחירות לכנסת בשנת 1996] מוכיח את רפיסות מעמדם האזרחי של ערביי ישראל גם אחרי רצח רבין.

"קיומה של סמכות פוליטית מהותית בידי כוהני דת, העוטים על הפוליטיקה אצטלה דתית, מקרב את ישראל אל המדינה החומייניסטית, וגם בעניין זה לא חל כל שינוי לטובה. [...] חיזוק החינוך לערכים פרטיקולריים, דתיים ולאומיים, ללא חיזוק של החינוך לערכים אזרחיים, דמוקרטיים והומניסטיים, עלול להביא לקריסה של הדמוקרטיה הישראלית", הזהיר קרמניצר.

בשיח הפוליטי, וגם בשיח התקשורתי, לא ניכר שינוי משמעותי. באוקטובר 1996 קיבלה המפד"ל החלטה, שפורסמה למחרת בעיתון המפלגה "הצופה", ועל-פיה "הכרעת הרוב הינה מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה", אולם ישנם "קווים אדומים" שאין לחצותם, ובהם "מניעת עלייה, גירוש יהודים מחבלי ארץ ישראל ועקירת יישובים מאדמתם".

"המדינה התאוששה מהר מדי ועברה למשבר הבא, ומשום כך לא היה ביכולתה להתמודד באמת ולעכל את מה שאירע"

זמן לא רב לאחר הזעזוע מהרצח וגל התגובות הראשונות, ניכרה חזרה לשגרה: הפיגועים, מערכת הבחירות, האירועים בדרום לבנון ואירועים אחרים השתלטו על סדר היום. הדיון הציבורי בשאלות הנוגעות למהותה של הדמוקרטיה, למקור הסמכות – החוק או האמונה הדתית – לא הביא לשינוי של ממש באופי הסיקור התקשורתי. היטיב לתאר זאת משקיף זר, מרטין אינדיק, ששירת כשגריר ארצות-הברית בישראל: "המדינה התאוששה מהר מדי ועברה למשבר הבא, ומשום כך לא היה ביכולתה להתמודד באמת ולעכל את מה שאירע".

ההסתה נגד רבין והסכמי אוסלו והמחלוקת שנמשכה לאחר הרצח שיקפו לא רק את הדו-שיח התקשורתי באותה תקופה, אלא גם את עומק אי-ההסכמה הכללית באשר לעקרונות היסוד של מדינת הלאום. לא רק המחלוקת בשאלה הפוליטית לכאורה על עתיד השטחים שנכבשו ב-1967, אלא בעיקר ההתנגשות העזה בין התפיסה הדתית-אלוהית לבין מערכת קבלת ההחלטות במדינה דמוקרטית.

כדרכה של התקשורת, רוב העיתונאים בעיתונים המובילים – "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" – העדיפו להציג את העמדות בציבור באבחנה חדה בין שני מחנות; להציג עימות מקוטב תוך התעלמות מגווני ביניים. "זו מלחמה בין אביב גפן לתורת הרב קוק", כתב על כך תום שגב ב"הארץ". "קנאות דתית, מסתגרת, מלווה בפחדים מסורתיים ובפסימיות בסיסית, מול אביב חדש, חילוני, פתוח ואופטימי ביסודו".

"מדינה שלמה באבל", "מעריב"

"מדינה שלמה באבל", "מעריב"

אבחנה מקבילה עשה גם הסוציולוג ברוך קימרלינג, שמצא ברצח רבין ביטוי נוסף למה שהגדיר כ"סכיזופרניה הישראלית". מחד, זו בעלת "הזהות האזרחית", המבקשת לקיים מדינה מודרנית המתנהלת על-פי החוקים המקובלים בחברות מערביות פתוחות, שבמרכזה ניצב מושג האזרחות – ומנגד, הזהות ה"שבטית יהודית", המתנהלת על-פי כללי משחק שונים לחלוטין: ההלכה היהודית היא מקור הסמכות המוחלט, מטרתה הגלויה או הסמויה כינון מדינת הלכה, והיא רואה בארץ ישראל מקום ליהודים, על-פי שייכותם הביולוגית.

"“לא תעזור שום רטוריקה של טשטוש ודברים על 'אחדות', העם בישראל הולך ומתפלג לשני עמים בעלי זהות שונה, ומטרות חברתיות ופוליטיות מנוגדות", כתב קימרלינג ב"הארץ". לדבריו, הדמוקרטיה הישראלית לא השכילה ליצור מנגנונים ממוסדים להכרעה בבעיות יסוד קיומיות מסוג זה, ואפילו "לא השכילה לשאול את השאלות הללו ולהעמידן על סדר היום הלאומי".

הפער בין שני המחנות ניכר גם בלשון, כפי שתיאר זאת אליקים העצני במאמר ב"ידיעות אחרונות": "השפה העברית מסמנת אצלנו יותר ויותר את הגבולות בין 'יהודים' ל'ישראלים'. בלשנים שיחקרו את התופעה ימצאו כי מדובר, בעצם, בקרב על כל הקופה: מי, מנין, לאן – אנחנו. בקול-ישראל מברכים 'סופשבוע נעים'. בערוץ 7 אומרים 'שבת שלום' ובמוצאי-שבת 'שבוע טוב', ברכה שאינה מוכרת אצל אומרי 'סופשבוע טוב'. חלק מן העם חי ב'מדינה' ולא בארץ".

ביקורת טלוויזיה הציגה את "פניה היהודיים" של ישראל לאחר רצח השר רחבעם זאבי ז"ל בידי מחבלים. "מי שצפה אתמול בטלוויזיה זכה להצצה מרתקת בפרצופה האמיתי של מדינת ישראל – הלא היא מדינת היהודים, הרבה לפני שהיא מדינת כל אזרחיה", כתבה אורנה לנדאו ב"ידיעות אחרונות".

"אם בימים כתיקונם (כה נדירים הם ימים כאלה בימינו) משתבחת ישראל בגוון של דמוקרטיה חילונית, הרי שאתמול השתקפו בה פנים אחרים: יהודיים מאוד. פרקי תהילים, אמירות כגון 'השם ייקום דמו' וכמובן אזכור תכוף וחיובי של הקשר של זאבי למסורת ליוו את יום השידורים. אחרי מתקפת הטרור בארצות-הברית היו שהשתוממו ואף הזדעזעו מהרטוריקה הנוצרית פונדמנטליסטית שהשתלטה על אמצעי התקשורת האמריקאיים. אחרי רצח שר בישראל, הטלוויזיה הישראלית, או מוטב לומר היהודית, לא נהגה אחרת".

"סתירה פנימית ללא מוצא"

מאז רצח רבין הורחב המעקב התקשורתי אחרי גילויי קיצוניות במגזר הדתי. אמירות קיצוניות של רבנים דווחו בעיתונים, כדוגמת אמירתו של הרב אליקים לבנון מאלון-מורה שצוטטה ב"הארץ" באוקטובר 2000: "הגיע הזמן ליטול את השרביט. לחזור לתקופת דוד המלך ולדעת שהרבנים אין תפקידם רק ללמד תורה, אלא להקים הנהגה. 'מלכי דרבנן', אשר יהווה את הממשלה האמיתית של עם ישראל [...] הממשלה, הצבא והעם כולו הם היום בגדר 'תועים בשדה'. הגיעה העת ליטול את השרביט ולא להיות עוד רבנים של הגולה".

על דברים אלה הגיב למחרת ב. מיכאל במאמרו "רבנים למען פוטש" ב"ידיעות אחרונות": "אין דבר יותר מאיים לדמוקרטיה מאשר ארגון של כוהנים פונדמנטליסטים שמצהיר על כוונתו ליטול את השלטון לידיו".

לסכנה זו התייחס סמוך לרצח רבין הרב יואל בן-נון, שכתב ב"ידיעות אחרונות" כי הדמוקרטיה היא המסגרת היחידה לקיום עם ישראל כעם אחד, בלי להידרדר למלחמת אחים. "מי שמאמין באחדות ישראל, או בערך הפנימי של עם ישראל, ואינו מסכים לקבל את המשטר הדמוקרטי על כללי המשחק שלו, ועל הערכים של זכויות האדם הגלומים בו – חי בסתירה פנימית ללא מוצא", כתב בן-נון.

"קנאי קין", יואל בן-נון, "מעריב"

"קנאי קין", יואל בן-נון, "מעריב"

סוגיה זו, יש לזכור, לא התעוררה רק בעקבות רצח רבין, אלא העסיקה את העיתונות גם קודם לכן. ביולי 1995, לדוגמה, פורסם צו הלכה של רבנים האוסר על פינוי מחנות צה"ל והעברתם לפלסטינים. העיתונים דיווחו על כך בהבלטה והביאו בין היתר את תגובתו של פרופ' אבי רביצקי ב"ידיעות אחרונות", שטען כי פסק ההלכה הוא "שבירת האמנה החברתית בישראל", הבנויה על ציות למערכת השלטון הדמוקרטית ולחוק. דברים דומים הובאו גם בשם הנשיא עזר ויצמן, שהביע חשש ש"פסק ההלכה יביא לקרע בעם ולמלחמת אחים [...] פסק ההלכה פוגע בעקרונות שעליהם מושתת צה"ל ועלול לקעקע את היסודות הדמוקרטיים של המדינה".

חלק מהדיון בעיתונות בנושאים הללו התאפיין, גם בשנים שחלפו מאז, בדיווח על דברי רבנים בליווי שימוש בביטויי אזהרה חריפים כ"מלחמת אחים" ו"קרע בעם". טענה נפוצה שהובאה מצד אנשי המחנה הלאומי היתה כי התקשורת הפריזה בסכנה שדיבורים של קבוצות שוליים בנוסח כזה אכן יביאו לצעדים מעשיים נגד הצבא. טענה זו עלתה גם לאחר ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון סיני ב-2005, כאשר למרות תחזיות לעימותים אלימים שעלולים לעלות בחיי אדם, מרבית המתנחלים התפנו ללא אלימות.

פרק מתוך מחקר שנערך במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה