הערוץ הראשון, ורשות-השידור כולה, נמצאים במשבר עמוק. מעבר של כוכבים לערוץ השני, ונסיונות מצד המנכ"ל לסתום פיות ולהפוך את הרשות לכלי בשירות השלטון, מטילים צל כבד על עתידה, מעמדה ומקומה של הטלוויזיה הישראלית במפת התקשורת העתידית.

מעמדו ומקומו של השידור הציבורי ואופי השידורים של הערוץ הראשון, מכלי התקשורת המרכזיים במדינה, הם נושאים חשובים בקביעת דמותה של הדמוקרטיה הישראלית. לפנינו אחת הסוגיות המורכבות הנוגעות לא רק לעתידה של רשות-השידור ולאופיים של השידורים, אלא לאופייה של התקשורת בעידן של טכנולוגיות מודרניות ולתפקידה  בדמוקרטיה, כאשר השיח הציבורי מתנהל באמצעותה.

ספק בעיני אם על חסידי חופש הביטוי להצטרף למאבק חסר הסיכוי לשמירתו והגנתו של השידור הציבורי במתכונת הקיימת. כיום יש מקום לשקול ברצינות את האפשרות להפריט את הרשות, ולהקים במקומה ערוץ מסחרי נוסף.

השאלות שראוי להעלותן הן: האם אנו זקוקים לרשות-שידור ממלכתית הממומנת באגרה, והאם רשות-השידור במתכונת הקיימת ממלאת את תפקידיה בתחום השידורים לציבור ומעניקה לציבור משלמי האגרה תמורה הולמת לכספם?
לדעתי, התשובה לשתי השאלות היא שלילית.

חשוב להבחין בין השתיים. השאלה הראשונה עניינה תרבות דמוקרטית והתשובה עליה נגזרת מעמדה אידיאולוגית בעניין הגבולות הראויים למעורבות השלטון במשק ובחברה. השאלה השנייה היא מעשית. קל יותר לענות בשלילה לשאלה השנייה: המציאות התקשורתית מלמדת כי אין תמורה לאגרה. שיעורי הצפייה הנמוכים יחסית בערוץ 1 מלמדים כי ציבור משלמי האגרה לא צופה בשידורים. שיעורי צפייה נמוכים חותרים תחת ההצדקה הציבורית של השידור ושל גביית האגרה (המהווה מס גולגולת רגרסיבי) בכפייה מאנשים שלא צורכים את השירות. ערוץ 1 לא מספק שירות ציבורי איכותי השונה באופן מהותי מזה שמספקים ערוץ 2 וערוצי הכבלים. שידוריו מסתיימים בחצות (לעומת שידורים עד השעות הקטנות של ערוץ 2 וערוצי הכבלים) והוא עוסק בחלק ניכר מזמנו וכספו בתחרות על לבו של הצופה: הוא מספק תוכניות ספורט, בידור ואירוח או שהוא מקרין סרטים וסדרות זרות שנרכשו במאבק בערוץ 2. השקעת משאבים ציבוריים כדי להציע יותר כסף למפיקי אירועי ספורט או לכוכבים ודוגמנים לא תורמת דבר לציבור משלמי האגרה, שהיה זוכה לראות את אותם שידורים ואותם כוכבים גם בשידור מסחרי.

ערוץ 2, הפועל במתכונת סבוכה ובלתי יעילה בעליל בגלל חלוקת ימי השידור בין שלושה זכיינים, הוכיח כי בתקציב נמוך בהרבה מזה של ערוץ 1 ניתן לקיים שלוש תחנות טלוויזיה מלאות, שבכל אחת מהן כוחות ניהול ויצירה באיכות שאינה נופלת מזו של רשות-השידור. ערוץ 2 מסוגל להביא למסך שידורים מקוריים לקהלים מגוונים, לרבות שידורי חדשות ומידע אמינים, תוכניות אקטואליה, ספורט, תרבות, דרמה ותעודה, והוא עושה זאת לא פחות טוב מהערוץ הממלכתי.
רשות-השידור במתכונתה הקיימת, בתקציב מנופח, בכוח אדם לא יעיל, באבטלה סמויה, בהסכמי עבודה ארכאיים, בניהול מסורבל, עם חשש מתמיד להתערבות ממשלתית ופוליטית בהחלטות ובשידורים, כאשר חברי המליאה, הוועד המנהל והמנכ"ל ממונים ישירות על-ידי הממשלה - אינה יכולה ואינה מצליחה למלא את תפקידיה, כשידור ציבורי בלתי תלוי וכאלטרנטיבה של ממש לשידור המסחרי.

האם ניתן לפתור את הבעיות הללו על-ידי ארגון מחדש של מבנה רשות-השידור, ניתוק הקשר בין הרשות לממשלה, הפרדה בין טלוויזיה לרדיו, הפרטה חלקית, ייעול העבודה, פיטורי עובדים ומתיחת פנים, או שמא יש להודות כי תם עידן השידור הציבורי ויש לפנות את השטח ואת המשאבים לשידורים פרטיים?
דעתי היא כי מדינת ישראל לא צריכה להחזיק ולממן ערוץ טלוויזיה ממלכתי. הטעמים לכך הם גם עקרוניים וגם מעשיים.

הצדקתו של השידור הציבורי בעבר היתה בעיקר בחוסר האפשרות של השוק החופשי לספק את השירות, עקב העלויות הכבדות שהיו כרוכות בהפקה ובהפצה של שידורי טלוויזיה ועקב המחסור בתדרים. נימוקים אלה אינם תופסים היום. התקשורת האלקטרונית, ממש כמו העיתונות הכתובה, יכולה וצריכה להיות עצמאית, פתוחה, חופשית ומגוונת. אמצעי ההפצה והתשתית החדשים גברו על המחסור בתדרים והם מאפשרים, באמצעות לוויין, שידור דיגיטלי, כבלים, רשת הטלפונים ודחיסת תדרים להציע לצרכן מספר רב של ערוצי שידור, לכל קהל ולכל טעם. עקרונות חופש הביטוי, השוללים הוצאה לאור של עיתון ממלכתי מטעם השלטון הממומן בכפייה על-ידי אגרה, מחייבים גישה דומה גם כלפי העיתונות האלקטרונית. עיקרון חדש בשם "חופש השידור" מצטרף היום לעקרונות המקובלים של חופש העיתונות. כל מו"ל, פרטי או ציבורי, המבקש להעביר מסרים בתקשורת יוכל בקרוב לשדר לקהל המעוניין באמצעות רשת האינטרנט או באמצעות ערוץ בכבלים או בשידור לווייני. שימוש בעוצמה כספית, חוקית ושלטונית כדי להנציח את מעמדו של כלי תקשורת ממלכתי נוגד לא רק את עקרונותיו של שוק חופשי, ואת האיסור הליברלי על התערבות הממשלה בתחום שיכול להיות תחרותי וחופשי, אלא מהווה התערבות פסולה בחופש הביטוי וניצול כספי ציבור להגברת קולו של השלטון, הממנה את מנהלי הרשות ואת מוסדותיה הציבוריים. מה שנתפס בעבר כ"חובתה" של המדינה לספק לציבור "שירות חיוני" בצורה של שידורי טלוויזיה הכוללים בידור, חינוך, תרבות ומידע, באמצעות רשות ציבורית ממלכתית, מסופק היום לציבור הרחב באמצעות  מגוון רחב של ערוצים בבעלות פרטית או ציבורית (ובכפוף לפיקוח ציבורי). עם תחילת השידורים של ערוץ 2 וחברות הכבלים, הבחירה בתכנים עברה מידיה של רשות-השידור הממלכתית אל ידו של הצופה האוחז בשלט-רחוק. בערוץ הראשון ניתן להמשיך לשדר תכנים "ממלכתיים" או "ציבוריים", על-פי תפיסותיו של המנכ"ל או הוועד המנהל, אך אין דרך להבטיח כי הציבור יצפה בשידורים.

גם שיקולים מעשיים מחייבים הפרטה של רשות-השידור. השקעה של כספי ציבור ללא גבול, וגבייה של אגרה, לא יכולים לשכנע את הצופה לצפות בשידור שנתפס בעיניו כמשעמם ומיותר. ההיצע הגדל והולך והשלט-רחוק מאפשרים לצופה לבחור בהתאם לתוכנית ולא בהתאם לערוץ או לזהותו של הגורם המשדר. האמונה של רבים כי חשוב לשמור ערוץ ציבורי כדי לשדר תוכניות אקטואליה, תרבות ואיכות אינה ריאלית ואינה כלכלית. כבר היום מעדיף הערוץ הציבורי שידורי ספורט או בידור על פני תוכנית ספרות או מוסיקה קלאסית. כספי הציבור זורמים לערוץ 1 בעיקר כדי לאפשר לו להתחרות בשידורי ספורט ובידור מול ערוץ 2. תוכניות איכות בתחומי עניין ספציפיים ניתן למצוא דווקא בשידורי הכבלים ובלוויין. גם בתחום המידע והאקטואליה קשה להצביע על יתרונות משמעותיים באיכות ובמגוון של החדשות שמספקת הרשות הממלכתית לעומת ספקי המידע האחרים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. השליטה שיש לשלטון במוסדות רשות-השידור מעוררת את החשש שדווקא בערוץ הציבורי לא יזכה הציבור לקבל מידע מגוון ומאוזן, אלא את הגרסה הנוחה לממשלה. כאשר המדינה מבקשת לעודד את היצירה הטלוויזיונית המקורית, היא יכולה לעשות זאת בדרך שבה היא מעודדת את שאר האמנויות - על-ידי הענקת פרסים, מלגות ומענקים. אחוזים בודדים מתקציב רשות-השידור מסוגלים לחולל פלאים בתחום התקשורת אם יוענקו ליוצרים מוכשרים או ישמשו לתמיכה בגורמי תקשורת איכותיים (בעיתונות הכתובה והמשודרת כאחד). תמיכה ציבורית צנועה בעיתון "דבר ראשון", שהיתה מבטיחה את המשך הוצאתו לאור, היתה תורמת יותר לתקשורת ולדמוקרטיה הישראליים מהכסף הרב המושקע ברשות-השידור. גם פיקוח ציבורי מסוים וקביעה בחוק של מכסות שידור לתוכניות דרמה מקורית, תרבות ישראלית וכו', בנוסח המופעל בערוץ 2, הם יעילים יותר ממימון ציבורי מלא של ערוץ ממלכתי בודד.

הענקה של זכיונות שידור בטלוויזיה, בהתאם לאינטרס הציבורי, יכולה להבטיח כי לפחות חלק מהזכיינים יהיו מחויבים לשידור בעל מאפיינים ציבוריים או איכותיים. זכיינים אלה, כמו למשל ערוץ חדשות בכבלים או ערוץ "תרבות ישראלית", יכולים לקבל פטור מתשלום דמי זיכיון ותמלוגים. בשוק התקשורת של העתיד יוכלו גורמים רבים ומגוונים (בדומה להוצאות הספרים המוכרות לנו) לשדר בערוצים נפרדים בכבלים שידורי איכות לקהל מנויים מעוניין שיהיה מוכן לשלם בעבורם.

זה הזמן לחשוב מחדש על ניהול ספקטרום התדרים ותשתיות התקשורת בישראל. מסקנותיה והמלצותיה של ועדת פלד הן צעד בכיוון הנכון. לכך יש להוסיף את הפרטת רשות-השידור כולה, הוספה של שניים או שלושה ערוצים מסחריים, הענקת זכויות שימוש בתשתית הכבלים לגורמים נוספים (לאו דווקא בצורה של ערוצים ייעודיים), ופתיחת השמים לשידורי לוויין. אלה הם רק חלק מהשינויים המתבקשים ויישומם ייארך שנים מספר, עד לתום תקופת הזיכיון של בעלי הזיכיון הנוכחיים בערוץ 2 ובכבלים.

יש לנהל מאבק על ביסוסו והעמקתו של "חופש השידור" בישראל, על שמירתה של אתיקה מקצועית בכל תחומי התקשורת, על תכנון ראוי של רשות התקשורת שתקצה זכיונות ורשיונות לשידור למגוון רחב של מעוניינים. זה המאבק הראוי ולא זה המנוהל למען הנצחתה של רשות-שידור ממלכתית, הסמוכה לשלטון ומבוססת על גבייתה של אגרה שלציבור כבר נמאס לשלם.

עו"ד ד"ר יובל קרניאל היה היועץ המשפטי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו וכיום הוא מרצה לדיני תאגידים ודיני תקשורת במכללה למשפטים ברמת-גן

גיליון 18, ינואר 1999