במחזוריות כמעט קבועה עולה לדיון ציבורי שאלת המונחים הנהוגים בכלי התקשורת הממלכתיים, ושוב מתלוננים על "מכבסת המלים" כאילו לא קרה דבר מאז טבע את המושג דויד גרוסמן; כאילו לא נפתחו השמים לערוצי השידור ולא נפרץ המונופול על המידע. אנחנו ממשיכים מתוך הרגל לעקר את המלים, אולי מתוך אמונה שהן מכתיבות את המציאות; עדיין משקיעים לא מעט מאמץ בניסיון שלא להשאיר את טביעות אצבעותינו.
נכון שתפקידנו הוא תפקיד של מתווך הוגן. לא הפקידו בידינו מיקרופון כדי שנעשה נפשות להשקפותינו הפוליטיות או נעניק ציונים לנבחרי הציבור. אבל האם אנחנו רשאים להתעלם מן המשמעות האמיתית של המלים שאנחנו אומרים (ולא פחות מזה, מן המשמעות של מה שאיננו אומרים)? נדמה לי שאנחנו לא נוקטים עמדה, ובעצם אנחנו פועלים בשירותו של מישהו. אנחנו ממהרים לשכוח כי בחירת המלים משפיעה על ההתייחסות לנושא.
אם כפיתה בתנוחה מכאיבה, שק על הראש ומוזיקה רועשת הן עבורך "שיטות חקירה" ולא "עינויים", למשל - כבר נקטת עמדה ואין זה משנה מה אתה חושב על מה שקורה במרתפי השב"כ. תאמרו שגם המלה הטעונה "עינויים" בעייתית. נכון, אבל לפחות אנחנו מתחילים עכשיו לחשוב, באמת לחשוב, על מה שאנחנו אומרים. זה עניין פשוט של לקרוא לילד בשמו, ולכל ילד יש שם. צריך להפסיק לסחור בסמלים ובדימויים ולהחזיר למלים הפשוטות את כבודן. רצח הוא רצח הוא רצח. הוא לא "תקרית" או "אירוע ירי" כשהוא מתרחש מעבר לקו הירוק ואין לו "רקע רומנטי" כשהנרצחת היא אשה. אם אנחנו משתמשים במלים "אסון" או "טרגדיה" לתאר מעשה פשע או תאונה הרי אנחנו בעצם מסירים את האחריות מעל מי שהיה אמור למנוע את האירוע או לפחות לצמצם את פגיעתו הרעה.
אז מה אפשר לעשות? קודם כול להתגונן. אנחנו נתונים תחת מתקפה בלתי פוסקת של ספקי מידע בעלי עניין. מוכרים לנו שוב ושוב, למשל, סיפורים על "הפרות ההסכם" של הפלסטינים מתוך ידיעה שלא נטרח לעיין בעצמנו בהסכמי הביניים ולתהות מה עם ההפרות שלנו. אין לנו זמן אפילו לגרד את הציפוי מעל התבניות השחוקות ביותר. המשטרה ממהרת להדביק "רקע הומוסקסואלי" לרצח (תוך פגיעה בוטה בצנעת הפרט), רק כדי שלא נחשוד חלילה שמדובר ברצח "על רקע לאומני"; אפשר להירגע, זה "רק" פלילי.
במישור הפוליטי (יש משהו לא פוליטי אצלנו?) אנחנו נזהרים שבעתיים. הפחד שנואשם בנקיטת עמדה גדול מן החשש שלא נובן על-ידי לקוחותינו, צרכני התקשורת. אנחנו מדברים יותר ויותר ואומרים פחות ופחות. הרבה יותר קל לקרוא לנתניהו "קוסם" או לנגיד פרנקל "וינר" מאשר להסביר איך משפיעות ההחלטות שלהם או מחדליהם על חיינו. הציבור רוצה להבין: האם ההתנהלות של ראש הממשלה בתחום המדיני היא טקטיקה מחוכמת שיש לה מטרה, או שמא מדובר בניסיון נואש להרוויח זמן? האם מדיניות הריבית של פרנקל היא שבלמה את הצמיחה והגדילה את האבטלה? האם המלחמה בלבנון היא גזרת גורל או פרי של "קיבעון מחשבתי"?
הרבה יותר פשוט לתאר הכול כתחרות של הורדת ידיים. יש רק מנצחים או מפסידים, כל השאר לא חשוב. דוגמה אחת מהבית: "קוצים" או "שושנים" שמעניקה תוכנית הרדיו "עניין אחר" לפוליטיקאים על "הישג פוליטי". איש ציבור עשוי לזכות בציון לשבח גם על מחדל או טעות, אם הצליח להיחלץ מהם בלי להיענש פוליטית. גם זו העזה של ממש בתקשורת הממלכתית. ההתרגשות שעורר עודד שחר מן הערוץ הראשון, שאמר דברים נחרצים ואמיצים בעניין גזירות נאמן והפרת ההסכם עם ההסתדרות (ו"הציל את כבוד המקצוע", כהגדרתו של נחום ברנע), מעידה עד כמה התרחקנו מן המושגים המקובלים בעיתונות בעולם. פרשן כלכלי רשאי לנתח את מניעיו, הגלויים והנסתרים, של שר האוצר, גם בלי שהארץ תרעש. ייאמר מיד, אינני מציע לעמיתי לעלות על בריקדות ולהניף דגלים, אבל לפעמים צריך ללכת את "המייל הנוסף", לברר את האמת שמאחורי הדברים הנאמרים, לברור את המלים הנכונות, ולהתייצב מאחוריהן.
הכל מכירים את "תסמונת הראשומון": פעמים רבות אנחנו מביאים קביעה מסוימת בשם אומרה, "מאזנים" אותה בתגובה של גורם אחר ויוצאים בכך ידי חובה. המאזין נותר מבולבל נוכח הגרסאות הסותרות. מהי האמת? הרי כבר למדנו כי "איזון" יש רק בדעות. בעובדות יש רק אמת ולא אמת, ואנחנו צריכים לברר ולהבחין בין שני הסוגים. האמת של מי? של העיתונאי, כמובן. הוא זה שמסנן את חומרי המציאות, ואין לנו אלא לסמוך על מקצועיותו והגינותו. ועם זה, אנחנו הרי יודעים שאין "אובייקטיביות", שבעצם הבחירה של העיתונאי מה לשדר מתוך זרם המידע הבלתי פוסק הוא יוצר מצג מסוים, אישי מאוד.
האם המצגים האישיים האלה מצטרפים למסה קריטית של "שמאלנות", רחמנא לצלן? הרי מראש אנחנו, העיתונאים בכלל ועובדי רשות-השידור בפרט, חשודים בהטיה פוליטית ובציד נפשות, אז אולי מוטב שנודה באשמה?... עובדה, חגי סגל כתב את ה"מונכון" של "ערוץ 7" כדי "לשבור את המונופול הטרמינולוגי של השמאל בתקשורת". לדעתו, "ערוצי השידור הממלכתיים אימצו את הטרמינולוגיה של מחנה השלום". מדוע? בגלל השימוש במלים כמו "פעימה", הגרסה המרוככת של ממשלת נתניהו ל"נסיגה"? הרי על כל מושג המרגיז את סגל וחבריו אפשר למצוא שניים שלא יופיעו בשום רשימת מונחים מקובלים בעיתונות המערב.
אם ננסה להרכיב מילון של המושגים הנהוגים בתקשורת הממלכתית בישראל, נמצא בעיקר מלים שעוקרו מכל משמעות שעלולה לעמוד בסתירה למושגי היסוד של האתוס הלאומי. במדינה שנמצאת תמיד בסכנת קיומית, העיתונאי נדרש להוכיח כי הוא פטריוט. כשאנחנו מדווחים על "כוחותינו" הפועלים בלבנון ועל "טייסינו" המדווחים על "פגיעות טובות במטרה", אנחנו מתגייסים מרצון לשורותיו של דובר צה"ל. שהרי את מי אנחנו משרתים כשאנחנו קוראים לאנשי החיזבאללה "מחבלים" ולא "לוחמים", למשל?
לפני כמה חודשים השתתפתי בסמינר בחו"ל עם עיתונאים מישראל, מהרשות הפלסטינית, מירדן וממצרים. מקצתם היו עוינים בתחילה, אחרים ידידותיים, אבל כולם דיברו בגילוי לב על יחסם לקשרי השלום עם ישראל. לנו היו קשה יותר, בגלל הסייגים שהטלנו על עצמנו כ"עיתונאים אובייקטיבים". אחרי זמן מה שמתי לב שאני מהסס אפילו להשתמש במלה "שלום"; אפילו המלה התמימה הזו הפכה שנויה במחלוקת.
"טרמינולוגיה שמאלנית"? אל תצחיקו אותי. אפילו על מושגי יסוד כמו "דמוקרטיה" ו"ציונות" אין הסכמה כללית בציבור, שלא לדבר על "הומניזם" ו"זכויות אדם". לא נותרה לנו מלה שאין סייגים בצדה. אין לנו לקסיקון לאומי משותף, ואולי מוטב כך. שום "מסמך נקדי", גם אם יתעדכן בכל שבוע, לא יפתור את העניין הזה. אז אל תציעו לנו "ניו-ספיק" קולקטיבי, לא של הימין ולא של השמאל. החזירו לנו את המלים הפשוטות ואת הזכות הבסיסית לומר לפעמים, "כאן אני עומד, איני יכול אחרת". נמאס לנו להתנצל. מעתה איש איש ומצפונו, איש איש והאמת שלו.
רון נשיאל הוא כתב ועורך חדשות בקול-ישראל
גיליון 14, מאי 1998