המאבק בסוגיית הזהות הקולקטיבית בישראל מלווה את החברה הישראלית מראשיתה. יחסי דת ומדינה במישור הפוליטי ויחסי דתיים וחילוניים במישור החברתי הם מהבולטים שבוויכוח הכולל בסוגיה טעונה ורגישה זו. על רקע התמורות הפוליטיות בדור האחרון ניכרת עלייה משמעותית בהיקף הסיקור התקשורתי של המחנה הדתי בכלל, והמחנה החרדי בפרט. מפלגות המחנה החרדי חזרו להיות שותפות לקואליציות לאחר שנים רבות, מעמדן כלשון מאזניים הפך לעובדה שאין עליה עוררין ומעורבותן הגוברת בפוליטיקה הישראלית בכללותה הפכה לתופעה של קבע. מכאן ברורים הסקרנות והעניין  הגוברים ביחס למתרחש במחנה זה.

בתחום תקשורת ההמונים מקובל לראות את דגם האחריות החברתית כאופייני לדמוקרטיות מערביות. התמורות בתפקוד אמצעי התקשורת בישראל מתוארות בדרך-כלל כמעבר הדרגתי מהדגם המגויס לדגם האחריות החברתית. דגם זה, כפי שמעיד עליו שמו, מניח שעל אמצעי התקשורת לגלות אחריות חברתית ולתפקד מתוך מודעות ונכונות להתחשב בכמה קוים אדומים ולהימנע מחצייתם העלולה לפגוע באינטרסים חברתיים חיוניים. בהקשר לחברה הישראלית, ניתן להניח שיישום עקרונות הדגם ינחה את אמצעי התקשורת שלא להחריף ולהקצין עימותים המתקיימים על רקעו של שסע חברתי-פוליטי עמוק ורגיש במיוחד. יש להדגיש שבעקרונות האחריות החברתית אין משום דרישה להעלמת מידע חשוב ורלוונטי הנוגע למחלוקת המפלגת את החברה. כמו כן, אין בהם כדי לתבוע מהעיתונות לגווניה שלא לספק את הסקרנות הטבעית ביחס למחנות ולמפלגות, שהשפעתם הולכת וגדלה. דרישה כזו תפגע, כמובן, במהות תפקידה של התקשורת ובזכות הציבור לדעת.

יש להבחין בין סיקור ענייני ולגיטימי של נושאים שונים, הקשורים במחנה החרדי לבין סיקור שיש בו משום  חוסר אחריות חברתית. אחד התחומים המשמשים דוגמא לכך הוא הדיווחים על פסקי הלכה של רבנים, תופעה תקשורתית חדשה יחסית הזוכה לאחרונה לפריחה. יש להדגיש מיד שלא בכל הדיווחים מסוג זה יש משום חוסר אחריות חברתית. במקרים מסוימים יש בהם ערך חדשותי רב ועניין ציבורי משמעותי. דוגמא לכך היא הדיווח על פסק הלכה של הרב הראשי, ישראל לאו, המתיר מכירת איברים לצורך השתלות, פרסום שהוכחש בסופו של דבר. פסק הלכה זה נוגע, כמובן, בבעיה חברתית ומוסרית שראויה לדיון.

אולם לאיזו קטגוריה ייכנס הדיווח על פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף, האוסר לחטט באף בשבת? או פסק ההלכה שלו האוסר לעבור בין שתי נשים? או זה של הרב שך הקובע הגבלה על מספר הפגישות במהלך השידוך בין בני-זוג? קשה להניח שהדברים פורסמו משיקולים של ערך חדשותי ועניין לציבור, או כחלק מזכות הציבור לדעת על אירועים ותהליכים, שיש להם השלכות לגביו. צורת הדיווחים, כפי שנראה להלן, אינה יכולה גם להיכלל במסגרת הניסיונות הענייניים והלגיטימיים להביא לידיעת הציבור מידע שירחיב את היכרותו עם המחנה החרדי.

סביר יותר להניח כי מדובר באותה מערכת שיקולים צהובה, שתכליתה העיקרית היא למכור את העיתון באמצעות הרחבתם של דיווחים בידוריים על מוזרויות שונות ומשונות, קוריוזים, עב"מים ושאר ירקות. שיקולים אלה אינם קריטיים כל עוד מדובר בסיקור תופעות ומקרים ניטרליים, המנותקים מהסוגיות החברתיות והפוליטיות הבוערות. דיווחים אלה מעוררים שאלות אחרות, הקשורות לטיב טעמם ולריחם של אמצעי תקשורת מסוימים אך אין בהם כדי להפוך אותה לחסרת אחריות חברתית באופן משמעותי.

לעומת זאת, הדיווח על פסק ההלכה האוסר לחטט באף בשבת הוא בהחלט חסר אחריות. פסק הלכה של הרב עובדיה יוסף לא יכול אף פעם להיות מנותק מההקשר הכולל של מעמדו החברתי, הדתי והפוליטי ושל המאבק בין דתיים לחילוניים בסוגיית הזהות הקולקטיבית. מדובר במנהיג דתי הנערץ על מאות אלפי אנשים. עצם הסיקור של פסק הלכה שלו כקוריוז בידורי מהווה פגיעה בציבור רחב שלא לצורך. העימות המתגבר בסוגיה זו רגיש וטעון במידה רבה גם ללא עזרתם של אמצעי התקשורת.

בהתייחס לאופן הדיווח הרי יש בו, במידה לא מעטה, משום הוצאת דברים מהקשרם. סביר להניח שהרב עובדיה יוסף לא קיים שיעור בהלכה שהתרכז בנושא, כפי שהיו עשויים להבין חלק מהקוראים. בדומה לכל רב במעמדו, הוא עונה לשאלות הלכתיות המופנות אליו. נראה יותר שבמסגרת בירור הלכתי כולל בסוגיה מסוימת הנוגעת לשמירת השבת עלה, כבדרך אגב, גם הנושא הזה. דווקא הדיווח המנותק מהקשרו הרחב וסיקורו הממוקד כאילו היה עניין הלכתי מהותי הופך את העניין לקוריוזי ומוזר ומדגיש במכוון את מה שנראה נלעג ומטופש. בתוך כך הופכת ההלכה היהודית עצמה, שבמהותה יורדת לפרטים, לנלעגת במיוחד.

חוסר האחריות החברתית ניכר אם בוחנים לאן התגלגלו וכיצד התפתחו הדברים באירוע תקשורתי זה. מדורי הסאטירה בעיתונות הכתובה, מ"דבר אחר" ועד ל"דרך אל האושר", קפצו על המציאה שסופקה להם. בשני ערוצי הטלוויזיה היו אלו "החרצופים" ו"בנות פסיה" שהדגימו שוב ושוב ואריאציות שונות של אותו פסק הלכה והפכו אותו באופן חזותי וגרוטסקי במיוחד לנחלתם של כלל בית ישראל. תוכניות סאטירה אלו, יש לזכור, זוכות לאחוזי צפייה המשתווים בערך למעמד הר סיני.

בתוך כך נקשר פסק ההלכה למאבק העכשווי בנושאי דת ומדינה. דוגמא לכך היא הסאטירה, שבה הוצע להשתמש בדרוזים כגויים של שבת, שיחטטו ליהודים באף במקום שיעשו זאת בעצמם. הרקע לכך הוא השימוש בפקחים דרוזים לרישום דו"חות לבעלי עסקים הפועלים בשבת, פעילות המתבצעת בהנחיית שר העבודה והרווחה, אלי ישי מש"ס. פסק הלכה שהחל בדיווח קוריוזי קטן הפך לנשק במאבקי השבת האחרונים. כך התנהלו הדברים במשך כשבועיים, מה שבוודאי העצים את הפגיעה ברגשותיו של ציבור רחב והוסיף שמן למדורה, הבוערת היטב גם בלעדיהם.

על רקע העימותים בין דתיים לחילונים יש בדיווחים מסוג זה משום אמירה חברתית-פוליטית, סמויה ובלתי מוצהרת, בעלת השלכות אפשריות על העמקת המחלוקת הקיימת ממילא. הם מזמינים את הקורא להסיק את המסקנות בכל הנוגע למידת קירבתם וזהותם של הרב עובדיה יוסף ופסק ההלכה שלו עם תקופת האבן/חשכת ימי הביניים /טמטום /טיפשות/ אידיוטיות /פיגור/ עב"מיות/פרימיטיביות (הקורא מוזמן כמובן למחוק או להוסיף כהנה וכהנה ביטויים כראות עיניו). גם אם לא מדובר במדיניות מכוונת, הרי אמצעי תקשורת אחראיים היו צריכים להבין את ההקשר הכולל ולגלות רגישות כחלק מהקודים המקובלים בדגם האחריות החברתית. אולם אם מדובר במדיניות מכוונת הרי יש לנו עניין עם דגם ממשי של חוסר אחריות חברתית.

השפעת דיווח כזה על הוויכוח ניכרת בכך שהוא לא נותר בתחום הסאטירה והבידור. על המציאה היקרה מפז קפצו גם פוליטיקאים. באחד ממוקדי החיכוך בין דתיים לחילונים נאם יוסי שריד, מנהיג מרצ, בפני קהל המפגינים. במהלך הדברים, שאף שודרו ברדיו, הוא הציע להגיע לפשרה עם החרדים: "אנחנו נפסיק לחטט באף בשבת והם יפסיקו לדחוף את האף לחיים שלנו". אין כאן משום ניסיון לערער על זכותו של שריד להפגין ולהביע עמדה לגיטימית נגד מה שנתפס בעיניו ככפייה דתית. אולם נוסח הדברים מעורר מחשבות נוגות ביחס לשיח הציבורי והתקשורתי בכלל, ולעימות בין חילוניים לדתיים בפרט. עתה כבר אין מסתפקים בניהולו של הוויכוח באמצעות הצגת עמדות ענייניות ולגיטימיות סתם כך. יש לעשות זאת תוך כדי ניגוח לשמו והבעת לעג ובוז ליריב ככל שרק ניתן. וכשהתקשורת נותנת - הפוליטיקאים לוקחים.

ייאמר מיד שתופעות דומות ואף חמורות מזה קיימות בעיתונות החרדית. אמירות וביטויים קשים כלפי החילונים והשקפותיהם תופסים מקום נכבד בעיתונות זו. אולם אמצעי תקשורת אלה כלל לא מתיימרים לפעול על-פי הקודים של דגם האחריות החברתית או כל קוד אחר, הקשור בעיתונות חופשית. יהיה זה לא רציני לטעון שהעיתונות הרגילה מחזירה לחרדים באותה המטבע. פירושה של אחריות חברתית הוא, בין היתר, לפעול בעקביות על-פי קני מידה הולמים של עיתונות אחראית במדינה דמוקרטית.

השסע החברתי-פוליטי בין חילונים לדתיים נראה כיום כחבית חומר נפץ שפתילי הצתה יוצאים ממנה לכל עבר. בשטח הלא סטרילי הזה כבר מסתובבים גורמים מסוימים, המחפשים במודע להצית את האש שתביא לפיצוץ הגדול. אחרים עלולים לגרום לכך שלא במתכוון. לאמצעי תקשורת, שדגם האחריות החברתית הוא נר לרגליהם, ראוי שלא לשחק שלא לצורך בגפרורים.

ד"ר אשר כהן הוא חוקר במחלקה למדעי המדינה וביחידה לעיתונות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן

גיליון 13, פברואר 1998