"כאשר התקשורת מציגה קורבן של מִפגע אקזוטי היא מנסה, אם זה אפשרי, לצרף לכתבה תמונה המתעדת את הסבל האנושי של הקורבן או הקרובים לו, ובכך להפעיל את המערכת הרגשית שלנו. לעתים נדירות הכתבה מפרטת את הסיכוי של הקורא הממוצע לפגוש את המִפגע ועוד פחות מכך את הסיכוי להימנע ממנו. במצב עניינים כזה לא מתאפשר למערכת ההגיונית להעריך את המצב, וכל תגובתנו מושפעת מן המערכת הרגשית – מחולל הרעש היציב ביותר שלנו".
מתוך "רעש – קווים לדמותה של הפרעה תרבותית", מאת יעקב בורק, הוצאת כנרת-זב"מ*
אפשר לשחרר אנקת רווחה. זה לא אנחנו, באופן ספציפי, אנשי תקשורת מוכשרים ומנוסים, זה פשוט הטבע שלנו; אינסטינקטים ויצר הישרדות בני מיליוני שנים הגורמים לנו להידרך עם כל רעש לא מוכר, עוד לפני – ולעתים בלי – שנוכל להעריך את משמעותו כלפינו. לא אחת נוטים להאשים את עורכי החדשות (יצורים חיים, יונקים, פרימטים, צאצאי הקופים הגדולים) בציניות מודעת כאשר הם מחוללים בעמודיהם בהלה בציבור.
יש בכך מידה של אמת, אבל עמוק מזה מסתתר עניין נדוש יותר: עורכי החדשות הם הראשונים לחרדה. לרוב הם אינם יודעים יותר מהקורא הממוצע, והם נוהגים כמו אבותינו הקדמונים: כשמישהו מדליק גפרור בקצה העיר ויש הכרח להעריך במה מדובר, בהצתת סיגריה או בפוגרום, הנטייה הטבעית היא לבחור באפשרות המחרידה. זה גם מושך יותר תשומת לב, אבל גם מכסה את התחת, למקרה שהעיירה אכן בוערת.
בהלה מוכרת עיתונים. בהלה מדביקה אותנו לרדיו, בהלה ממגנטת למהדורות החדשות, שלעתים קרובות מתיזות עליה דלק ולא מים. כשמתרחש אסון רחוק, מיד בודקים איך הוא נוגע לנו. ראשית מחפשים מישהו קרוב, או לפחות מוכר, להשליך עליו את חרדותינו. אם אין כזה, ממשיכים ללוות את הדרמה בתחושת הקלה מהולה באכזבה.
אפילו אנשי מזג האוויר יודעים שתחזית קיצונית עדיפה על תחזית מדויקת, שעדיפה סערה מאיימת בהסתברות נמוכה על "מזג אוויר טיפוסי לעונה" בהסתברות גבוהה. גם אם הסערה לא תקרע ולו חבל כביסה אחד, לא נורא. החזאי וצופיו ישחררו אנקת רווחה, ויתקינו עצמם לסערה הבאה.
"כבר כאן": תבנית עיתונאית רבת שימושים
"חדשות רעות בכלל, ופחד בפרט, מכוילים היטב למוח הקדמוני שאיתור איומים היה חלק מתפקידיו המרכזיים. כיוון שכך, מובטח למביא הבשורה המפחידה קשב מיידי של המערכת הרגשית, שממהרת להגיב. זו משרתת את כל מי שמבקש להעביר מסר מסחרי, פוליטי או חברתי ויודע להציגו כאיום בכוח. בנוסף, מתפרנסת תעשייה שלמה ממתן פתרונות לפחדים אמיתיים ומדומים הצומחים חדשות לבקרים" [שם].
"הבהלה כבר כאן", מכריזה כותרתו של הדיווח היומי במהדורת שישי של "הארץ" (1.5.09) על מצבה של שפעת החזירים בישראל. כותרת מתוחכמת. נרעשת אך צוננת. אפשר לקרוא אותה כגעוואלד ואפשר להפך: לא שאנחנו נבהלים, כמו החינמון ההמוני "ישראל היום", שהכריז יום קודם בפאניקה משוחררת: "כוננות עליונה". "הארץ", שלא כטבלואידים, נוהג לתת לידיעות שלו כותרות בנות עשר מלים בערך. הנה הכותרת המלאה, כולל המשכה, שבלעדי הבהלה שבראשיתו לא היה לו קיום: "הבהלה כבר כאן: תלמידה מרעננה חלתה, שתי כיתות הושבתו".
"כבר כאן" היא תבנית עיתונאית רבת שימושים. תבנית המציינת שאנו, קהילה קטנה ונידחת, מתחברים אל אירוע עולמי. החידוש האחרון, האופנה העדכנית, הלהיט ההיסטרי – וגם כל סכנה, איום ואסון עולמי אפשרי. "הבהלה כבר כאן" היא אוקסימורון יצירתי, כמו הייאוש הנוח. אנו, מנסחי הכותרת, עורכים ובני-אדם, ספק מבוהלים, ספק גאים על היותנו חלק מהציביליזציה, ספק משקיפים בקור רוח אנליטי על הבהלה סביבנו. זאת היא, הבהלה, שאחראית לכל זה. זה בכלל לא אנחנו.
וכשהכותרת הראשית עוסקת במקסיקו, מתגמדת לה הכותרת החשובה האחרת של אותו יום – פסיקת בית-המשפט העליון הקובעת כי הוצאות הטיפול בילדים של אם עובדת יוכרו כהוצאה המוכרת למס, חדשה ברורה וממשית הנוגעת באופן ממשי לציבור רחב. דווקא "ידיעות אחרונות" פירסם בגליון שישי את הכרעת העליון בכותרתו הראשית, ואילו את הידיעה על שתי הכיתות המושבתות מיקם באופן פרופורציוני – על שני טורים בתחתית העמוד הראשון. מי יודע, אולי עורך החדשות שם יחטוף על הראש?
"מעריב" בחר בזווית המשקיף ותיאר את מצב הבהלה בצורה מבוהלת למדי. באותו לילה שבו נתן את הכותרת "הבהלה עולה מדרגה" (30.4.09), ניסו מומחים ופרשנים ביומן הלילה של רשת ב' לתת הערכה מצמצמת דווקא של ההצדקה לבהלה: נגיפי השפעת נוטים להשתנות, יש תרופות נגדם, יש דרכים לחסן אוכלוסיות בסיכון, נדרשת פעולה מהירה, אבל אין אסון בפתח. על-פי הנאמר, העלייה בכוננות המגפה שעליה הכריז ארגון הבריאות העולמי, מדרגה 4 ל-5, היא לא בגלל החמרה ספציפית, אלא משום שהמגפה התפשטה ליותר ממדינה אחת. לשם המחשה: מגפה שאינה יוצאת מגבולות מדינה אומללה אלמונית, אך מפילה בה רבבות חללים (איידס לדוגמה, או כולירה), היתה זוכה אולי לדרגת כוננות 3. אבל מהו הסבר רדיופוני המנתח מצב במלוא מורכבותו בהשוואה לכותרת פסקנית בת שלוש מלים?
אנו נוטים להצדיק את חרדת היתר בחשש משאננות. דורות של סיפורי כשלים מצד הרשויות ואינספור תיאוריות קשר יצרו משקע עמוק של ספקנות בלב הציבור. כל נהג מונית יודע לדחות על הסף כל טיעון שמבקשים להעלות נציגי הרשויות בנסיונם להרגיע; הרי המערכת תמיד מנסה לטייח ולכסתח. כל נהג מונית יכול לפעמים להיות צודק, וצריך אכן להיות ספקן ולא לבטוח יתר על המידה בהסברים מרגיעים. אבל אפשר להפעיל שיקול דעת. אפשר להצליב מקורות ונתונים ולפתח מודעות לחרדות עורכי החדשות ולנטייתם להגזמה. אם לא ננהג כך, חיינו יבעבעו במצב של חרדה מתמדת, בהתגוננות אינסופית מהמחדל הבא.
הסתירה בין שתי האונות של מערכת "הארץ"
"הבעיה מחמירה כאשר מדובר בהסתברויות סטטיסטיות נמוכות. כאן העיוורון האנושי הוא כמעט מושלם – תכונה שמנצלות היטב חברות הביטוח ותעשיית ההימורים. בנסיבות כאלה, היכולת להעריך את הסיכון האמיתי שמייצגים סיפורי הפחדה מוגבלת ביותר עד לא קיימת" [שם].
המצב נראה מבהיל למדי, ובכל זאת עיתון אמיץ אחד דווקא ממליץ לקוראיו "לא להיבהל". זהו "הארץ", במאמרו הראשי מאותו יום שישי, ממש היום שבו הופיעה הכותרת "הבהלה כבר כאן".
יהיו בוודאי קוראים שילעיגו על כך שיד ימינו של העיתון אינה יודעת את שעושה שמאלו. ייתכן שכך הוא. יש קושי מתמיד ביצירת גישה מתואמת כלפי משבר חדש ובהנחלתו לכל אנשי מערכת החדשות. ייתכן גם שהעיתון מוותר מראש על כל תיאום בין שני האגפים הנפרדים, החדשותי והאדיטוריאלי, ומניח לקוראיו ליישב בעצמם את הסתירות.
הסתירה בין פעולת מערכת החדשות לעמדת מערכת העיתון נובעת מהבדלי התפיסה המובנים בין שתי האוּנות הללו במוח העיתונאי: האונה האחת היא החדשותית, וחדשות לא ממלמלים בלחישה כי אם הוגים בצעקה כדי לייצר אימפקט מרבי, והשנייה היא האדיטוריאלית, המהורהרת, השכלתנית, שבאה בעקבותיה.
לאורך השנים והדורות מימש "הארץ" את הגישה הרציונלית של הצגת החדשות; גישה זהירה, שאינה נוטה להתלהם ולעולם אינה מאבדת את העשתונות. כשיש פאניקה, "הארץ" הוא הזקן החכם, השקול, הבוחן קר הרוח, המעריך הענייני שכבר ראה הכל. הרוח הזו, שמקורה במסורת האדיטוריאלית, שידעה לנתח משברים, להעריך ולנסח את העמדה המערכתית הנדרשת, חילחלה במשך שנים אל עמודי החדשות. רוח שמשמעה כותרות מאופקות, טקסט רזה, ניתוח צונן. רוח שמתבטאת לא רק בתכנים, כי אם גם בסגנון שלהם ובאופן הצגתם.
"הארץ" ראה בתשעים שנותיו הרבה בהלות שווא שמקורן בסימני מגפה. הפרה המשוגעת, הכולירה, שפעת העופות, פוליו שצץ לפתע, קדחת הנילוס – כולן נבלמו באִבן על-ידי צעדי המנע שנקטו הרשויות ולא גרמו יותר מפגיעה מזערית, אם בכלל. "הארץ" פעל תמיד בזהירות מול סכנות שסבירות התרחשותן אינה ידועה, מתוך חשש כי הנזק שבבהלת שווא יהיה רב יותר מאשר מהנזק שבאיום עצמו. ותמיד מתוך שמירה על העיקרון שאין לאפשר לבהלה להתוות מדיניות.
דומה שהפעם ניגש העיתון אל השפעת המקסיקאית, שנראה כי סיכוייה להיבלם טובים עוד לפני שתפיל כאן חללים, בבהלה מן הסוג הראשוני, כאילו לא היו דברים מעולם. צריך לקוות שזאת תקלת תיאום פשוטה, אך כדאי לשלול בזהירות אפשרות שלישית, שהיא הגרועה מכולן, שהעיתון הולך במסלול הציני; מסלול דו-פרצופי המשלב ליבוי הלהבות בעמודי החדשות כדי לעורר עניין, עם המטרת קצף כיבוי בעמודי ההגות.
עוד הדברים האלה נכתבים, והנה כותרת ב-ynet: "ג'ק המרטש הומצא כדי לקדם מכירת עיתונים". ספר חדש טוען שהעיתון שהוביל את כיסוי הפרשה זייף מסמך המבסס את דמות הרוצח הסדרתי המפורסם על עשרה מעשי רצח, שכמה מהם, כפי הנראה, בוצעו על-ידי אחרים.
הנה מתברר כי עשר גוויות שמקורן בעשרה רוצחים אינן מעניינות במיוחד, בעוד שעשר גוויות שמקורן ברוצח מפלצתי אחד מסעירות את הדמיון כבר 120 שנה. אם העיתון ההוא אכן המציא את ג'ק המרטש, הרי נהג כך מפני שהוא מבין את כוחה של בהלה המונית, כתכונה אנושית בת מיליוני שנים וככלי היעיל ביותר לקידום מכירות.
* בתקופה שהספר "רעש" היה בעריכה שימשתי עורך ראשי בהוצאת כנרת-זב"מ. עם זאת, לא המחבר ולא עורכת הספר נזקקו למעורבות מצדי בעת כתיבת הקטעים המצוטטים וניסוחם.