קרבות על תקציב בכלל, ועל הנתח הבטחוני בפרט, אינם דבר חדש. בספטמבר 1952 כתב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון לרמטכ"ל יגאל ידין: "בטחון ישראל אינו עומד על הצבא בלבד, אלא תלוי ביכולתה הכלכלית והכספית, המקצועית והמוסרית של האומה. המדינה אינה יכולה לשאת בשום אופן במעמסה הנוכחית של תקציב הביטחון. יש הכרח לקצץ". ידין סירב לוותר על כ-20% מתקציב הביטחון ולפטר אלפי אנשי קבע ואזרחים עובדי צה"ל. ראש הממשלה התעקש. הדיונים נמשכו כמה חודשים, עד שלבסוף ידין התפטר.

זו היתה דרמה אמיתית, אלא שכמעט איש לא ידע עליה. הצנזורה אסרה לפרסם את נסיבות פרישתו של הרמטכ"ל. אלה היו ימים אחרים. אפשר אולי להתגעגע לנחישותו של בן-גוריון, אבל לא למעטה הכבד שהצליחה אז הצנזורה להטיל, בהוראתו האישית של ידין, על העיסוק בסוגיה חשובה כזו. מאז עלה הרבה עשן מדיוני התקציב – כולל הימים שבהם כינה השר גדעון פת את סקירת האיומים האזורית של המטכ"ל "סיפורי כיפה אדומה" – עד שהגענו לשבוע הזה.

(צילום: רפי מן)

על המשמעות הכלכלית-חברתית של ההחלטות על התקציב ועסקת החבילה כבר כתבו הפרשנים הכלכליים, ועוד יכתבו. אבל אי-אפשר להתעלם גם מן הזווית התקשורתית: מעולם לא היה התהליך כולו נתון לחשיפה כזו. חשיפת יתר, אם תרצו. שרי הממשלה נראו כמשתתפים בגרסה הפוליטית של "האח הגדול". הכל מדווח בזמן אמת, צעד צעד, מהלך מהלך. והחידוש הפעם: קטעי וידיאו ממסדרון משרד ראש הממשלה. את כל השיאים שבר קטע הווידיאו של חדשות ערוץ 10, שבו נשמע ראש אגף התקציבים, רם בלינקוב, אומר ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז: "אתה יודע מה אמרתי להם? פה ראש ממשלה הלך הביתה על דברים הרבה יותר פחותים. זה שוחד".

מזכיר לכם משהו? אולי את אל"מ אמנון אשל, מפקד חטיבה 7, שנשמע אומר במיקרופון שתלתה על צווארו ענת גורן בחפ"ק צפוני מה הוא חושב על מפקד האוגדה גל הירש במלחמת לבנון השנייה. ככה מתנהלות מלחמות שדבק בהן דימוי, בצדק או לא, של כישלון. האם רק מבצעים שבהם אין מיקרופונים למח"טים, החיילים מסתערים בלי הטלפונים הסלולריים והכתבים נותרים מאחור, משווקים, בצדק או שלא, כהצלחה?

פעם אמירות כמו זו של בלינקוב היו יוצאות לתקשורת שבועות או חודשים אחרי האירוע. עכשיו הכל כמעט בשידור חי. שידור מהמסדרון מול המצלמה, וישיבת ממשלה שהופכת לרצף של עדכונים לטלפונים הסלולריים של הכתבים (אולי בעצם הם עושים את זה בטוויטר?), ומשם לאוזני האומה.

מלחמות תקציב, כבר אמרנו, היו מאז מעולם. גם חיכוכים בין משרדים ובין פקידים. תן וקח תקציבי הוא חלק בלתי נפרד מן המציאות, בעיקר במדינות עם ממשלות בלתי יציבות וקואליציות תובעניות. בארצות-הברית מסתיים כל דיון על התקציב בצ'ופרים לכל מיני תומכים. "עץ חג המולד", מכנים זאת שם: הרבה מתנות תלויות על סעיפי התקציב. אבל בדרך כלל רק חלק מן הקרביים של התהליך הפוליטי נשפך על ראשי האזרחים. אצלנו ריקוד הצעיפים הפך להצגת חשפנות. הולכים עד הסוף.

לעיתונאים זה כמובן קרנבל. גן-עדן עלי אדמות. לא פלא שכתבים זרים אוהבים לבוא אלינו: אפשר לשתות מים מהברז, המסעדות טובות, האקשן קרוב, זו מדינה בלי סודות – הפוליטיקאים, הפקידים והקצינים לא סותמים את הפה; בכל השפות, ובעיקר בעברית, בעיקר לילידים. כתב מדיני, פוליטי או כלכלי של ארגון תקשורת ישראלי יכול לשוטט בנוחות בין השרים והפקידים הבכירים, הם ועוזריהם ודובריהם, שמוכנים לתדרך, להסביר, להדליף. אין הרבה מקומות כאלה בעולם: גם בדמוקרטיות הגדולות אין חדר אוכל ח"כים כמו בכנסת, שבו עיתונאי יכול לצרף את עצמו לארוחת הצהריים של שר, ללא הזמנה מוקדמת, בלי לתאם מראש. וגם להפך: השרים באים אליהם. כולם אוכלים יחד מאותו מסטינג, יושבים על אבטיח, והמידע זורם. שרים מדליפים באמצע ישיבות ממשלה. האם זה טוב? האם זה רע? קשה לקבוע. זו המציאות הישראלית כבר שנים, אבל התהליך מואץ וגובר ממשבר למשבר.

במהות ההחלטות שקיבלה הממשלה ידונו במקומות אחרים. רק הזמן יגיד אם היו אלה הצלחות גדולות או שמדובר בכישלון מביש. אבל בטווח הקצר המסקנות כבר מתנוססות בכותרות: צל כבד הוטל שוב על מנהיגותו הישנה-חדשה של בנימין נתניהו, ועל אמיתות סיסמת הבחירות שלו "נתניהו חזק בכלכלה". ואפשר להוסיף: גם בתחום אחר שבו יוחסה לו במשך שנים יכולת רבה – השיווק התקשורתי – הוא נכשל במבחן הראשון. המופע העגום שלו בתחום שהאמריקאים מכנים "ניהול התקשורת" היה מביך לכולנו.