"שבת בבוקר, יום יפה/ אמא שותה המון קפה/ אבא קורא המון עיתון...", שר פעם אריק איינשטיין את מלותיה של תרצה אתר (למנגינה של יוני רכטר), במה שהיה אז תמונה טיפוסית - משפחתית מאוד וישראלית מאוד.

יכול להיות שזה נגמר. במהלך הלא־כל־כך־הרבה שנים שעברו מאז, אבא, וגם אמא, קוראים הרבה פחות עיתון, ובוודאי שלא במסגרת אותו הרגל כמעט טקסי שאפיין אי־אז איזו "שבת בבוקר". וגם ה"קריאה" הזו היא כבר מזמן יותר רפרוף, דפדוף, שיטוט או בהייה. חבילת העיתונים כבדת המשקל שאנחנו רוכשים עדיין (וגם מקבלים - בתחנות דלק, בצמתים, בתיבות הדואר) כבר אינה ציר מרכזי בדפוסי הבילוי של סופי־השבוע שלנו. נתחים גדולים ממנה אנו מעבירים מיידית אל מכלי המיחזור. יתרת העיתונים מועברים במהלך השבוע לאותו יעד עצמו, כשרק חלק זעיר מתוכם זכה לקריאה של ממש, וחלקים אחרים נקראו למחצה, נסרקו, זכו למבט שטחי, או סתם נפלו קורבן להתעלמות.

במשחק הגומלין שבין סיבות לתוצאות, ברור שההסברים הבנאליים הם לא פעם גם אלו המבהירים: מצד אחד, התחרות הגוברת על שעות הפנאי בהחלט גורמת לחתום מטה, למשל, להפוך ממי שהיה קורא מן השורה הראשונה לרפרפן עצל ביציע. אני מציץ בכותרות מזדמנות באינטרנט (ואפילו בטלפון הסלולרי!), בוהה לעתים באיזו "כתבה" מקוונת, ומתנזר לחלוטין מחדשות טלוויזיוניות (בהמלצת הרופא). בשבת בבוקר, לצד המון קפה, במקום "המון עיתון" אני צופה בסדרות טלוויזיוניות בדרגות משתנות של עניין. ומצד שני - תחושת מיאוס לא רק מאקטואליה מקומית בכלל, אלא גם מרמתם המידרדרת של העיתונים (והתקשורת בכללה), הפכו אותי מצרכן ערני ופעיל של אקטואליה למשתמש כבד של חומרים אסקפיסטיים, בעיתונות הכתובה ומחוץ לה. כתבות בידור ופנאי ירודות - על נייר ו/או על מסך - ממלאות תפקיד מרכזי בזמן שאני מקדיש למה שקראו פעם, מזמן, בשם עיתונות.

איור: בתיה קולטון

"כתבו עליו בעיתון הרבה דברים/ והוא בכלל לא ידע שהוא כזה", גם את האנכרוניזם הזה שר לפני שנות אלף אריק איינשטיין. וזהו אנכרוניזם מפני שהוא מבטא איזה כעס וחוסר אונים של מי ש"כתבו עליו" ב"עיתון" - אירוע דרמטי, שבימים של עריצות ערוץ תקשורת פופולרי אחד היה שווה את הרגש שהושקע בו.

לא עוד. הטשטוש המוחלט בין זכות הציבור לדעת, רצון העיתון להימכר, מסעי צלב ירחמיאליים וגיוסים ציבוריים למען מטרות ממלכתיות חוץ־עיתונאיות, לצד אינטרסים גלויים (יח"צניים) וסמויים (עסקיים ופוליטיים) של מושאי הכתיבה, הפכו כתבות שלמות לבלילה רותחת, ולעיסה שאינה תמיד ראויה למאכל אדם. אולי, באמת, "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים", אבל אפילו אם הוא "לא ידע שהוא כזה", יש סיכוי טוב שהיח"צנים שלו - אלה שהתקשרו לעורך כדי לשאול אם יש מצב, נשמה, שהוא יעזור להם עם הספר/הדיסק/הסרט/הסדרה החדשים - יודעים שהוא צריך להיות "כזה", ושראוי להעמיד פנים שהוא "כזה". או אולי להפך - שאיזה עורך מעניש אותו מפני שהוא התראיין אצל מתחרים, או מישהו רמז לו שאיזה אינטרס עסקי של הבעלים דורש את זה, או שהוא עושה טובה למקור, או שהשד־יודע־מה.

במלים פשוטות, זה אולי לא שהעניינים היו פעם גן עדן והידרדרו לשפל חסר תקדים, כמו שהתפרים המאחים את מעשה המרכבה של יצירת עיתונות הפכו גסים, גלויים, ומכאיבים בעיניים.

"אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי?/ איך אתה נרדם?/ על מה אתה חולם בלילה, אחרי שפיכת הדם?", גם השיר החריף הזה של איינשטיין, שעורר עליו זעם רב, נראה היום כשריד פתטי של תקופה אחרת.

כי לאף אחד לא ממש אכפת. כוחו (גם להרע, אם להאמין לקובלנתו של אריק איינשטיין, או של היינריך בל) של העיתונאי נבע מזהותו, מאיזו אישיות מקצועית נוכחת וברורה שנבנתה לאורך שנים. מספיק לעיין בהמלצות על סרט או הצגה, המצטטות עשרות מבקרים(?) עלומים ומשבחים מעיתונות מקוונת באינטרנט, מבלוגים, או מ"אחד העכברים". אפשר להתווכח אם זה טוב, רע, או מה, אבל התמסמסותה של ההייררכיה הוותיקה היא גם גוויעתו של מושג המוניטין (של עיתונים, מורים, עורכים וכותבים). פעם הייתי מחכה לכותבים מסוימים, מתקשר מחו"ל כדי ש"ישמרו לי", ולא ישן בלילה בלי העיתון המבוקש. כי כשיש "עיתונאים קטנים", יש עיתונאים מזוהים, ולכן גם עיתונאים גדולים. היום צריכת העיתונות שלי היא כמו במסיבה - עשרות אנשים לא מוכרים חולפים על פני, חלקם ממלמלים לכיווני שברי משפטים ונעלמים לבלי שוב, אחרים נעצרים לשיחה קצרה. אין לי מושג מי הם, מה ולמה הם מנסים לספר לי, ומדוע בכלל הם צריכים לעניין אותי.

אם יש משהו יותר קלישאי־עד־מביך מנוסטלגיה, זו נוסטלגיה שיש בה מידה מסוימת של אמת. למשל, שפת העיתון היום היא יותר עילגת, יש בה שגיאות כתיב, תחביר וניסוח קשות. חלקן, אם יורשה לי לנחש, הוא בגלל שימוש גובר בתוכנות מילון וכתיב על חשבון עורכים ומתקינים מיומנים. וחלקן, אולי, הוא בהשפעה ישירה והרסנית של עיתונות האינטרנט, זו שכותרותיה כמעט תמיד נקראות כמו בדיחה, ושהרשלנות החובבנית שלה עושה את דרכה מיחסה האוהד והמעודד לתופעה הישראלית של טוקבקיסטים ועד לניסוחיה הנלעגים.

במלים אחרות, החתום מטה האומלל מוצא את עצמו נדחק שלא בטובתו לעמדה ניאו־שמרנית: כן, פעם היה יותר טוב. עיתונאים אחראים עמלו קשה כדי להביא ידיעות ודעות הראויות לפרסום ולדיון. עורכים השקיעו מחשבה ומאמץ נראים לעין בלתי מזוינת כדי להגיש מוצר איכותי, מקורי, מוקפד יותר, לצרכניהם. הגבול בין בידור, רכילות, ידיעה חדשותית, דעה, פרסום (סמוי וגלוי), קידום אינטרס או מודעה היה חד, ברור ומובהק. נכון, זו היתה עיתונות קונפורמיסטית, צייתנית, ולא ביקורתית בשאלות חברה וביטחון. אבל זו היתה סוג של עיתונות. והעידן שלה, כמו רוב תחביביו של החתום מטה, עבר לבלי שוב.

גיליון 70, ינואר 2008