לפני שלושה חודשים שלח המגזין "טיים אאוט" את הכתבת הצעירה והשנונה שיר נוסצקי למשימה עיתונאית מאתגרת: לעבוד במשך שבועיים בתור חשפנית במועדון הבייבידול.
נוסצקי למדה מהכוריאוגרף את מלאכת הענטוזים, שמעה מהחשפניות האחרות את רזי המקצוע, ולבסוף גם התערטלה בעצמה על הבמה. אבל חשוב מכל – היא הניבה כתבה מרתקת המלווה באבחנות דקות, שאלות קשות והרהורים מורכבים. הרחק-הרחק מכל קלישאה על עולם החשפנות, סיפקה נוסצקי מבט נוקב אך מלא אמפתיה, שבתוכו נשזרו כל הניגודים הקשים של המקצוע הזה – ההתמכרות לכסף הקל, מבטי ההערצה המסנוורים, חפצון הגוף, ניצול העובדות, המחסומים הרגשיים והכמיהה לחיבוק.
באחרונה שלח המגזין את נוסצקי למשימה עיתונאית נוספת, מאתגרת לא פחות: להיות במשך שבוע מתנחלת. את הבִּירִיות היא החליפה בשמלה צנועה, את מגפי העור בשרוולים ארוכים ואת שוק הבשר התל-אביבי בשוק הסיטונאי של חברון. אך למרבה הצער, את האמפתיה הבסיסית ואת השהיית השיפוטיות היא החליפה בדוגמתיות. דוגמתיות מהסוג הכי משעמם שיש.
כי הכתבה, שפורסמה בסוף השבוע האחרון, נראית כמו תיאור חוויה של ביקור בגן חיות. מתוך רצון לבדוק "את המנהגים וההרגלים של הימנים בישראל" ו"לבקר אותם בבתים שלהם", שלא לומר בכלובים שלהם, התחפשה נוסצקי לאחת מהם ויצאה אל ארץ המתנחלים. ואי-אפשר היה לשכפל טוב יותר את הסטריאוטיפ הקלישאתי הזה: תושבי חברון עיוורים כמובן לסבלם של הפלסטינים, אוהדי בית"ר ירושלים רק יודעים לצרוח "כל עזה בית-קברות", ואריאל זילבר הוא גזען חשוך. ללא שום ניסיון להבחין ברבדים, לעקוב אחר הנראטיב של האחר ולתור אחרי קצוות פרומים, משרטטת נוסצקי בכתיבה מוסרנית וטהרנית קריקטורה משמימה. המסקנה שלה, כך נראה, היא אחת: השטן לא לובשת פראדה, היא חובשת שביס.
ציפר בסדום
נוסצקי אינה יחידה באיגוד הקריקטוריסטים: באותו סוף שבוע פורסמה ב"הארץ" רשימה של בני ציפר, שנסע גם הוא לבקר בחברון. אם נוסצקי עוד מנסה בתחילת דבריה לטעון לרצון כן להכיר את הצד השני, הרי שאצל ציפר המטרה סומנה מראש באופן מוצהר: "היי שלום, ציביליזציה. ברוכה הבאה, סדום", הוא מבשר בואכה עיר האבות, ומיד אחר-כך מכריז: "יהיה לי מה לכתוב עליהם ועל גסותם". במבט אוריינטליסטי ומתנשא משרטט ציפר דימוי חלול שמציג את המתנחלים כמקשה הומוגנית אחת, נטולת ניואנסים.
לרגע אחד חורג ציפר מהטון המשתלח כשהוא פוגש באדם שמציע לו סוודר נגד הקור המקפיא, מארח אותו בדירה סגפנית ומעניק לו את השמיכה היחידה שלו ללילה, כשהוא עצמו נאלץ לישון בבגדיו. אך גם אותו צדיק לא זוכה למנה נדיבה של תיאורים על אודות צניעות נדירה, נתינה לזולת והסתפקות במועט. מיד נשלף הנשק החלופי: ההגחכה. אמונה בביאת המשיח הרי תגרום תמיד לקוראים לצקצק בלשונם במין נוחות מנומנמת על כורסת הקאנון המרופדת. כי המתנחלים, על-פי הדימוי שציפר מעצב, מתחלקים לשניים: לאומנים-מיליטנטים או משוגעים-אדוקים.
ודאי, אין מה להיתמם – בחברון, כמו גם במקומות רבים אחרים, רוחשת שגרת חיים נוראה. היא דורשת סיקור עיתונאי ביקורתי שמסרב לייפות את המציאות. לכן גם איני מצפה שבביקורם בעיר האבות יהפכו לפתע הכותבים את עורם ויצדיקו את עמדת המתנחלים. אפשר וראוי לבקר את מפעלם, חשוב ונחוץ לחשוף את העוולות הרבות. אבל כשכתבות מגזיניות, שאמורות לספק איזשהו מבט חדשני או אמירה בעלת עומק, נראות כאילו נוצרו באמצעות קופי-פייסט של הסיקור החדשותי, חבל לסכן את חייהם של הכתבים בנסיעה לשם.
נוסצקי חשפה תיעוד נדיר של גרפיטי "מוות לערבים" וסלוגנים של פייגלין? ציפר הבחין בחושיו החדים בעוולות הכיבוש? נו באמת, עדיף להישאר בבית ולייחצן משם את האג'נדה המוכרת, שנראית כמו ציטוט של ציטוט של קונבנציות מחשבתיות.
ההתפוררות האידיאולוגית של השמאל
השכפול הסטריאוטיפי הזה מתרחש שוב ושוב, לדעתי, לא בגלל עצלנותם של הכותבים או מבטם החד-ממדי; הוא נובע מתוך רצון להגדרה עצמית. כי כמו שנוסצקי מעידה על עצמה – יותר משהיא שמאלנית, היא אנטי-ימנית. נוכח ההתפוררות האידיאולוגית של השמאל הישראלי, שתוצאות הבחירות האחרונות היו רק ביטוי אחד שלה, נראה שיותר ויותר אנשים מגבשים את זהותם הפוליטית רק על דרך השלילה.
קל מאוד להצטייר בעיני עצמך כאוהב אדם באמצעות תחזוק תכונות של גזענות ומיזנתרופיות אצל האחר; כמה נאור ודאי מרגיש מי שקורא על ההילולה המופרעת הזו – שנקראת, אגב, תפילה – שההזויים האלה מקיימים על הקברים שלהם, ואז לקמט את המצח במבט חמור סבר ומדושן עונג. כדי להדגיש את הדיכוטומיה הברורה חשוב אפוא לשרטט שוב ושוב את הנגטיב המושלם. כדאי גם שזה ייעשה בקווים גסים וחדים ולא במשיחות מכחול עדינות. כי תיאור האדם שמאחורי הקלישאה, לא עלינו, עלול לגרום לנו להבין שבסופו של יום, אולי אנחנו בעצם קצת דומים.
אסף וייס הוא עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" ולומד לתואר שני בפילוסופיה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב