קשה היום לפתוח טלוויזיה בלי למצוא את אחד משופטי "מאסטר שף" מציץ אליך. לא אתפלא אם אפתח את ערוץ נשיונל-ג'יאוגרפיק ואמצא בו את חיים כהן מתנפל על איזשהו דג ומוריד אותו באבחה אחת לתוך מחבת לוהטת. ובכלל, תוכניות הבישול בישראל תופסות מדי שבוע שעות ארוכות של זמן מסך. על העובדה הזו הצבעתי כבר לפני שנתיים, ובמהלך השנתיים האלו התופעה רק החריפה. לשיאה הגיעה תופעת "הטלוויזיה המבשלת" עם עלייתה של התוכנית "מאסטר שף" בערוץ 2, שלמרות העומס הבלתי נסבל של תוכניות בישול, מצליחה בשבועות האחרונים לכבוש את טבלת הרייטינג עם אחוזי צפייה מעוררים התפעלות.
אודה ולא אבוש, אני בדרך כלל מתקשה להסביר את הטעם הישראלי המשתקף בטבלאות הרייטינג. אני מתקשה להבין אנשים שמשלמים כסף כדי לצפות בערוץ טלוויזיה שמשדר 24 שעות ביממה חבורה של טיפוסים הכלואים בתוך בית וסורגים עצים. את הצלחתה של "מאסטר שף" דווקא אפשר להבין ואפילו לשמוח בה.
"לא אוכל של מסעדות, לא אוכל של עיתונים". מתוך "מאסטר שף"
נקודת המוצא שלה דומה לתוכניות ריאליטי אחרות: לוקחים חבורה של אנשים לא-מוכרים ומעניקים להם זמן מסך יקר בניסיון להגיע למקום הראשון בתחרות כלשהי. בסופה של התוכנית אחד מהם יהיה "הטבח של המדינה" כפי ש"כוכב נולד" מייצרת את "הזמר של המדינה" ו"הישרדות" את "השורד של המדינה".
ובכל זאת יש ב"מאסטר שף" כמה שינויים שהופכים אותה לאחרת. בניגוד לתוכניות ריאליטי אחרות, היא לא נבנית על המוזרות של האנשים, על טיפשותם ועל מוכנותם לעשות כל מה שיתבקשו רק כדי לזכות בתחרות. ב"הישרדות" לוקחים אנשים מהיישוב ומבקשים מהם לבצע משימות מגוחכות, חלקן גובלות בטמטום ממש, תוך הפגנת כישורים חברתיים מהסוג הנמוך ביותר: תככים, רמאויות, בגידות ובגידות כפולות.
"מונית הכסף" אמנם נותנת לאנשים סכומי כסף תמורת ידע, אבל חוגגת על איוולתם, עילגותם וטיפשותם של אלה שאינם יודעים באיזו שנה אירעו מאורעות תרפ"ט. "היפה והחנון" חוגגת את טמטומן של היפות והעדר הכישורים החברתיים של החנונים. "לרדת בגדול" היא פריק-שואו אחד גדול של אנשים במידות גדולות שמוכנים לעשות כל שיתבקשו, אל מול פני האומה (כמובן שאל מול פני האומה), כדי שיוכלו לרדת מידה אחת או שתיים (או שבע).
לעומתם, "כוכב נולד" ו"מאסטר שף" נבנות על ניצוץ אמיתי של כישרון. כן, גם ב"כוכב נולד" חוגגים בראשית העונה על חשבון כל הזייפנים שלא מודעים לעצמם, אבל ככל שהעונה מתקדמת, אתה לא יכול שלא להתרשם מהקול שבוקע מגרונותיהם של אלה שנותרו בתחרות. גם "מאסטר שף" מבקשת לחלץ את הכישרון ממשתתפיה. הם מקבלים חומרי גלם שמעולם לא פגשו ונדרשים לבשל מהם מנות שמעולם לא בישלו. הם משלבים דג סלמון עם שוקולד, הם מבשלים פטריות ששוות את משקלן בזהב.
"אני, סמדי בומבה, הולכת לשחק אותה". "מאסטר שף"
המרכיב השני שעליו נבנית התוכנית טמון בעובדה שהיא בגדר "הפוך על הפוך". דווקא כאן, הקהל הוא רק צופה. איזה שינוי. אין אסמסים, אין "לחצו על 1 בשביל להצביע לאיציק", אין קמפיינים אוויליים שבהם האבא מגייס את כל מקום העבודה שלו לטובת הבת שמשתתפת במשחק. הסיבה לכך פשוטה: אין שום דרך שהקהל בבית יידע לומר אם המנה שזה בישל או שזו בישלה אכן טעימה. הבמה היא של השופטים המקצועיים – ורק שלהם.
כן, השופטים. אחרי שרפי אדר פוטר בנסיבות מפוקפקות, נותרו בתוכנית שלושה שופטים (וטוב שכך. רפי אדר היה החוליה החלשה. שלום): מיכל אנסקי המנומקת, שהיא הדמות הפחות מוחצנת מבין השלושה, אך כזו שמוסיפה מגע נשי לתוכנית; חיים כהן המשמש כאיש החייכן, המבין, איש טלוויזיה מנוסה שמבין את המצלמה והיא מבינה אותו; וכמובן, הברקת התוכנית, אייל שני.
אייל שני הוא לא שף, הוא משורר של אוכל. בעיניו כל עגבנייה היא שיר של אלתרמן. שני יודע לחלץ מטאפורות כאלה שגורמות לצופה לשאול את עצמו איך המשתתפים בתוכנית והשופטים שלצדו לא מתפוצצים מצחוק. איך הם מחזיקים מעמד כאשר הוא מסביר מה רוצה ריזוטו כאשר הוא בא לעולם וכיצד העובדה שהדג משנה את כיוון שחייתו משפיעה על אופיו כמו גם על טעמו. הוא מסוגל להתפייט על פטרוזיליה, להפליג לילדותו בגלל סוכרייה. הוא רואה שקיעה ברוטב עגבניות וזריחה בביצה. הסבריו רציניים כמו שהם מגוחכים, עמוקים כמו שהם מטופשים, חכמים כמו שהם הזויים. לא הייתי רוצה שיעמוד לידי כשאני מבשל. הוא בדיוק מה שהתוכנית הזו צריכה.
התוצאה היא תמהיל מנצח: תחרות בישול שהמשתתפים בה אינם מוכרחים לעשות צחוק מעצמם כדי להצליח, שופטים מקצועיים שעושים מעצמם צחוק במידה, וקהל שצופה בכל זה כמו שצופים בהצגה טובה. כיוון שמדובר באוכל, מספר המפרסמים המתאימים גדול: מיצרניות מזון ועד יצרניות של ציוד למטבח. אלו חברות גדולות ועשירות שמסוגלות לממן את התוכנית בלי שום בעיה. אין פלא שכבר הוזמנה עונה שנייה.
זה לא ש"מאסטר שף" חפה מקלקולים של תוכניות ריאליטי אחרות; הדרמה המלאכותית, ההתמקדות בדמעות, בלחץ ובכשלונות, אך גם אלה אינם מצליחים לחרב את ההנאה.
האם ייתכן שהלקחים של התוכנית הזו יילמדו? האם מישהו בערוצי הטלוויזיה המסחרית יבין סוף-סוף שבמקום ללעוג לאנשים, במקום לעשות תחרות ברוע לב או בטיפשות, אפשר למשוך את הצופים עם תוכנית על אנשים אמיתיים שמוכשרים במה שהם עושים ולא רק במה שהם יושבים עליו? שהם מגיעים ממקום של אהבה ולא בניסיון להשיג "הנחת סלב" דלוחה? אם כבר ריאליטי, שיהיה כזה.