יש לרפי גינת נימוק מוחץ כדי להצדיק את החלטתו להפוך לפרזנטור, בתשלום, של מוצרים ושירותים: "שופטים עליונים גומרים את הקדנציה והולכים ונהיים בוררים ומגשרים בשביל הון תועפות", אמר בסוף-השבוע (17.7.15) בראיון ל"ידיעות אחרונות" ("7 לילות"). לדבריו, "זה ניצול של המוניטין".
להבנתו, זה גם מצבו: עתה, משפרש מעיסוקיו העיתונאיים, הוא זכאי לנצל את המוניטין שרכש ב"כלבוטק" ולהפוך לפרסומאי. בעיני עצמו, הוא דומה לשולה אלוני, שניצלה את המוניטין שרכשה בתוכניות רדיו ("מחוץ לשעות הקבלה", "הנושא בטיפול") כדי להיבחר לכנסת. לא פחות.
לפני שמתחילים להתבלבל בין מאיר שמגר לרפי גינת, כדאי לזכור כי מי שרכש את המוניטין המקצועי שלו ב"כלבוטק" לא החליט, עם פרישתו לגמלאות, להקים חברה פרטית שעיסוקה זהה לשירות שהציעה "כלבוטק" לציבור. הוא לא יוזם את הקמתה של תחנת טלוויזיה פרטית שתשדר תוכנית צרכנות מקבילה ל"כלבוטק"; הוא גם לא מייסד חברת תחקירים שתבחן ביוזמתה ועל-פי שיקול דעתה את איכותם של מוצרים ושירותים ותציע את תוצאותיה, תמורת תשלום, לגורמים מעוניינים.
לא, המיזם שמציג עתה רפי גינת שונה מעיקרו: הוא ממצב את עצמו כפרזנטור, שגובה כסף מלקוחות (פרסומאים, חברות מסחריות, יצרנים ומספקי שירותים) תמורת שירותי פרסום שיעניק להם. ייחודו, לדעתו, בכך שהפרסומות שיפיק ישאו את "תו האיכות" "המוצר נבדק על-ידי רפי גינת".
אפשר לתהות מלכתחילה מדוע שוק הפרסום מאמין שאדם ידוע למדי (ג.יפית או רפי גינת) המציע את שמו לכל המרבים במחיר הוא מקדם מכירות יעיל. מקובל להניח שידוען של ממש (דוגמנית-על, שחקן-כוכב, ספורטאי-נערץ) המזוהה עם מוצר מסוים, יחידני, הוא נכס שיווקי יעיל, אבל האם מוסכמה זו תקפה גם כאשר פרזנטור מליגה ב' ממליץ על שורה ארוכה של מוצרים ושירותים? מה יתרונה של ג.יפית על פני כל אדם אחר בשיבוח עשרות מוצרים של בעלי עסקים הנמנים עם לקוחותיה? איזה יתרון אמינות יש לה? איזה מודל חיקוי היא מציעה?
אבל זו הערת אגב, המעידה כנראה על בורותו של הכותב בענייני פרסום. רפי גינת, מכל מקום, פועל כמי שמשוכנע שדי בשמו ובחתימת הכשרות שלו כדי לשכנע את הבריות לרכוש את המוצרים והשירותים שעליהם ימליץ – ויהיה מספרם וגיוונם אשר יהיה.
גינת יצר תקדים העלול להציב סימן שאלה מעל אמינותם של מדורי הצרכנות באשר הם
עיתונאים שבחרו להפוך לפרזנטורים אינם תופעה נדירה. קדמו לגינת אנשי תקשורת ידועים (גדעון רייכר, גבי גזית, יאיר לפיד, ארז טל ואחרים) שהעניקו את שמם לעסקים מסחריים כדי שיעשו בהם שימוש כחפצם – תמורת תשלום נאה. ועדת האתיקה של מועצת העיתונות לא ראתה את חציית הקווים הזו בעין יפה, ופה ושם גם ניסתה לבוא חשבון עם העיתונאים הנוגעים בדבר. לא תמיד זה עזר. מהלכו של רפי גינת הוא בגדר עליית מדרגה.
גינת יצר תקדים העלול להציב סימן שאלה מעל אמינותם של מדורי הצרכנות באשר הם, משום שהוא בא עתה, משפרש מעיסוקו העיתונאי, ודורש ממושאי סיקורו בעבר תשלום כדי לפאר ולהלל את מרכולתם. הוא סבור שהמוניטין שרכש בתוקף השירות שהעניק לציבור כאשר בחן את איכותו של הבשר הנמכר במרכולים יעמוד לרשותו גם כאשר הוא מוכר את מומחיותו זו לכל המרבה במחיר.
והרי זה ההבדל כולו: ב"כלבוטק" פעל כשליח הציבור ונהנה מאמון שבדיקותיו הן חסרות פניות; תחת כובע הפרזנטור הוא חשוד מלכתחילה כמי שיעמיד את שמו לשירותיו של גורם עסקי בעל עניין.
גינת ער לאפשרות הזו ולכן הוא אומר למראיינו ב"ידיעות אחרונות" שהוא יסרב לפרסם מוצרים שלא יעמדו במבחן הבדיקות המחמירות שיבצע בהם. ואין הוא נותן את דעתו על כך שברגע שהחליט על מיזם הפרסום החדש, הוא נחשף לסכנה של איבוד אמינותו הקודמת. דבר אחד הוא תוכנית צרכנות בטלוויזיה נקייה ממשוא פנים, ודבר שונה לחלוטין הוא משרד פרסום המעניק את שירותיו למממנים עסקיים.
מה שנראה כבצע כסף הוא שבעוכרי המיזם החדש של רפי גינת. בכובעו הקודם היתה תוכניתו, שמומנה מתקציב הטלוויזיה, מדרגת, על-פי החלטתה, את איכותן הבריאותית של מנות החומוס שהיא בדקה לפי מבחני מעבדה. היצרנים שעברו את המבחן בהצלחה יכלו לעשות שימוש פרסומי בממצאיה של "כלבוטק" – ולא היה בכך כל פסול. תחת מגבעת הפרזנטור מתכוון גינת לבחון את טיב החומוס של היצרן שמשלם לו – ולהמליץ עליו לציבור לאחר שעבר את מבחני המעבדה. והוא מבקש שנאמין שבדיקתו תהיה בלתי תלויה בעובדה שקיבל תמורתה כסף רב כשהוא ממלא גם את תפקיד הפרסומאי, לא רק הבוחן.
הדבר משול למצב שבו מבקרי התרבות יחדלו לפרסם בכלי התקשורת חוות דעת על ספרים, סרטים והצגות ויהפכו לפרסומאים של תיאטראות, מו"לים ומפיצי סרטים. זה סוג של ערבוב תחומים שאינו רחוק מגילוי עריות.
ומלה על "ידיעות אחרונות": העיתון הזה, המזהם בתכנים פרסומיים ויחצניים כמעט כל חלקה טובה בגליונותיו, נרתם בלי למצמץ לשירות מפעלו העסקי החדש של רפי גינת. הוא מציג אותו בראש עמוד השער של העיתון והוא פורש את תמונתו על שער מוסף התרבות והבידור. הכתבה הפותחת את המוסף מגוללת על פני ארבעה עמודים את נפלאותיו של גינת כאיש תקשורת, כשנעדרים ממנה כמה פרטים ביוגרפיים פחות מחמיאים. חסר גם גילוי נאות: רפי גינת היה עורכו הראשי של "ידיעות אחרונות".