בספרו "תעמולה במחתרת" סוקר שאול אבישי את תולדות מאמצי התעמולה של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, מהגיליון הראשון של הביטאון הפנימי "המצודה", שיצא לאור ב-1932, ועד להכרזתו של מנחם בגין על יציאת האצ"ל מן המחתרת, שהושמעה במאי 1948 במסגרת שידורי קול ציון הלוחמת.
הספר נכתב על יסוד עבודת מחקר לשם קבלת תואר דוקטור, והוא כולל מידע רב על הפרסומים השונים שיצאו מטעם האצ"ל, כמו גם על הארגון עצמו. למעשה, חלקים נכבדים מהספר, שבו כ-400 עמוד, כלל אינם עוסקים בתעמולת האצ"ל, אלא מוקדשים לתולדות הארגון, לתיאורים מפורטים של פעולות בולטות שביצע ולסקירה מקיפה של הפילוגים הפנימיים של כלל המחתרות היהודיות בארץ ישראל. אמצעי התעמולה המוזכרים בפרקים המוקדשים לתולדות המחתרת משמשים בעיקר לחיזוק עמדות האצ"ל והצדקתן.
"תעמולה במחתרת" נסמך על ספרי זכרונות של יוצאי המחתרת ועל תעודות ומסמכים מארכיונים שונים. לפי אבישי, למעט כמה חודשים בשנת 1944, "דרך קבלת ההחלטות בניהול התעמולה חסרה תיעוד לאורך כל תקופת פעילות הארגון" (עמוד 29). למרות זאת, אבישי מספק שפע של פרטים על דרכי הפעולה של אמצעי התעמולה השונים, על זהות היוצרים שעמדו מאחוריהם, על הוצאתם לאור, הפצתם, אופן קבלתם, תכנים שהופיעו בהם והתגובות שעוררו.
התמונה העולה היא של מערכת תועמלנית שהתחילה בצניעות יתרה, עם ביטאון פנימי בן שישה עותקים בלבד (אבישי מגדיר אותו כ"יומן הארגון"), שהודפס על-ידי אחד מפעילי הארגון במכונת כתיבה בסניף קופת-חולים שבו הועסק לאחר שעמיתיו לעבודה עזבו את המשרדים, והופץ לסניפי הארגון השונים לצורך הקראה פומבית. ברבות השנים תפחה המערכת, גייסה תומכים וכספים והלכה והרבתה פנים עד שכללה שופרי תעמולה המוניים שכוונו לא רק לציבור הישראלי בכללותו, כמו העיתון "חירות" ותחנת הרדיו קול ציון הלוחמת, אלא גם לציבור שמחוץ לארץ ישראל, כגון העיתון Fighting Judea"".
אבישי משלב בין הפרטים היבשים על אודות אמצעי התעמולה של האצ"ל גם מעט מידע אנקדוטי, כגון הקשיים שהציב כתב ידו הקשה להבנה של מנחם בגין, או העובדה כי ב-29 ביולי 1939 הוציא לאור הארגון תחת פיקודו של חנוך קלעי עיתון בשם "אומר לעם", שדמה מבחינה חיצונית לעיתון הערב של ההסתדרות "אומר", שיצא על-ידי מערכת "דבר". אבישי מציין כי "עוברי אורח ביקשו את העיתון ואף שילמו בתמורתו" (עמ' 100), אבל לא מספק כל פרט מעבר לכך.
פרק מעניין במיוחד בספר מוקדש לעיתונות שיצאה לאור על-ידי כמה מאות מחברי המחתרת שגורשו מארץ ישראל ושהו במחנות אסירים באפריקה בשנים 1944–1948. המגורשים הועברו לאורך השנים ממחנה למחנה, ובכל פעם הוציאו לאור עיתון מעשה ידם תחת כותרת שונה, בהתאם למיקומם.
כבר ב-24 באוקטובר 1944, ארבעה ימים בלבד לאחר הגעת העצורים למחנה הראשון, באריתריאה, יצא לאור הגיליון הראשון של עיתון הגולים (תחת הכותרת "ידיעות היום"). לפי אבישי, עורך העיתון, יוסף ויניצקי, שנודע בשם העט "נץ", נאלץ להתמודד עם תנאי עבודה קשים: "לפני העורך ניצב אתגר להוציא לאור עיתון ללא אמצעי דפוס, נייר ודיו, ובלי מקורות אינפורמציה" (עמ' 151). לאחר שעיתון מקומי הוברח לעצורים, מיהרו לתרגם מידיעותיו ולהוציא לאור את גליון הבכורה. "הגיליון הראשון", כותב אבישי, "נכתב בזנב עיפרון, על נייר טואלט צהוב" (עמ' 155). הוא מציין עוד כי מערכת העיתון מוקמה בחדר האמבטיה של המחנה, כשכמות מיוחדת של נייר טואלט מהאספקה הכללית של העצורים הוקצבה עבור גליונות העיתון.
כאמור, גם במחנות האחרים שאליהם נשלחו העצורים הופיעו גרסאות שונות של העיתון, שכללו תרגומי חדשות מן העולם ומחזיתות המלחמה, לצד מאמרי פרשנות מקוריים. לפי אבישי, לאורך התקופה שבין אוקטובר 1944 ליולי 1948 הופיעו במחנות העצורים למעלה מ-1,000 גליונות עיתון יומיים ויותר ממאה הוצאות מיוחדות (כגון לכבוד פטירת ז'בוטינסקי).
עם הזמן רבו גם מקורות המידע של מערכת העיתון, וכללו עיתונים שהוברחו למחנה על-ידי שומרים ופועלים, עיתונים שנמסרו להם באופן רשמי על-ידי הסוהרים הבריטים ומקלטי רדיו שעמדו לרשותם. בשיאה של התקופה עמדו לרשות עורכי העיתון כמה מכשירי רדיו, כשלכל אחד הוצמד קשב, והעיתונים שיצאו לאור כללו תוספות יומיות מיוחדות. במחנה גילגיל שבקניה יצא העיתון למחרת בואם של האסירים למחנה, ובהמשך יצאו באותו המחנה חמישה כרכים של כתב-עת למחשבה וספרות בשם "בדד". אפילו ביולי 1948, על האונייה שהביאה את האסירים חזרה לארץ ישראל, יצא לאור עיתון פרי עטם תחת הכותרת "בדרך למולדת".
ההתמדה מעוררת היראה של העוסקים במלאכה מלמדת על החשיבות העצומה שהיתה לעיתונות בעיני הגולים, לא רק לשם קבלת מידע מן החוץ, אלא גם לצורך גיבוש פנימי, חיזוק והעלאת המורל. התשוקה לעיתון לא איפיינה את גולי אפריקה בלבד. הנה כך מתאר איש המחתרת אריה קוצר את בטאון התעמולה הפנימי "בחרב", שיצא לאור בשנת 1937: "קשה היה לקרוא לזה עיתון, שבועון או ירחון [...] היה זה נייר עליו מודפסים דברים, שנועדו לאנשים, שבלעו כל מלה, כל אות ממנו, וכל מה שנאמר בו תורה למשה מסיני" (אבישי מביא מדברי קוצר בעמודים 98–99 של ספרו).
הרקע החברתי והאישי לצורך הכביר של חברי המחתרת באמצעי תעמולה, לא רק להפצת דברם אלא גם לצריכת התעמולה, אינו מפורש דיו בספר. כאמור, עמודים רבים מוקדשים לסיפור תולדות הארגון שאינן נוגעות לאמצעי התעמולה. סיפור הרקע נצרך, אך את מרבית המידע בספר שאינו נוגע לתעמולה ניתן למצוא בקלות גם במקורות אחרים. חבל שלא נוצלו יותר עמודים בספר לתיאור כללי (ואולי השוואתי) של חשיבות התעמולה עבור ארגוני מחתרת ופעיליהם.
לאורך הספר ניכר כי המחבר נמנה עם אוהדי הארגון. כך, למשל, מצטט אבישי מספרו של איש המחתרת מאיר קאהן ומביא בפני קוראיו את הקביעה כי "מעולם לא נשתלה ב'חירות' ידיעה בעלת אופי מגמתי, הנוגדת את המצב העובדתי. כל מלה שנכתבה בו היתה אמת לאמיתה" (עמ' 191).
במקרה אחר מתאר אבישי פעולות שבמהלכן גנבו אנשי הארגון נייר עבור הוצאת העיתון "חירות": "כשאזל הנייר ולא ניתן היה להשיגו, לקחו אותו, ללא רשות, ממוסדות או ממקורות אחרים" (עמ' 188). בהערה בתחתית העמוד מוסיף אבישי כי "לעת מחסור בנייר, לקחו אנשי החת"ם [חיל התעמולה] בפ"ת את הנייר, ללא רשות, ממחסני עירית פ"ת, שהיו ברשותה כמויות נכבדות". אפשר להניח שגם אם במחסני עיריית פתח-תקווה היו כמויות נכבדות של נייר, בתקופה של מחסור כלל-עולמי בחומר, לא ראו פקידי העירייה את הגניבה בעין יפה. למקרה שבו אחת מפצצות הכרוזים, שנועדו להפיץ את דבר הארגון, הביאה לפציעת אזרחים חפים מפשע מקדיש המחבר שורה לקונית אחת – "בהתפוצצות אחת נפצעו תשעה אזרחים, שניים מהם קשה" (עמ' 274).
הספר "תעמולה במחתרת" הוא מקור חשוב לכל המבקש ללמוד על אמצעי התעמולה של האצ"ל, אך ייתכן שקוראים המתעניינים בעצם הפצת תעמולה מן המחתרת יותר מאשר בתוכנה של התעמולה היו יוצאים נשכרים לו היה המחבר מאמץ עמדה ביקורתית יותר, ומרחיב בספרו על אודות התנאים יוצאי הדופן שבהם חיו יצרני התעמולה, ולא על הסיפור ההיסטורי של הארגון הצבאי הלאומי.
"תעמולה במחתרת", מאת שאול אבישי, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 2008, 397 עמודים