"שמעון פרס מדבר על הכל", נכתב על שער "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות", בסוף-השבוע האחרון. מאיפה זה מוכר לי? נדמה שרק לפני כמה ימים היה זה יהודה פוליקר שדיבר על הכל בעיתון, כשלפני כן הוא דיבר על הכל בתוכנית טלוויזיה בערוץ 10 ולפני כן דיבר על הכל בתוכנית ברדיו האזורי.
אבל לא רק פוליקר ופרס מדברים על הכל. אלי גוטמן, מאמן הפועל תל-אביב, מדבר על הכל וקובע שיש אלוהים; מאמן הכדורסל דן שמיר גם הוא דיבר על הכל, וכל מי ששמע אי-פעם את שמיר מדבר יודע שמדובר באוקסימורון; ג'קי בן-זקן דיבר על הכל אצל רביב דרוקר ועפר שלח, אייל גולן דיבר על הכל בתוכנית "עובדה", אברי גלעד דיבר על הכל אצל איריס קול, אייל קיציס דיבר על הכל ב"עכבר העיר".
אם נדמה לכם שרק הבנים מדברים על הכל, הרי שזה רק משום שהקלדתי "מדבר על הכל" בגוגל. אם הייתי מקליד "מדברת על הכל" הייתם יודעים שהטייקונית שרי אריסון מדברת על הכל בערוץ 2, הדוגמנית אגם רודברג מדברת על הכל ב"לאשה", השייטת לי קורזיץ מדברת על הכל ב"הארץ", שהצליח לגרום גם לקרן פלס לדבר על הכל (זה ממש מסובך). על ריטה עשו סרט שבו היא מדברת על הכל, שלא לדבר על צופית גרנט שמדברת על הכל (נסו לגרום לה לדבר על משהו שהוא פחות מהכל), לעזאזל, אפילו ליליאן פרץ, עוזרת הבית של נתניהו, מדברת על הכל. אתם יודעים מה, עזבו הכל; סוהא ערפאת מדברת על הכל.
מעבר לעובדה שהצירוף "מדבר/ת על הכל" הוא אחד הצירופים השחוקים בעיתונות הישראלית ודוגמה נוספת לצהבת שפושה בכל כלי התקשורת, גבוהים ונמוכים, טובים ורעים, שמאלניים וימניים, הוא מצביע על מערכת היחסים הסמויה שמתקיימת בין כלי התקשורת למרואיינים שלהם ומלמד מה אמצעי התקשורת חושבים על עצמם ועלינו.
האתוס המקצועי של אמצעי התקשורת דוחף אותם לחשוף, לקחת את מה שחבוי ולהציג אותו לעיני כל. ההנחה המוחלטת של כלי תקשורת באשר הוא שתפקידו לחשוף ערום ועריה כל מרואיין, להפוך את קרביו, לגרום לו לבכות ולשפוך ללא כל מסננים את מחשבותיו, רגשותיו ודעותיו. אין זה משנה שכאשר המרואיינים עושים זאת הם לא פעם נקלעים לצרות צרורות (זוכרים את ג'קו אייזנברג, שאמר שהוא מקיא על רמי קליינשטיין, ומה קרה בעקבות ההתבטאות הזו?), זו המטרה העילאית.
(צילום: Tommy Forbes, רשיון cc)
מרואיינים המצוידים בשכל נמנעים מלשתף פעולה. אחרי הכל, על-פי רוב לא מדובר בנבחרי ציבור, אלא באנשים פרטיים (גם אם הם דוגמנית או זמר), ואין להם עניין להכניס מאות אלפי אנשים לתוך בתיהם ונשמתם.
לכן, כאשר המרואיין מדבר על נושאים החורגים מתחומי השיחה הרגילים שלו (ריטה על זמרה, לי קורזיץ על שיט, דן שמיר על כדורסל), העיתונאי סבור שהמטרה האולטימטיבית שלו הושגה, שהרי עצם הידיעה שאלי גוטמן סבור שיש אלוהים היא כשלעצמה פיסת מידע שתרעיד את המדינה. אלי גוטמן, אתם מקשיבים, אלי גוטמן סבור שיש אלוהים.
מכאן והלאה מדובר במשוואה פשוטה: כגודל החשיפה של המרואיין במהלך הראיון גודל ההישג העיתונאי, וכגודל ההישג העיתונאי גודל התופים שעליהם אמצעי התקשורת מתופפים כדי לקדם את הראיון. אם שמעון פרס אומר שהוא מתגעגע לסוניה, אזי ברור שהוא מדבר על הכל. למה? כי בראיונות קודמים הוא לא אמר שהוא מתגעגע לסוניה. יכול להיות שאז הוא לא התגעגע והיום כן, אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שעכשיו הוא אמר שהוא מתגעגע לסוניה. היש הישג גדול מזה? זה הרגע שבו הראיון מוכתר כראיון שבו המרואיין "מדבר על הכל".
אחרי שנכבש המרואיין, צריך לכבוש את הקוראים, ואמצעי התקשורת לוחצים על כפתור ה"כנסו! כנסו!" ואנחנו נכנסים. אחרי הכל, סוהא ערפאת מדברת על הכל, ואם זה לא מעניין, אני לא יודע מה כן.
מה שאמצעי התקשורת לא מספרים למרואיינים שלהם הוא שדווקא הסתרה מושכת יותר מחשיפה. חשבו על אריק איינשטיין שמסרב להופיע בציבור וכמה אנשים שותים בצמא כל מלה שלו, חשבו על תשומת הלב שקיבל ג'יי.די סלינג'ר, שנעלם למשך עשרות בשנים וסירב לדבר עם אמצעי התקשורת, חשבו על כל אותם אנשים שלא משפריצים את עצמם על בסיס קבוע באמצעי התקשורת וחשבו מי מעניין אתכם יותר, מי מסקרן אתכם יותר ומי מעורר בכם בחילה.
השיווק של מרואיינים משומשים (אברי גלעד, אייל גולן, שמעון פרס, קרן פלס, שרי אריסון וכיוצא באלה) כאנשים שסוף-סוף חושפים משהו פנימי בנפשם הוא שקר משולש. ראשית, האנשים האלו מתראיינים על בסיס קבוע לכל אמצעי התקשורת כל הזמן. שנית, רוב הדברים שאפשר וצריך היה לדעת עליהם כבר ידועים (ראו "ראשית"). ולבסוף, עצם ההנחה שמישהו מתעניין בדעותיו העמוקות של אלי גוטמן על אלוהים היא לא פחות ממגוחכת.
מה שמעלה את השאלה מדוע רובנו, כמו כלבים פבלוביים צייתניים, רצים לקרוא את השיממון הזה? הסיבה לכך פשוטה וידועה גם לעורכי העיתונים ותוכניות הטלוויזיה: זה עושה לנו נעים. זה עושה לנו נעים לקרוא פרטים בנאליים, סתמיים וחסרי חשיבות על חייהם של אחרים כי כך אנחנו מקבלים הצדקה לחיים הבנאליים שלנו.
הנה תראו, אפילו שימון מתגעגע לסוניה. כך נסגר לו המעגל שבו כולם מרוויחים: המרואיינים זוכים לחשיפה, אמצעי התקשורת מוכרים עיתונים ואנחנו מעבירים את השבת בידיעה שגם קרן פלס, אפילו היא, רוצה שיאהבו אותה. איזה סקופ.