בעת האחרונה הפך העיסוק הטלוויזיוני באינטרנט לאובססיה. קשה לצלוח מהדורת חדשות בשני הערוצים המסחריים בלי להיתקל באייטם העוסק בפייסבוק, בגוגל או בכל הדברים האלה שקורים ברשת. עד כאן הכל טוב ויפה; אחרי הכל הקהל שצופה בחדשות הוא הקהל שגולש באינטרנט, ואין סיבה למנוע ממנו חדשות שמקורן ברשת. אבל הטלוויזיה שלנו אינה מסתפקת בכך.

בחודשים האחרונים החלו ערוצי הטלוויזיה השונים לשדר, הלכה למעשה, את האינטרנט. זה קרה עם "מה קורה" של הזכיינית קשת בערוץ 2, שמסכמת את היום מזווית מדד הפופולריות של ידיעות באתרים שונים באינטרנט. "המערכת תתבסס על התכנים הכי אהובים והכי מעניינים באמצעות מדדי רייטינג שונים באינטרנט כגון: מדד הקלקות, טוקבקים, צפיות בקטעי וידיאו, משלוח ידיעות לחברים ועוד", מוסבר לנו.

בערוץ 10 הקדישו לכך את הפינה "הצינור", המופיעה בחדשות השבת עם אושרת קוטלר, ובה מציג גיא לרר את "מיטב סרטוני הרשת". רוב הסרטונים הם מז'אנר "תראו קטע מצחיק", ואכן רובם משעשעים.

ערוץ 2 לא נותר חייב, ולפני כשבועיים העלה את "לידיעת הגולשים", תוכנית באורך של כעשרים דקות ובה דרור גלוברמן מציג, ובכן, את "מיטב סרטוני הרשת" בתוספת קצת פלפל. התוכנית מנסה ליצור, בצורה מאולצת ומתאמצת, גיבורת רשת חדשה, סבתא סעדו, קשישה מרוקאית שהיא, ובכן, משעשעת, ומשתדלת לספק זווית אינטרנט אקטואלית לאירועי השבוע.

ערוץ 10 ראה כי משהו, והחליט להגיב עם "אין דברים כאלה" בהנחייתו של דני רופ, תוכנית שבה מוצגים סרטוני אסונות. בצדק העירה סמדר שילוני מ-ynet כי האבא הרוחני של "אין דברים כאלה" הוא "פוקוס" של רפי גינת, תוכנית שגם בה הוצגו אסונות מהסוג הזה. אלא שהתוכנית של גינת שודרה לפני עשר שנים, ואז לא היה יו-טיוב ולכן התכנים נלקחו משידורי טלוויזיה ברחבי העולם. "אין דברים כאלו" מציגה קטעים מתוך תוכניות טלוויזיה ומוסיפה עליהם סרטונים המופיעים באינטרנט.

אל שלל התוכניות הללו הצטרפה לפני כמה חודשים "הלינק", סדרה של תוכניות קצרות ששודרה בערוץ 8, בהנחייתו של גורי אלפי, ועסקה, בקצרה, בתופעות רשת שונות.

ההתעניינות המשונה של הטלוויזיה ברשת

מה פשר ההתנפלות של ערוצי הטלוויזיה על האינטרנט? שילוני סבורה שהיא נובעת מההפקה הזולה: אין דבר פשוט וזול מלקחת תכנים שהועלו באינטרנט ולמחזר אותם בשידור טלוויזיוני: אין צורך לשלם על זכויות יוצרים, זה מגניב וחתרני, וזה מה שצעירים אוהבים היום. זה נכון, אבל זה לא הסיפור כולו.

כדי להבין את ההתעניינות המשונה של הטלוויזיה ברשת ובנעשה בה, צריך לפנות לאמצעי תקשורת אחרים ולראות שגם להם יש נטייה להתעניין במתרחש באמצעי תקשורת אחרים. קחו לדוגמה את הרדיו. מי שנאלץ להתעורר בשש בבוקר, יכול לשמוע את התוכנית "יוצאים לאור" בגלי-צה"ל. התוכנית מבוססת על כותרות עיתוני הבוקר כשמנחי התוכנית, דליק ווליניץ וליעד מודריק, מקדישים חלק ניכר ממנה להקראת הכותרות. מדוע הרדיו מקדיש מדי יום שעה שלמה להקראת כותרות המתפרסמות באמצעי תקשורת אחר?

הרדיו אינו לבד. מדי יום מתפרסמות בכל העיתונים ביקורות טלוויזיה. למעשה מבקר הטלוויזיה הוא אחת הדמויות המוכרות בעיתון, בין השאר בשל העובדה שטקסטים שלו מופיעים מדי יום במיקום קבוע ובגודל קבוע. בניגוד ל"יוצאים לאור", הטקסטים המתפרסמים בעיתון על אודות הטלוויזיה אינם בגדר "סקירה" של המתרחש, כי אם ביקורת. על פי רוב הביקורת נוקבת, לעתים ארסית. בלי שערכתי סקר מדעי, אסתכן ואומר שרוב הטקסטים אינם מפרגנים למתרחש על המסך.

בעשור האחרון החלו העיתונים להקדיש יותר מקום גם לסקירת המתרחש באינטרנט. אם בשנות התשעים הסיקור היה אנתרופולוגי בעיקרו ומייצגו היה "קפטן אינטרנט" של עיתון "הארץ", בשנים האחרונות הסיקור הוא סנסציוני ומתמקד בסיפורים מבהילים על פדופילים, וירוסי מחשב, פגיעה בפרטיות, גניבת זהויות, תרמיות דואר אלקטרוני וכדומה.

הנה כי כן נחשף מעגל הסיקור הפנימי: הרדיו מסקר את העיתונות המודפסת; העיתונות המודפסת מסקרת את הטלוויזיה (ובאחרונה גם את הרשת), והטלוויזיה מסקרת את האינטרנט. אין בעיתונות המודפסת או בטלוויזיה "ביקורת רדיו", אין ברדיו "ביקורת טלוויזיה" או "סקירת הכותרות ברשת". כיצד אפשר להסביר את המעגל הזה? בקלות. זהו "מעגל הפחד".

תאמינו לנו, לא הפסדתם כלום

כדי לדעת איזה מדיום מפחד מאיזה מדיום, כל שצריך הוא לענות על השאלה "את מי הוא מסקר?". הרדיו מסקר את המתרחש בעיתון כיוון שהוא המתחרה העיקרי שלו. מי שקונה את עיתון הבוקר יכול לומר לעצמו, "אין צורך להאזין לרדיו. ממילא אני יודע מה קורה". הרדיו מגיב בכך שהוא אומר למאזין שלו: "עזוב אותך מלקנות עיתון. הנה, אנחנו מספרים לך, דבר ראשון על הבוקר, מה כתוב בו ובשאר העיתונים".

העיתון מפחד מהטלוויזיה. היא מושכת מפרסמים, צופים, היא משדרת חדשות מסביב לשעון ומציגה וידיאו ולא רק טקסט ותמונות. הביקורת בעיתון אומרת לקורא: "עזוב אותך מלצפות בטלוויזיה. הנה, אנחנו מספרים לך, כל יום, מה שודר בה, וממילא הרוב זבל".

תוכניות הטלוויזיה המציגות את המתרחש באינטרנט מנסות לעשות משהו אחר, מתוחכם מעט יותר. מצד אחד, הן חוזרות על הטריק של הרדיו והעיתונות המודפסת. הן אומרות לצופה: "הנה מה שקורה באינטרנט. לא הפסדתם דבר". מצד שני, הן הופכות את הרשת לתופעה שאין בה יותר מסרטונים ביזאריים או שעשועי גיחי-גיחי: סרטונים של חתולים שמורידים מים בשירותים, של ילדים שקיבלו מכה מהכלב, חי חי חי, ונפלו על הישבן, חה חה חה.

המסר של הטלוויזיה הוא ששום דבר חשוב לא קורה ברשת. לא מדובר בתופעה תרבותית מורכבת, במדיום החותר ומכרסם תחת היסודות של הטלוויזיה, אלא במשהו שאנחנו מסוגלים להכיל בפינה, בתוכנית קצרה בת כמה דקות, בסבתא עם מבטא מרוקאי או בכריש שאיים לנגוס בצוללן.

הסיקור הטלוויזיוני השופע של האינטרנט הוא האינדיקציה הטובה ביותר לפחד שתקף את הטלוויזיה. הם מסקרים כי הם מזיעים, הם מזיעים כי הם מפחדים, והם מפחדים בצדק.