"אם אתם לא עוזרים לילד במצוקה, אתם שותפים לדבר עבירה", אמר חיים הכט בקולו הדרמטי רגע לפני שהסתיימה תוכניתו "מה אתם הייתם עושים?". במסגרת התוכנית הוא שתל מצלמה נסתרת בדוכן פלאפל תל-אביבי כדי לבדוק מי יקנה מנה לשחקן הצנום, שהתחזה לילד רעב שתר אחרי אוכל.
לאזרחים שתועדו, המסייעים והמתעלמים, יש יכולת מוגבלת להושיע את מאות אלפי הילדים העניים בישראל. להכט ולקשת, זכיינית ערוץ 2, לעומת זאת, יש כוח רב. כאשר הם מנצלים אותו בעיקר כדי להעביר את האחריות אל האזרח הקטן הם הופכים את עצמם ל"שותפים לדבר עבירה", כהגדרתו של הכט.
(צילום: Heart Industry, רישיון cc)
הדברים שהכט מראה לנו בתוכניתו הם חשובים, אך לפעמים עצם העניין נעוץ דווקא בדברים שלא מראים לנו. "זה טיפה בים, כי אתה נותן לו באותו רגע לאכול, אבל מה יהיה מחר ומחרתיים?", אומר להכט אחד ה"צדיקים" לאחר שפינק את הילד במנת פלאפל ובקבוק שתייה. הכט מהנהן בראשו ועוטה על פניו מבט שמשדר שילוב של רצינות וחמלה. השיחה מסתיימת בהסכמה שאם כולם ינהגו כמוהו, המצב ישתפר. התוכנית ממשיכה הלאה לבחון מי יעזור לילד שאביו מכה אותו, והשאלה המהותית ביותר נותרת באוויר.
מעשים טובים הם ערך חשוב, אבל לא הם יפתרו את בעיית הילדים הרעבים בישראל – בהנחה שלשם חותר הכט, אם לזנוח לרגע את הציניות ואת הטענות על כך שהכל מסתכם במרדף אחרי רייטינג. אזרח ישראלי, צדיק ככל שיהיה, אינו יכול להתמודד עם שלל מבקשי העזרה שבהם הוא נתקל מדי יום. גם שלל מבקשי העזרה לא יוכלו להיחלץ מהעוני באמצעות מנת פלאפל או מטבע של עשרה שקלים. הפתרון נעוץ בשירותים חברתיים טובים ומקיפים, ברשת ביטחון סוציאלי רחבה ובחלוקה אחרת של המשאבים.
באופן שבו הכט מציג את הבעיה הוא למעשה רק מסייע בהשרשתה. במקום לקרוא למדינה לקחת אחריות על מיגור העוני, או לפחות לשאול אם זה תפקידה, "מה אתם הייתם עושים?" מגלגלת את האחריות לפתחם של אזרחים מן השורה, שאחד מכל ארבעה מהם מוגדר בעצמו כעני.
לו היתה זו רק תוכנית אחת בתוך פאזל רחב של שידורים, ניתן היה להתייחס אליה בסלחנות. בפועל, "מה אתם הייתם עושים?" מייצגת בצורה מדויקת את האופן שבו התקשורת הפופולרית מרבה לספר את סיפור העוני בישראל: מקרים אישיים קורעי לב, מבט חטטני במקרר הריק וקריאה לציבור לתרום. זאת, על חשבון הצגת העוני כתופעה חברתית שאינה מסתכמת רק במחסור באוכל, אלא גם במצוקות בתחומי חינוך, בריאות וכבוד אנושי – תופעה שהמדינה יכולה למגר, או לפחות לצמצם באופן משמעותי, אם רק תרצה בכך.
הרבה יותר קל לספר לצופים על משפחה שלמה שגרה באוהל מאשר להסביר להם מדוע ריסון תקציבי מזיק לחברה ומדוע חוק ההסדרים הוא כלי בלתי דמוקרטי. זה ודאי מביא יותר רייטינג ומפרסמים. השאלה היא אם הגישה הזו מוסרית וראויה, או בפרפרזה על דבריו של הכט בתחילת התוכנית, ראוי שאנשי התקשורת ישאלו את עצמם: "האם הלב שלנו באמת רחב או שהפכנו לחברה אטומה?".
יאיר טרצ'יצקי הוא עיתונאי