חרם

"בסופ"ש: ועידה של פילנתרופים יהודים נגד החרם", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". "המטרה: לשלב כוחות במאבק בתנועת BDS". את הידיעה החנפנית (הכוללת את המשפט המגוחך הבא) מעטרת תמונה רשמית מחויטת ומחויכת של הזוג מרים ושלדון אדלסון, בעליו של "ישראל היום" ומי שמתניעים את היוזמה שעליה מדווח העיתון. יחד איתם שם לו למטרה להיאבק בחרם על ישראל גם חיים סבן, עוד טייקון יהודי-אמריקאי שמעוניין להמליך נשיא (או נשיאה) בבית-הלבן ובוחש אגב כך בתקשורת הישראלית (אם כי טרם הקים או גרף כלי תקשורת לבעלותו הרשמית). על שער "ידיעות אחרונות" כותרת באותו נושא: "היום: דיון חירום בכנסת. הח"כים זומנו לדיון דחוף במאבק נגד החרם הבינלאומי. בריטניה מגנה את ארגון הסטודנטים הבריטי שהצטרף לחרם של תנועת BDS".

באופן אירוני, במדור הדעות של "ישראל היום" מתפרסם מאמר תחת הכותרת "לא כל העולם נגדנו", שטוען את הטענה הנועזת ולפיה סיקור כמו זה של "ישראל היום" (ו"ידיעות אחרונות") גורם נזק לתדמיתה של ישראל ואינו מועיל לה. "אנחנו חיים בעולמות מקבילים. יש את עולם החרמות על ישראל, ההתקפות הבלתי מתפשרות על עצם קיומנו, לא משנה מה נעשה; התחושה שהכל מתחיל לזלוג בין האצבעות ושכדאי להתחיל לחפש איך מוציאים דרכון עם חותמת אירופית. ויש יקום מקביל, שבו ישראל היא הילד הפופולרי בכיתה [...] ישראל היא מדינה, לא סכסוך, ובתור שכזו עלינו לקדם אותה ולהשקיע לא פחות, ואף יותר, בשיווקה לעולם", כותבת אשת השיווק בעלת האינטרס החתומה על הטקסט.

מרים ושלדון אדלסון, היום בעיתון של מרים ושלדון אדלסון

העיסוק בחרם אינו מוגבל לעיתונים שיש להם בעלי-בית או מקורבים המכתיבים להם סדר יום. "לחץ מדיני מתהדק", נכתב בכותרת הראשית של "יתד נאמן". "ישראל מותקפת", מתריעה סטמפה המוטבעת על הרקע האדום הבוהק של הכותרת. כותרת המשנה מונה ארבע חזיתות של אותו לחץ ומסיימת במונח "קרב בלימה". אבל המעניינת היא כותרת הגג: "הקיפאון המדיני מול הפלשתינים מעורר תגובות וצעדים אנטי-ישראליים". ב"הפלס" המסר מגיע מעבר לים, אבל אל הכותרת עצמה: "אובמה: בשל מדיניות נתניהו – ארה"ב תתקשה להגן על ישראל באו"ם". כותרת צמודה מודיעה על "חיזוק לתנועת החרם העולמית".

לא רק העיתונות החרדית, גם אל העיתונות הכללית הגיעו הדי דברים שאמר אובמה לכלי תקשורת אי-שם במזרח התיכון. "אובמה: אם הקיפאון יימשך, נתקשה להגן על ישראל באו"ם", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בראיון ל'עובדה' רמז נשיא ארה"ב שהוא עשוי לא להטיל וטו על ההצעה לסיום הכיבוש, ואמר כי התחושה היא שנתניהו לא מחויב לפתרון שתי המדינות. השרים הונחו לא להגיב", נכתב בכותרת המשנה.

אם כן, נמצא קשר בין התנהלותה של מדינת ישראל במציאות הממשית לבין צעדי החרם השונים בעולם. זה אינו גילוי של מה בכך. ב"ישראל היום" מצליחים שלושת הכתבים המדווחים על יוזמת הפילנתרופים היהודים – יוני הרש, שלמה צזנה ויורי ילון – לא להזכיר כמעט במלה את עילת החרם על ישראל. זו התנהלות לא עיתונאית, לא אחראית ולא פטריוטית. גישת בת-היענה של "ישראל היום" מזיקה גם לצרכני תקשורת המזדהים עם עמדות שמאליות בגנות כיבוש השטחים והשליטה על עם אחר וגם לצרכני תקשורת המזדהים עם עמדות ימניות בשבח שחרור יהודה ושומרון והגירוש/אזרוח של תושביהם הערבים.

כפי ש"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" זועקים בימים האחרונים, אחרי שנים של הכחשה, החרם על ישראל הוא אכן תופעה אמיתית ובעיה חמורה עבור מדינת ישראל. הניסיון לטפל בה בלי להתייחס למציאות המולידה אותה הוא איוולת הרסנית המוכיחה שוב כי עבור "ישראל היום" אין שמאל ואין ימין, ובטח שאין טובת עם ישראל ומדינת ישראל. מדובר בתועמלון שמטרתו לשרת את הגחמות של בעליו המולטי-מיליארדרים.

הנה שירות לסקאוטרים של "ישראל היום", המחפשים תגבורת לחבורת שיין-אידר-ביסמוט: "האו"ם מלבה אש באזורנו", נכתב בכותרת טורו של מנחם קלוגמן, "איפכא מסתברא", המתפרסם ב"המודיע" (שמן הסתם אינו משלם תמלוגים ליורשיו של עזריאל קרליבך על השימוש בשם טורו הידוע). "בעבר עשו הגויים דה-לגיטימציה ליהודים, כאשר השחירו את פניהם והאשימום בכל דבר רע ואסון המתרחש בעולם", מזכיר קלוגמן, ומסביר כי הטענות של הערבים ושל "לא מעט מדינות הנחשבות כ'תרבותיות' ומשתייכות לאגף המערבי", יחד עם האו"ם, "הידוע בנטיותיו הגזעניות והאנטישמיות", הן שחזור של עלילות הדם הישנות בדבר היהודים האופים מצות מדמם של ילדים נוצרים.

מונופול הגז ושות'

"'חברות הגז חזקות יותר מהממשלה'. דייוויד גילה ממשיך לתקוף" הוא המסגור שבחרו ב"כלכליסט" להעניק בעמוד השער לעדותו של הממונה על ההגבלים המתפטר. עם זאת, בעיתון מעניקים לדברים בולטות ומפרסמים אותם בכפולת העמודים הפותחת. "יגידו לחברות הגז להוריד מחירים? זה בחיים לא יקרה", נכתב בכותרת הידיעה של ענת רואה. "אני חושב שפיקוח מכל סוג שהוא גורם למחירים לרדת, וזה הדבר שחברות הגז הכי לא רוצות. ומכיוון שהן הכי לא רוצות את זה, אם אני מחבר את זה לכוח שיש להן מול משרדי הממשלה, אז אני צופה שזה לא יקרה. כלומר, ברגע שיהיה מישהו שינסה לעשות את זה, אז יעצרו אותו כך או אחרת. כי אם אומרים להן, תורידו את המחיר בצורה אפקטיבית, זה מפריע להן אפילו יותר משינוי מבני", מצטטת רואה את גילה. הכוח שיש לחברות על הממשלה, לדבריו, הוא מכך ש"יש להן את היד על השיבר. הן אומרות, 'אם תכפו עלינו הורדת מחירים, אז לא נפתח את המאגר, ואז ייגרמו לכם נזקים'. זה גורם לממשלות להסס".

"הרפורמות של שר האוצר משה כחלון הושלמו כמעט לגמרי ועומדות לצאת לדרך", מבטיח בן כספית ב"מעריב". "כחלון מתואם עם נגידת בנק ישראל קרנית פלוג ולא מן הנמנע שהיא תביע תמיכה פומבית בתוכניתו", הוא כותב. "הבנקים ייאלצו, כנראה, להיפרד מחברות האשראי. בנוסף מתכוון כחלון לפתוח את שוק האשראי לשחקנים נוספים, ביניהם הגופים המוסדיים".

"מוטרד מהשיח המתלהם, הפופוליסטי ורווי השנאה, הרבה יותר מהרפורמה של כחלון" ו"צריך לומר די לפופוליזם ולעליהום: המלה 'רווח' הפכה למלת גנאי, כל יזם הפך לטייקון" הם שני הציטוטים (של יו"ר בנק לאומי ושל יו"ר הרשות לניירות ערך) שבוחרים עורכי השער של "גלובס" כדי להגדיר את "ועידת שוק ההון של ישראל" שערך העיתון. כשהעשירים מדי ומשרתיהם מאשימים את הציבור הרחב שהוא פופוליסט ושונא עשירים, זהו סימן שאנחנו רק באמצע הדרך. האם כחלון, ההנה-בא-שוטר התקופתי של הברונים השודדים התקופתיים, יצליח לרתום את השחרור החלקי של השיח הציבורי מאימת ההון ולחולל רפורמות מבניות במשק הישראלי? עבור מי שניזונים מהדיאטה של "גלובס", זוהי תהייה פופוליסטית של קומוניסט.

מחיר הורדת מחירי הדיור

"20 אלף פועלים מסין ו-8% מס רכישה" היא "התוכנית המסתמנת של משה כחלון למשבר הדיור", כך לפי הכותרת של "כלכליסט". "התוכנית צפויה לכלול הסבת משרדים בפריפריה לדירות ופינוי משרדים מבנייני מגורים; הגדלה דרמטית של מספר העובדים מסין, שתוזיל את הבנייה ותזרז פרויקטים; ומס אחיד של 8% על דירות להשקעה, במקום 5%-10% הנגבים כיום", מפרטת כותרת המשנה, המפנה לדיווחים של אמיתי גזית, ליאור גוטמן ועמרי מילמן. את הצד המשלים לתוכנית של שר האוצר כחלון ושר הבינוי גלנט, הצד הזוהר פחות, מביאים ב"דה-מרקר" (שאינו מתהדר בסטמפה "בלעדי" על עמודו הראשי).

"התוכנית של משרד האוצר: להפקיע מגופי התכנון את עצמאותם", מדווחת הכותרת הראשית של "דה-מרקר". "המשרד מקדם הקמה של רשות תכנון ארצית, שאליה יוכפפו ועדות התכנון המחוזיות. החשש: לוועדות המוחלשות לא תהיה ברירה אלא לאשר תוכניות שיוכתבו מגבוה, ללא שיקול דעת מקצועי אמיתי. במקביל, מינהל התכנון משרטט מחדש את המפה הקובעת באילו שטחים חקלאיים תתאפשר בנייה – מעל ראשה של הוועדה לשמירה על שטחים פתוחים", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח של נמרוד בוסו. "הנזקים", מזהיר אריק מירובסקי, "עלולים להישאר עימנו עשרות שנים".

הכותרת הראשית של "גלובס" מוקדשת להודעת המפקחת על שוק ההון והביטוח באוצר כי האוצר "יקים 'מלשינון' פנסיוני לעובדים".

זוכרים את אלוביץ?

כזכור, בחודש שעבר פיטר נתניהו את מנכ"ל משרד התקשורת אבי ברגר ובכמה מהעיתונים התפרסמה כעובדה ("דה-מרקר") או כרמיזה (קבוצת "ידיעות אחרונות") תיאוריה שלפיה הפיטורים נעשו כאתנן לשאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק, כחלק מעסקה מלוכלכת: הטייקון העניק ויעניק למשפחת נתניהו סיקור אוהד בכלי התקשורת שבבעלותו (אתר "וואלה" וערוץ חדשות מתוכנן), ואילו נתניהו יעצור בתמורה את הרפורמה בשוק הסיטונאי (שכבר החלה בספקיות האינטרנט) כך שלא תגיע לשוק הקווי, "הפרה החולבת" של בזק.

אלא שכמה ימים אחרי הפיטורים, ואחרי שנתניהו הנפיק הצהרה פומבית חריגה ולפיה הוא עומד מאחורי הרפורמה ויתמוך בה בכל מאודו, פירסם לי-אור אברבך ב"גלובס" שעילת הפיטורים של ברגר היתה אחרת לגמרי: הוא התנגד להחלטה של נתניהו, ראש הממשלה ושר התקשורת, לאמץ חוות דעת מחמירה ביחס לגובה החוב של ערוץ 10 למדינה. גם פרסום זה הוכחש על-ידי לשכת ראש הממשלה (אקט שגרתי לגמרי, בסופו של דבר), מה שלא הפריע לכלי התקשורת לאמץ מיד את התיאוריה החדשה, בין היתר בטענה שגם אם טעו בפירוש הפיטורים, הרי שהקשר הבעייתי בין נתניהו לאלוביץ' קיים גם קיים, ולראיה הסיקור הנוח יחסית שנתניהו מקבל ב"וואלה" (טענה טעונה בדיקה יסודית בפני עצמה).

כך או כך, היום מתפרסמת בצנעה, בירכתי עמ' 6 של "כלכליסט", ידיעה של אופיר דור על הממשק שבין משרד התקשורת לחברת בזק. "משרד התקשורת לא עידכן את פיקוח תעריפי בזק כבר 12 שנים", נכתב בכותרת. המשרד, כך דור, "מתבסס על עבודה מ-2003 לחישוב תעריפי הטלפוניה בפיקוח של בזק ומאפשר לה לגבות 18 אג' לדקת שיחה, אף על פי שברפורמה שביקש להחיל קבע כי העלות לדקה היא אגורה אחת". דור מעריך כי הרווח לבזק מאי-עדכון המחירים מגיע ללפחות 1.7 מיליארד שקל בשנים 2009–2014.

"מאז 2002 הרוויחה בזק 11 מיליארד שקל עודפים על חשבון לקוחותיה כתוצאה מכך שהרגולטור נרדם בשמירה ולא ראה שהירידה בהוצאות החברה מהירה מהתחזית", מצטט דור את פרופ' ראובן גרונאו, לא דמות החשודה בכך שהיא פעילה קיצונית של צדק חברתי. בסופה של הידיעה מזכיר דור את הרפורמה בשוק הסיטונאי, שבזק מנסה לבלום את החלתה על השוק הקווי. מחירי בזק כעת נעים מ-4.7 אגורות ל-11.5 אגורות לדקה. המחיר שתכפה הרפורמה: אגורה לדקה.

ועוד מלה על תשובה

נדב פרי, מנחה תוכנית הטלוויזיה "המטה המרכזי" בערוץ 10

"חוצה את הקווים" היא הכותרת שבחרו ב"ממון", מוסף "ידיעות אחרונות" המשחק תדיר מעבר לקווים, להפניה לידיעה על בחירתו של נדב פרי, הכתב הפוליטי של ערוץ 10, לעבוד כלוביסט אצל חברת הגז של יצחק תשובה. על הצעד המביש הזה, של עיתונאי קטן וציניקן גדול, כתב כאן אבנר הופשטיין.

כיפת ברזל

"הפרשה העגומה והאיומה, של עקירת וחילול מזוזות בית-כנסת ודירות סמוכות לו ברעננה, יש לה משמעות מחרידה; והיא היתה חייבת לגרום לאמות סיפים בממסד ובקרב הציבור הרחב לנוע ולזוע", נפתח מאמר המערכת של "המודיע". "בכל מקום אחר בעולם לו היה קורה כדבר הזה", קובע הכותב האלמוני, "היתה העיר מזדעזעת והפרנסים היהודים היו מביעים את הזעזוע העמוק [...] כל חלקי הציבור בארץ, ללא הבדל השקפת עולם – צריכים לקום ולהוקיע את המעשה", מסתיים המאמר, "להציג סייג ולהכריז קבל עם ועולם כי סיפור כזה אין עימו השלמה בשום פנים ואופן". ב"המבשר" מצטטים "אישי ציבור" שיודעים לקבוע כי המעשה הוא "תוצאה של הסתה חמורה כלפי הציבור החרדי".

בשער "המודיע", מתחת לכותרת המוקדשת לדיווח על עקירת המזוזות ברעננה ("זעזוע מחילול מחפיר") בידי "קבוצת נערים פורקי עול", מתפרסם דיווח מעקב על מקרה אחר של פגיעה בסמלים דתיים: השחתה של סידורים בסניף בני-עקיבא בנצרת-עילית. "משטרת נצרת עצרה ארבעה ילדים בני 10 עד 11". הילדים, מציין "סופר 'המודיע'", "טענו בחקירתם כי ביצעו את המעשים מתוך 'שעמום'".

"גורמים צבאיים ומדיניים מודים כי עדיין לא נמצא מענה לאיום חמור זה", נכתב במאמר המערכת של "הפלס" על איום הטילים הערבי, "אך יהודים יראים יודעים כי המענה היחידי, שהוא מענה בדוק ומנוסה, הוא 'מענה לשון'".

חדשות חוץ

"הארץ" ו"הפלס", עיתון הפלג הקנאי החרדי, הם היחידים המבליטים בשער העיתון ידיעה על חשש לחייהם של מאות נוסעים בהתהפכות ספינה בסין.

שבוע הספר

העיתונים ממשיכים להציע לקוראיהם חומרים לקידום החג הצרכני "שבוע הספר", שמתחיל היום. אתמול היתה זו רשימה ב"הארץ" של "ספרי מופת שחייבים לקרוא", שתיפקדה בעיקר כבדיחה לא מודעת שהעיתון לאנשים חושבים מספר על עצמו. היום מציעים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" פרויקטים משלהם. ב"ידיעות אחרונות" משקיעים בהפקה ושולחים סופרים ישראלים לראיין עמית מעבר לים (או להתראיין יחד איתו). הראיונות, הרבים ביחס לנהוג בעיתון, ממלאים את המוסף היומי, שעורך היום אלעד זרט. באופן לא צפוי, גם התוכן לא רע. אמנם הקונספט בעייתי, הטקסטים נתונים במיטת סדום טבלואידית וסובלים לפרקים מהעממיות המאולצת, הרכילותיות הדודתית והשיווקיות המאוסה הטבועות בבימה – אך עצם התרת הרסן והאישור לעסוק בנושאים שנחשבים מוקצים ביום-יום של "ידיעות אחרונות" הוא מהלך טוב ומרענן שהלוואי שיהיה לו המשך.

בעוד שב"ידיעות אחרונות" נדרש דדליין שיווקי בדמות "שבוע הספר" כדי להעמיד פני תרבותיים, המוסף היומי של "מעריב" מקדיש מדי יום מקום לחיי התרבות השוטפים. גם הפרויקט שלו מריח פחות מגימיקיות ויותר מעניין כן – גם אם שבלוני – בנושא.

ערוץ 10

"העברת הבעלות בערוץ 10 לקראת סיום", נכתב בכותרת הגג לדיווח של אופיר דור ב"כלכליסט". "נחתם הסכם הערבויות של קבוצת RGE וערוץ 10 עם בנק לאומי"; "ערוץ 10 נדרש להעמיד ערבויות של 45 מיליון שקל כדי לקבל רשיון שידור ל-15 שנה. לצורך השלמת הרכישה על-ידי RGE עדיין נדרשים אישורים של הרשות השנייה ושל הרשות להגבלים עסקיים". כמו כן, "העסקה אמורה לעבור עוד לעיונו של אילן שילוח, שמחזיק אופציה להשוות כל הצעה לרכישת הערוץ בתוך 14 יום". ב"דה-מרקר" מציע נתי טוקר "מה הערוץ יכול לעשות כדי לא לשקוע שוב בהפסדים".