ספי רכלבסקי הולך ומצטייר כאיש ההוא מהבדיחה הידועה שחברו בא אליו בטענות על שהחזיר לו סיר ששאל ממנו כשהוא שבור. "ראשית", משיב האיש, "החזרתי לך את הסיר שלם. שנית, כבר כששאלתי אותו ממך הוא היה שבור. שלישית, לא השאלת לי שום סיר".

רכלבסקי נלכד במצלמתה של ענת גורן, בסרטה על המטבח האחורי של מטה רשימת המחנה-הציוני, כשהוא מסב לצדו של ראובן אדלר ליד שולחן המקצוענים המנהלים את הקמפיין בשלבים האחרונים. המראה הותיר רושם חד-משמעי: רכלבסקי נמנה עם הקבוצה המצומצמת המתווה את האסטרטגיה של המפלגה רגע לפני פתיחת הקלפיות. כצפוי, התיעוד המצולם עורר תהיות: הזה רכלבסקי, בעל הטור הנוקב ב"הארץ" המשקיף על ענייני המדינה בחזות של אינטלקטואל חד מבט? מה לו ולעסקנות מפלגתית? והרי קוראי "הארץ" הוטעו להתייחס אליו כאל פרשן ענייני, אמנם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, אך כמי שמחווה את דעתו על המציאות הישראלית בתום לב, מתוך מעורבות אזרחית עמוקה.

מתברר שלא רק הקוראים הולכו שולל על-ידי חזותו הפובליציסטית של רכלבסקי; גם עורכי "הארץ". אלוף בן, העורך הראשי, ואלון עידן, עורך עמודי הדעות, זימנו את רכלבסקי לבירור, טענו בפניו (כך על-פי הפרסומים בתקשורת) שהיה עליו לחשוף בפניהם, קל וחומר בפני הקוראים, את מעורבותו האישית בדיוניו של מטה הבחירות של המחנה-הציוני, ומאחר שנמנע מכך – הם משעים אותו מהמשך הכתיבה בעיתון. רכלבסקי הכחיש את הטענות נגדו – ובכך הלך והסתבך כמו האיש ההוא מהבדיחה על הסיר.

ראשית, טוען רכלבסקי, לא הסתרתי את הזדהותי המוחלטת עם המחנה-הציוני. שנית, מעמדי ב"הארץ" אינו שונה מזה של משה ארנס, ישראל הראל ועוזי ברעם. שלישית, בכלל לא נמניתי עם חברי מטה הבחירות של המחנה-הציוני – נכחתי בדיוניו כאורחו של חברי, ראובן אדלר, ותרמתי פה ושם עצה שחבל שלא שעו לה קודם לכן. זו, פחות או יותר, תמצית טיעוניו כפי שהתפרסמה בדף הפייסבוק שלו ביום חמישי.

בכך כורה לעצמו רכלבסקי בור שמציב סימן שאלה מעל יכולתו להשרות אמון בכלל יצירתו הפובליציסטית, ולא רק בסצינה של מערכת הבחירות האחרונה. שהרי היה עליו לדעת שמעמדו בעיני קוראי "הארץ" אינו כשל ארנס, הראל וברעם. שלושת אלה החלו לכתוב בעיתון כשמאחוריהם שותפות פעילה, מוצהרת, וגם השתייכות ארגונית, למפלגות ולתנועות פוליטיות מובהקות. ארנס מפרסם את טוריו ב"הארץ" לאחר שמילא שורה ארוכה של תפקידים ציבוריים במסגרתו של הליכוד. הראל נמנה עם צמרת הממסד המתנחלי. מאחורי עוזי ברעם עבר עשיר של עסקנות מפלגתית ופעילות פוליטית במסגרת תנועת העבודה. כשאנשים אלה כותבים ב"הארץ", הקוראים יודעים מראש לאיזה מחנה אידיאולוגי או פוליטי הם משתייכים; אין הכרח אתי שיצהירו על כך.

ואילו ספי רכלבסקי נתפס על-ידי הקוראים כמי שאינו משויך מפלגתית לארגון פוליטי מוגדר. מעמדו היה דומה לזה של, למשל, זאב שטרנהל, שמוכר בעמדותיו השמאלניות, אך אינו מזוהה כפעיל או מעורב בענייניה של אחת ממפלגות השמאל. הוא אינטלקטואל עם השקפות עולם מוגדרות המשתף בהן את הקוראים. "הארץ" מפרסם את טוריו משום (יש להניח) שהם חשובים ומעניינים בעיני עורכי העיתון ומשום שנודפות מהם יושרה וענייניות. מאמריו אינם נקראים כפמפלט מפלגתי.

כאשר רכלבסקי בא עתה וטוען שעל קוראי "הארץ" להתייחס אליו כמו שהם מתייחסים לנציגיהן של תנועות פוליטיות ידועות, הוא מיתמם או, חמור מכך, מזנה את הפונקציה שממלאה הפובליציסטיקה ב"הארץ". עורכי העיתון, ומן הסתם רוב קוראיו, יודעים להבחין בין טורי דעה הכתובים מתוך יושרה וללא משוא פנים, גם כשנקודת המוצא שלהם היא השקפת עולם מוכרת, לבין טורי דעה שהם זרועותיהן הארוכות של תנועות פוליטיות. דבר אחד הוא להיות שמאלן ולחוות את דעתך על המציאות הישראלית, ודבר אחר הוא להיות שותף נסתר בגיבוש עמדותיה של מפלגה ולהדהד את מסריה מעל דפי "הארץ" בלי להצהיר על כך. אורן פרסיקו ואיתמר ב"ז המחישו לקוראי "העין השביעית" עד כמה תאמו עמדותיו של רכלבסקי ב"הארץ" את יעדי הקמפיין של המחנה-הציוני במערכת הבחירות.

בדף הפייסבוק שלו מבקש רכלבסקי לשכנע את קוראיו שיראו בו סופר, עיתונאי, אנתרופולוג סקרן, החותר למגע ישיר עם השטח שעליו הוא כותב. זה המסגור שהוא מעניק להשתתפותו בישיבות מטה הבחירות של המחנה-הציוני. ההנמקות שהוא מעלה בפוסט הזה מביסות מיניה וביה את טיעונו.