איזה מזל שיש טקסים שחוזרים על עצמם מדי שנה. סוף הקיץ, שינויים במזג האוויר, מקווים לחורף רטוב, חוזרים ללימודים ולעבודה, מפרסמים את דו"ח השכר במגזר הציבורי. "לוקחים לכם את הכסף!", "חגיגות השכר נמשכות!" זועקות הכותרות. הכתבים לענייני כלכלה באים לאולפנים ופורשים את הטבלאות.

בראש הרשימה מופיעים כבר שנים אחדות, שומו שמים, רופאים! ולא סתם רופאים, אלא כאלה העובדים בבית-החולים סורוקה, הנותן שירות לשטחה של מחצית המדינה: מנהל מחלקת ניתוחי לב-חזה בסורוקה, ד"ר גדעון סהר, שמשתכר 95 אלף שקל בחודש (עלות שכרו 111,954 שקל), ומנהל יחידת כירורגיית כלי הדם, ד"ר גבריאל סנדרו, ששכרו 87,664 שקל (עלות שכרו 94,322 שקל).

ברשימה יש אפילו מומחה בקרדיולוגיה וברדיולוגיה ורופא נשים ויילודים. ואני חשבתי לתומי שזה הרגע להריע בתשואות רמות. סוף-סוף רופאים מקבלים שכר ראוי. הרי כל מי שמגיע לבית-חולים יכול רק לייחל לתנאי עבודה טובים יותר לרופאים. נעים לדעת שפה ושם יש ניצנים לכך, ואפשר רק לחלום על ימים שבהם נראה מורה או עובד סוציאלי ברשימה הזאת.

מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי (משמאל) ומנכ"ל הרשות השנייה מתעמתים בעת הפגנה של עובדי ערוץ 10 מול משרדי הרשות, בקריאה להקל על חובות הערוץ. אוגוסט 2009 (צילום: אביר סולטן)

אבל אצלנו אין שום סיכוי לבחינה כזאת של הנתונים. אף אחד לא סיפר לנו כמה שעות עובדים הרופאים המכובדים בתמורה לשכרם, ואם הם הבטיחו, למשל, להימנע מעבודה במרפאות פרטיות, ומעמידים את עצמם לרשות המוסד שבו הם עובדים בלי סייגים. התגובה אינסטינקטיבית – שכר גבוה זה רע בכל מקרה. הסיסמאות מוכרות ושחוקות; שוב השמן רוכב על גב הרזה.

ומי מובילים את הקו הזה? כתבים ושדרים ששכרם הוא מושא לקנאה מצד רבים וטובים, והם כידוע אינם נזקקים לשנים של לימודים והכשרה, וחיי בני-אדם אינם מופקדים בידיהם. המגוחכים ביותר בין אותם שדרים זוקפי גבות וחמורי סבר הם מי שעובדים בשירות הציבורי ומתנהלים כאילו הם מקבלים את שכרם מגופים פרטיים ששיקול הדעת שלהם בענייני תגמול לעובדיהם בלתי מוגבל.

אבל גם מי שעובדים בגופי תקשורת פרטיים, שבצר להם פונים אל הממשלה ומבקשים הנחות/דחיות במילוי חובותיהם על-פי חוק, אינם יכולים להוריד מסדר היום את העיסוק בתנאי העבודה שלהם. כך אנחנו מוצאים את עצמנו מול מגישים ששכרם, הגבוה בהרבה מזה של הרופאים בני המזל (כך על-פי הדיווחים בתקשורת), אמנם יוצא מכיסיהם של אנשי עסקים פרטיים, אך אותם בעלי הון פרטיים מודיעים לנו מדי יום ביומו שהם כושלים בגלל התנהלות המדינה, שאינה מוכנה להקל עליהם, ואם לא נתגייס למענם, או-טו-טו הם יסגרו את הבסטה, וכולנו נהיה אשמים.

המחזה מגוחך, אבל אפשר להתנחם בעובדה שעד הערב הנושא לא יחזיק מעמד על סדר היום, כמו כל הטקסים השנתיים המוכרים. עד לדו"ח הבא, דו"ח העוני, או אולי דו"ח הפערים במשק.