זה ייקח עוד כמה ימים, אולי פחות, אולי קצת יותר, אבל בתקופה הקרובה, כך אני מעריך, כולם יידעו מי הוא איש התקשורת שנגדו הוגשה תלונה בשל ביצוע פשע מין מתועב. אני לא יכול לספר לכם מי האיש כיוון שהוצא צו איסור פרסום על פרטי המתלוננת; בית-המשפט פסק שאין לפרסם את שמו. זה לא מפריע לגורמים שונים ברחבי הרשת לפרסם רמזים עבים באשר לשמו, לצאת בכעס ובקצף נגד ההחלטה להוציא את צו איסור הפרסום ואף לקבוע מי אשם ומי זכאי, למי יש להאמין ולמי לא.

כך, לדוגמה, כתבה חנה בית-הלחמי: "אני מאמינה באמונה שלמה לאלמונית שהתלוננה ולא זכתה בשל הצא"פ (צו איסור פרסום) אפילו לחסד הקל של היותה אות בא"ב ודמות מפוקסלת, שלא לדבר על בעלת שם, פנים וקול. אני שומעת בדמיוני את הקול הזה, שרבים כמוהו מסתובבים באוויר. הוא קיים ויישאר קיים. האיון הזה לא מאיין אותו, את הקול שלה. הוא יישאר תמונת מראה לאפס הגדול, לפוגע".

(צילום: לואי הויוס, רשיון cc)

מאוד פואטי. רק בלתי רלבנטי לחלוטין. העובדה שבית-הלחמי מאמינה למתלוננת, שאותה היא לא מכירה, ולא לנאשם, שגם אותו אינה מכירה, חסרת רלבנטיות לחלוטין. מה שרלבנטי הוא שבית-הלחמי, ולא בפעם הראשונה, מבקשת להנהיג כנופיה מקוונת שמבקשת לעשות לינץ' תודעתי באדם, שעל-פי הדין הישראלי, מחזיק בחזקת החפות. אגב, גם אחרי שאדם הורשע, החוק הפלילי, כך הסתבר לי לאחר שביררתי את הנושא עם מומחים, אינו מתיר לבצע לינץ'.

בית-הלחמי אינה היחידה. עו"ד רוני אלוני-סדובניק כתבה על האמיצות הבודדות ש"מנסות להצית את זיק התעניינותנו באונס האכזרי שביצע איש אחד ידוע, מוכר ומקושר ביותר, באשה כואבת ומרוסקת, אמיצה אך אנונימית ובלתי מתוקשרת". אלוני-סדובניק כבר פסקה: יש אנס. הוא ביצע אונס. האונס היה אכזרי. יש אשה. היא נאנסת. היא אמיצה, אבל לרוע מזלה בלתי מתוקשרת (בהערת אגב, עו"ד אלוני-סודבניק מוזמנת לקרוא את הטקסט של ד"ר נעמה כרמי, שמסבירה מדוע כמה מטענותיה המשפטיות מגוחכות).

ואני שואל: לשם  מה צריך בתי-משפט? למה זה טוב, כל השיטה העייפה הזו? אנשים מצטיידים בעורכי-דין, משלמים להם הרבה מאוד כסף, וביחד, אחרי הרבה מאוד חודשים, הם מגיעים לבניין עם הרבה חדרים שבו יש שופט ויש קלדנית, ויש סדרן, ויש שומרים, ואת הבניינים האלו מחזיקה המדינה והיא גם משלמת שכר לכל העובדים האלה. השופט יושב ושומע עדויות שאסף גוף שנקרא "המשטרה", שגם עליו יש למדינה לא מעט הוצאות, ואחרי תקופה די ארוכה, האדון או הגברת עם הגלימה מקישים עם הפטיש על הדוכן, מקריאים פסק דין של כמה עשרות, לעתים מאות עמודים, שהמדינה, שוב, על חשבונה, צילמה כדי שיהיה עותק לכל אחד מהצדדים. ואז לוקחים את הנאשם וזורקים אותו לבית-סוהר.

לשם מה צריך את כל הזמן המבוזבז הזה, את כל ההוצאות המיותרות האלו, את כל הביורוקרטיה המעיקה הזו? אני אומר, תנו לחנה בית-הלחמי ולעו"ד רוני אלוני-סדובניק להכריע בעניינים ארורים מעין אלה ונגמור עניין.

הבעיה עם הטקסטים של השתיים היא שהן שופכות את התינוק עם מי האמבט. סוגיית צו איסור הפרסום במקרה הזה מעוררת שתי שאלות לגיטימיות לחלוטין: האם צו איסור הפרסום הוצא רק כיוון שמושא התלונה הוא איש תקשורת מוכר? זו אפשרות שלא ניתן לפסול על הסף, והיא שווה בדיקה ואף ביקורת. האם אמצעי התקשורת אינם מערערים על צו איסור הפרסום, לא תוקפים אותו, כיוון שמדובר ב"אחד משלהם"? גם זו אופציה, אפילו אופציה מרתיחה. ליואב יצחק אין ספק שעל שתי השאלות התשובה היא אחת: חיובית. בסדר גמור, זכותו.

ובכלל, ייתכן שאיש התקשורת, שמואשם בפשע נורא, ביצע אותו. אם זה מה שיחליט שופט לאחר שישמע את העדויות, יבחן אותן ויפסוק, הרי שאני בעד לשלוח אותו לארבעה מאסרי עולם. אני מתנדב לסגור את הדלת. עלי.

אבל הנה עוד אפשרות: שופט קרא את הדו"ח שהגישה המשטרה וגילה שהנאשם היה מוכן ללכת לפוליגרף בשנייה שבה עצרו אותו. הוא גם קרא כמה עדויות שסותרות את טענותיה של המתלוננת, וכעת בית-המשפט, עוד בטרם התנהל משפט, צריך להחליט אם הוא מחרב את שמו של הנאשם לפני שהתבררו העובדות. אתם מבינים, ככה זה בדרך כלל במקרים כאלה: יש הגרסה שלו, יש הגרסה שלה, ובחברה מתורבתת הקימו גוף שנקרא "בית-המשפט" שיבחן את הגרסאות בכובד ראש ואז יפסוק. אנחנו אשכרה משלמים לאנשים האלה כדי שיעשו את העבודה הזו שנקראת "שפיטה".

בית-המשפט הוא גם זה שהחליט להוציא צו איסור פרסום. ייתכן שזו החלטה לגיטימית וייתכן שזו קונספירציה בינלאומית, אבל הטקסטים שמתפרסמים ברחבי האינטרנט על המקרה מלמדים על שתי התפתחויות מדאיגות, שתיהן לא החלו עם המקרה הזה, אך הן בהחלט מודגמות באמצעותו.

התופעה הראשונה היא שהאינטרנט הישראלי אוהב דם, ואם זה דם רע, הרי זה משובח. בתוך המלה "אינטרנט" מופיעה המילה NET, רשת. וזו אכן רשת של אנשים, כאלה שמעבירים מידע מאחד לאחר, מפיצים אותו בתפוצת ענק ותוך זמן קצר מגבשים דעה שהופכת לידיעה שלא מבוססת על שום דבר, למעט על מה שנכתב באינטרנט על-ידי אלה שכל מה שיש להם הוא דעה ואף לא שמץ של ידיעה.

אין פלא שתוך כמה ימים נחרץ גורלו של אדם בזירת הגלדיאטורים של דעת הקהל המקוונת; לחסד או לשבט, אגודל למעלה או למטה. כך מתפתחת לה באינטרנט מנטליות של אספסוף, של לינץ'. אין צורך להאזין לצדדים, אין צורך בהליך משפטי. כל שצריך הוא חבל ועץ.

ההתנהלות הזו מתחברת לתופעה השנייה, והיא חוסר אמון מוחלט בכל מערכות אכיפת החוק. בית-המשפט? מושחת, חובב סלבריטאים, אשכנזים ועשירים. לפי התפיסה הזו, אין בהליך המשפטי שום דבר ענייני, הכל מכור. והשוטרים? מושחתים ושקרנים, או כפי שכתבה בית-הלחמי: "בחסות צו איסור פרסום יכולים שוטרים להגן על ישבנם הנישא מרשלנות מקצועית ותפירת תיקים" (גם צה"ל עושה את אותו הדבר. עם הפלסטינים!).

כיוון שאי-אפשר לסמוך על אף אחד, כיוון שהכל רקוב, מתפורר ומסריח, אנחנו צריכים לעשות סדר: אנחנו נחשוף את שמו של האדם שנגדו התלוננו, אנחנו נקבע מי אנס ואת מי, איך ומתי, אנחנו נשפוט, אנחנו נגזור את הדין ואנחנו גם נתלה.

אנחנו, האנשים מהאינטרנט, אנחנו נעשה את כל זה, ושכל המערכת המורכבת הזו של כללים וחוקים, נורמות ותקנות, צווים והוראות, כל אלה כולם יכולים לקפוץ לנו. אנחנו יודעים בדיוק, אבל בדיוק, מה קרה שם. איך? ובכן, אהמממ, קראנו באינטרנט!

התיק הבא!

ד"ר יובל דרור הוא ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל