לא חלפו 24 שעות מאז פורסם דבר חשיפתו של הטרוריסט היהודי יעקב טייטל, ומשטרת ישראל השתבחה בפענוח הרצח הזוועתי של משפחת אושרנקו. גם אם סמיכות הפרשיות מקרית, עדיין היא מעוררת סימני שאלה מטרידים:

היש כאן ניסיון מוצלח למניפולציה על התקשורת ועל דעת הקהל? ואם כן, מי היה מעוניין להסיח את תשומת הלב מסוגיית הטרור היהודי ומדוע? האם רק יד המקרה או שמא גם יד פוליטית בחשה ובחרה לצופף את שתי הפרשיות? הכיצד ממשיכים אמצעי התקשורת לעקוב בחריצות אחרי כל צעד בחקירת הרצח בראשון-לציון וממעטים לעקוב אחרי חקירת הטרוריסט היהודי?

כך או אחרת, אמצעי התקשורת שיתפו ומשתפים פעולה עם בעלי העניין, ולו רק מטעמי נוחיות. שהרי סיפורים פליליים נהנים מקונסנזוס ורייטינג גבוהים. גם הטלוויזיה המסחרית מעדיפה, מטעמים כלכליים, סיפורים אנושיים על פני סוגיות סבוכות שעלולות לסכן את הרייטינג.

די לצפות בערוצים 2 ו-10 כדי לגלות כיצד סיפורים אנושיים קורעי לב משתלטים על מהדורות החדשות. יתרונו של סיפור אנושי בפשטותו. הוא מוחשי, מיידי וקל יותר להבנתם של הצופים. טרור פוליטי והשלכותיו, לעומת זאת, הם עניינים מופשטים. לא רק זאת, טרור יהודי עלול אף לעורר דיסוננס: הרי הטרור מזוהה עם הרעים, ערבים ופלסטינים, ולא עם יהודים.

כך שנוח להתמקד בסיפורים אנושיים, יהיו אלה קורבנות של מעשים פליליים או של עוולות ביורוקרטיה, מאשר להסתבך בסיקור נושאים שנויים במחלוקת. העדפה זו שכיחה ומקובלת במיוחד על העיתונות הפופולרית. היא משתלמת יותר משום שכך לא דורכים על יבלות של פוליטיקאים ולא מרגיזים את הציבור. העיתונות הפופולרית גם אינה מכבדת במיוחד, ואולי אף מזניחה, את זכות הציבור לדעת.

בדרך זו, טיב הסיקור עשוי להשפיע על סדר היום הציבורי, על תשומת לב הציבור ועל השיח הציבורי כולו. הסיקור הדיפרנציאלי של שתי הפרשיות יכול להעיד על ההטיות המובנות והסמויות בתקשורת הישראלית. החברה הישראלית סובלת מאלימות גואה. שתי הפרשיות הסמוכות עוררו שאלה ערכית – מהי האלימות המסוכנת יותר לכלל החברה, האלימות הפלילית או האלימות האידיאולוגית?

התקשורת הישראלית נוקטת לכאורה עמדה כאשר היא מתמקדת באלימות הפלילית וממעיטה בסיקור העבריינות הפוליטית. הבחירה מאוד נוחה. הרי אלימות פלילית היא מעין נגע ללא כתובת ברורה: מערכת החינוך, תוצרי העלייה או משברים אישיים. לא כן האלימות האידיאולוגית. יש לה כתובת, אבות רוחניים ומשתפי פעולה.

למעשה, עיתונאים ועורכים נגררים לעתים קרובות, בשל כניעה מודעת ונוחה, למניפולציה יחצנית של מקורות. מותר להם לנסות להשפיע על סדר היום התקשורתי, להבליט או להצניע נושאים, אך באותה מידה מותר לצפות מעורכים ועיתונאים מנוסים לגלות מיומנות בסיקור אירועים לפי ערכם החדשותי. על כן מצער שדווקא המערכת המנוסה של "עובדה" לא עמדה בפיתוי והפיקה תשדיר שירות מביך לימ"ר מרכז במשטרת ישראל. נראה שיש המעוניינים להנמיך את הפרופיל התקשורתי של העבריינות האידיאולוגית.

אתגרה של עיתונות איכותית ונועזת לקיים סדר יום עצמאי משלה, לא לסטות ולא להסיט מן העיקר: עיתונות רצינית מעדיפה לחשוף את העשבים השוטים וסייעניהם בזירה הפוליטית, למקד עליהם זרקור רב-עוצמה ולא להתבלבל ולהתעסק בסיפורים סוחטי רייטינג של רוצחים נאלחים.

דן כספי הוא פרופ' במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון