באופן התנדבותי

"כבר בשנת 1959, כשנחקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נקבע כי 'ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות הלימוד; הדגלים של הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תוכניות השידורים ברדיו יביעו את ייחודו של היום ובבתי-השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו'.

"כלומר, המדינה עצמה התייחסה לרדיו (ומאוחר יותר גם לטלוויזיה) כאל מכשיר שלו מקום מרכזי בעיצוב התודעה הלאומית, הניצב באותה דרגת חשיבות כמו ריטואלים מדינתיים מסורתיים", כתבו כאן חוקרי התקשורת אייל זנדברג, אורן מאיירס ומוטי נייגר במאמר המבוסס על מחקר שעסק בייצוג ועיצוב הזיכרון הציבורי ביום השואה מראשית ימי המדינה ועד ימינו.

בניגוד לתחנות רדיו ולערוצי הטלוויזיה, שעליהם הטילה המדינה מגבלות שונות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה (ובמועדים אחרים), על העיתונות הכתובה לא הוטלו מגבלות כלשהן הקובעות כיצד עליה להתנהג ביום זה, החל היום.

נראה שלא היה בכך צורך. כותרותיהם הראשיות של שלושת הטבלואידים הכלליים הרואים אור במדינת ישראל מוקדשות הבוקר באופן התנדבותי לציון יום השואה ותכניו. כבכל שנה ביום זה (וביום הקודם לו) בחרו עורכי העיתונים בעצמם להשעות את סדר היום החדשותי הרגיל, להתיישר לפי הכלל הבלתי כתוב ולהכפיף את עמודי השער שלהם לנושא שהמדינה החליטה שראוי לסקר ביום זה.

יום השואה באחד מחופי תל-אביב, 2015 (צילום: אמיר לוי)

יום השואה באחד מחופי תל-אביב, 2015 (צילום: אמיר לוי)

הגם שמדובר בנושא רחב, שהיקף המידע עליו אדיר, גם השנה סיקור יום השואה בטבלואידים נשען על אותן תבניות שחוקות: תקצירים של עדויות מהתופת, תזכורת באשר לצפירה, האזכור המתבקש של מצעד החיים בפולין, קומץ מצוקות של ניצולים ותקציר של נאומי פוליטיקאים, כולל ההקשר העכשווי המתבקש. את התמהיל המסורתי הזה הטביעו גם השנה העורכים הגרפיים במשטחים של שחור, צהוב חרדל ובז', צלליות קודרות וקווי מתאר שחושלו מגדרות תיל, וחופן טלאים צהובים לקישוט.

השואה, מלחמת העולם השנייה, האידיאולוגיה הנאצית, זכר הנספים, סיפוריהם של הניצולים, מסמכים היסטוריים ועדויות בעל-פה השופכים אור על תקריות נקודתיות ומהלכים צבאיים גדולים – כל אלה הם כמובן חומרים ראויים לעיסוק עיתונאי, ולעתים קרובות גם חומרים מעניינים, המעידים לא רק על העבר, אלא גם על ההווה.

ובכל זאת, יש צרימה. האם ייתכן שמדי שנה, במשך יומיים ובמועד שנקבע מראש, הנושא החשוב והמעניין ביותר בעיני כל עורכיהם של כל העיתונים המרכזיים יהיה מאורע ממלכתי, רווי מסרים ממלכתיים, המצריך גיוס כללי של משאבי המערכת לעיסוק בנושא שנקבע על-ידי הממסד הפוליטי לפני כמה עשרות שנים?

הצרימה הזאת חמקמקה, אבל אי-אפשר להתחמק ממנה. מקורה בעצם ההתיישרות הסימולטנית לדרישה החיצונית, בין אם רשמית, כמו במקרה של תחנות הרדיו, ובין אם מדומיינת, כמו במקרה של העיתונים.

אפשר להמשיל זאת לפקודה הילדותית לקפוץ: בני-אדם רבים נהנים לקפוץ ועושים זאת מעת לעת בשמחה. עם זאת, מי שקופץ כשאדם אחר ניגש אליו ומורה לו – בפקודה – לקפוץ, יסמן עצמו כאדם רך שיש לפקפק בעצמאות שיקול הדעת שלו. לקפוץ זה בסדר, אבל לקפוץ כשמישהו אחר מצווה עליך? מה אנחנו? כלבלב?

ביום השואה הזה, כמו בקודמיו, ממחישים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" כי הם המקבילה העיתונאית לבני-אדם הנוהגים לקפוץ כשמצווים עליהם. כראוי בעידן האינדיבידואליזם, כל אחד מהם מקפיד לקפוץ בסגנונו הייחודי.

הראינו להם

ב"ידיעות אחרונות", כיאה לצהובון נפוץ ופופולרי, בוחרים לתווך לקוראים את השואה דרך הזווית האישית. הפרויקט המרכזי של העיתון, המככב בראש שער קונטרס החדשות ובשער המוסף היומי, מוקדש לסיפוריהם של זוגות ניצולים ששרדו את השואה ובנו יחד בית בישראל. המעטפת הטקסטואלית דוחקת בקוראים לקחת חלק בריטואל הלאומי. "הבוקר ב-10:00: צפירה לזכר הנספים בשואה", מזכיר עורך השערים בכותרת הגג.

"הבוקר תעצור ישראל מלכת לזכר ששת מיליוני היהודים שנטבחו על-ידי הנאצים ועוזריהם", נכתב במובלט. מימין, ברצועה אנכית, מסודרות הפניות לטורים מאת נשיא המדינה, הרמטכ"ל, הרב הראשי לשעבר ושלושה מכתבי העיתון. ציטוט קצר מפי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נתחב לסוף כותרת המשנה. "ההסכם עם איראן מוכיח שהעולם לא הפנים את לקח השואה", נכתב בו.

בכפולה הפותחת מופיע מאמרו של הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, שהוא למעשה מסר שהפיץ אתמול בתפוצה רחבה. "נוכח מבקשי רעתנו נוסיף לבצר את חומת המגן של מדינת ישראל ביבשה, באוויר ובים. נעמוד דרוכים ומוכנים בכל עת, ואם נידרש – נפעל בנחישות ובעוצמה כדי למלא את משימתנו: משימת ההגנה על אזרחי מדינת ישראל ותושביה", הוא מבהיר.

"כמדי שנה, הבוקר בשעה 10:00 בדיוק תישמע יללת הצופרים, מדינה שלמה תעצור מלכת, תעמוד דום ותתייחד עם זכר ששת המיליונים שנספו בשואה, כל אלו שבשמם נשבעה מדינה שלמה – לעולם לא עוד", נכתב בפתיח עמוס הפתוס של הידיעה הראשית, המתעלם ממגזרים שלמים – לא רק לא-יהודיים – שרבים מהנמנים עימם נמנעים מבחירה מציון קולקטיבי של המאורעות, או מציינים אותם ביום אחר. טבלה מעוטרת בטלאי צהוב מעדכנת את הקוראים בלוח הזמנים של אירועי הזיכרון הרשמיים.

נאומו של ראש הממשלה נתניהו ביד-ושם, כמצופה מעיתון השוטם אותו, מוצנע ומוגש בליווי פרשנות ביקורתית בגוף הדיווח, הממצבת את הנאום ככמעט-תקרית-דיפלומטית. "בשנים האחרונות נוהג נתניהו לקשור בין השואה לבין האיום האיראני", כותבים נח קליגר, איתמר אייכנר ודני אדינו אבבה, "אלא שהשנה זה היה נאומו הקשה ביותר, כמעט אפוקליפטי, וכולו כוון כ'אני מאשים' נגד המעצמות ובראשן ארה"ב, בזמן שהשגריר דן שפירו ישב בקהל המכובדים והאזין לדברים הקשים".

בהמשך הגיליון, במוסף היומי ואפילו במדור הספורט נעטף הסיקור הכמו-ממלכתי של כלי התקשורת הפרטי במעטפת של סיפורים אישיים לפי הפורמט המשטיח ששוכלל במערכת "ידיעות אחרונות" לכדי אמנות: טקסטים קצרים כדי לא להכביד, תיאורים עמוסי רגש כדי לא לאבד את תשומת הלב של הקורא, ובצירוף תצלומים גדולים וצבעוניים של ניצולים חרושי קמטים ומספרי זרוע, לצד תצלומים נוספים, בשחור-לבן, של הניצולים בצעירותם.

העובדה שרוב הסיפורים הם אלו של ניצולים, ולא של נספים, מאפשרת לעורכי הטבלואיד לשזור בסיקור אווירה אופטימית, שכמו לוחשת לקורא באוזן, תוך כדי קריאה: "נכון, היה נורא. ממש נורא. אבל אל דאגה. בסוף הראינו להם".

תרועת השופר

ב"ישראל היום" שומרים על המסורת. כפי שבערב יום השואה מקפיד עמוס רגב, זה ארבע שנים, לכבד את הנספים, הניצולים והקוראים בכותרת הרפטטיבית "לעולם לא עוד" – גם ביום השואה המנה אינה מתחלפת זה זמן מה. כמו לפני שנה, שנתיים, שלוש, ארבע וחמש שנים, גם ביום השואה הנוכחי מעטרת את ראש עמוד השער של השופר הלשכתי כותרת ראשית שהיא ציטוט מתוך נאומו הממלכתי של ראש הממשלה נתניהו.

עבור נתניהו, כמו עבור קודמיו בתפקיד, נאום יום השואה הוא הזדמנות לגיטימית להפיץ תפיסה מדינית אקטואלית. עבור עורכי "ישראל היום", תוכנו של אותו נאום הוליד את המסקנה כי גם הפעם, זו השנה השישית ברציפות, המסר החשוב ביותר שהגיע לשולחנם בערב יום השואה הוא זה היוצא מפיו של המנהיג.

לפיכך, אל "להילחם ברע" המזוקקת מ-2010, "ספק אם העולם למד את הלקח" הנעלבת מ-2011, "עם ישראל חי" העממית מ-2012, "לא נפקיד את גורלנו בידי האחרים" הלוחמנית מ-2013 ו"עתה יש לנו כוח להגן על עצמנו" המאיימת מ-2014 – מצטרפת הבוקר "גם אם נעמוד לבד לא יירא לבנו" המליצית בעגמומיותה.

נאום נתניהו בכותרת הראשית של "ישראל היום", 2015-2010

נאום נתניהו בכותרת הראשית של "ישראל היום", 2015-2010 (לחצו להגדלה)

עורכי וכותבי "ישראל היום" אינם אוהבים כשמכנים את עיתונם "שופר", אף שהלכה למעשה אחד השימושים הקבועים והעיקריים של השופר שעליו הם אמונים הוא בדיוק זה – הדהוד מקסימלי של מסרים הבוקעים מפיו של האיש שפרויקט תעמולתי-פילנתרופי זה נועד לקדם ולשרת. לנוכח הטענה שהופיעה בשבוע שעבר ב"אקונומיסט", ולפיה הכותרות הראשיות של "ישראל היום" עוברות אישור בלשכת ראש הממשלה לפני הורדתן אל הדפוס, עולה מאליה האפשרות שכלל אין מדובר בהחלטה של עורכים.

עבור אלו מבין קוראי סקירה זו התוהים אם גם נאומו הממלכתי של קודמו של נתניהו בתפקיד, אהוד אולמרט, זכה לכבוד דומה, התשובה פשוטה ומתבקשת: ברור שלא.

אין מנוס מלשאול

גם ב"מעריב", עיתון בעל קו עריכה אקלקטי, המזגזג בין חיקוי של מתחריו לניצוצות של רוח עצמאית, מוקדש השער לפן הממלכתי של יום השואה. כמו ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", גם לרוחב החלק העליון של שער "מעריב" נפרשה רצועה המאגדת את פריטי החדשות יחד. את ציווי העמידה בצפירה של "ידיעות אחרונות" ואת ההתפארות הפומפוזית של "ישראל היום" ("גיליון מיוחד") מחליפה ב"מעריב" ההצהרה האנמית "יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ה".

המגמה האפרורית נמשכת גם בכותרת הראשית של היומון, הנדפסת על רקע תצלום של הנשיא, ראובן ריבלין. את המסר הרגשני של "ידיעות אחרונות" ("חיים בליבּנו", עם טלאי צהוב זעיר על תקן דגש בבי"ת השנייה) ואת הציטוט של נתניהו מ"ישראל היום" מחליפה ב"מעריב" הקריאה הלא משויכת "לא נשכח לעולם". מתחתיה מוגש מאמר שהוא תקציר נאומו של ריבלין אתמול ביד-ושם.

כאילו כדי לאזן, כפולת העמודים הפותחת מוקדשת לראש הממשלה נתניהו, שציטוט מתוך נאומו הוא הכותרת הבולטת בה. לצדה שובצו תצלום רחב מידות של נתניהו בעת שנשא את דבריו, תצלום של חיילים חמושים המציגים את נשקם במחווה טקסית ותצלום של ניצולי שואה נושאים לפידים.

חיילים מציגים רובים בטקס יום השואה ביד-ושם, 15.4.15 (צילום: יונתן זינדל)

חיילים מציגים רובים בטקס יום השואה ביד-ושם, אתמול (צילום: יונתן זינדל)

כמו ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", גם ב"מעריב" שובצה מסגרת ובה רשימת אירועי יום השואה הממלכתיים. בניגוד ל"ידיעות אחרונות" ול"ישראל היום", מי שימשיך לדפדף ימצא שב"מעריב" ניתן מקום נרחב גם לקולות אחרים, החורגים מהמסגור הקונסנזואלי של יום השואה.

אחת הכפולות הראשונות במוסף המגזיני היומי של העיתון (שירן רומנו) מוקדשת להפרכת התפיסה הרווחת שלפיה היהודים ששהו בארצות שכבשו הנאצים נותקו הרמטית מהארצות החופשיות, תפיסה שמאפשרת לשכוח כי תהליך ההשמדה התבצע בחלקו בתקופות שבהן העולם, ובכלל זה הקהילה היהודית בישראל ובחו"ל, כבר ידע על מעשי הנאצים, אך בכל זאת בושש מלפעול בנושא. "עד 1943 יכלו היהודים מארצות הכיבוש הנאצי להתכתב עם העולם שבחוץ ולקבל חבילות מקרוביהם", נמסר לקוראים, לצד תקצירים של מכתבים אחדים מבין האלפים שנאספו על-ידי מכון משואה.

על פני כפולה נוספת מראיין שלמה שמיר את בטינה שטנגנט, מחברת הספר "אייכמן לפני ירושלים". לפי שמיר, ספרה של שטנגנט מפורר את תדמיתו של אייכמן כ"בורג קטן במכונה". "אנטישמי מורעל, קנאי לאידיאולוגיה הנאצית, רוצח בעל מוטיבציה סוחפת, אובססיבי להשמדת העם היהודי. ספר חדש שיצא בחודשים האחרונים מסיר את המסכה מעל דמותו האפורה של הפושע הנאצי: לא עוד פקיד שביצע פקודות", מבהירה כותרת המשנה.

"התחלתי לקרוא ספרים על אייכמן. יש מעל 800 כאלה. אני זוכרת ערב אחד שישבתי ליד שולחן העבודה ונתקפתי הלם. התברר לי שאייכמן לא היה חסר פנים ורחוק מאוד מהתיאור של חנה ארנדט", אומרת שטנגנט לשמיר.

"בירות, חטיפים, סטנד-אפ, ויכוחים פוליטיים וחברתיים ואווירה ביתית. טקסי יום השואה האלטרנטיביים, בנוסח 'זיכרון בסלון', מציעים דרך אחרת ומכובדת לא פחות להתמודדות עם הכאב", נכתב בכותרת המשנה של כתבה אחרת (צח אוריין-אוראץ'), הנפרשת גם היא על פני כפולת עמודים שלמה. כתבה קצרה יותר, הנדפסת בעמודי התרבות, מוקדשת לטקס אלטרנטיבי אחר.

"אין מנוס מלשאול איך נזכור גם הלאה. ועד מתי. אין מנוס מלשאול כיצד נזכור הלאה, ואיך", כותב שמואל רוזנר במדור הדעות של העיתון. "ההיסטוריה היהודית עשירה בטרגדיות, את הקטנות כבר איננו סופרים, גם את רוב הגדולות כבר לא", כותב רוזנר. "המאורעות הקשים של מסע הצלב הראשון אינם חלק מתודעתו הלאומית של הישראלי בן ימינו. יום השנה לגירוש ספרד אינו נזכר בלוחות השנה. פרעות ת"ח ות"ט לא מצוינות בבתי-הספר. התלמידים אינם יודעים מי הוא 'חמיל הרשע'. הפרעות שהחלו בפסח והתפשטו לכדי 'סופות בנגב' של שנת 1881 נלמדות בשל הקשרם הציוני המובהק, אבל דגל ישראל לא יורד בעטיין לחצי התורן.

"ישראל מציינת עוד שני אסונות גדולים – גדולים מכל אלה. את השואה ואת אירועי החורבן. זכר האירועים האלה הוא נחלתו של ציבור מצומצם למדי. אפשר לראות בזה כישלון חינוכי, אך לצדו גם הישג שאין לזלזל בו: שנים הרבה עברו מהתשעה באב של שנת 70 ועד התשעה באב של שנת 2015, ועוד יש מי שזוכרים. ראוי לעשות את חשבון השנים הללו, ואז להרהר שוב בשאלה: האם גם את יום השואה יציינו כך בעוד אלפיים שנה? ועוד להרהר בשאלה: האם תפקידנו כיום לנסות ולדאוג שיציינו אותו באורח ראוי בעוד כמעט אלפיים שנה?".

מחוץ לזרם

אל מול הבחירה העריכתית של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" (ושל עורכי קונטרס החדשות של "מעריב") ניצבת זו של עורכי "הארץ", הדוחקים את אירועי יום השואה למשבצת משנית בשער. הכותרת הראשית של העיתון מוקדשת הבוקר להחלטה של בג"ץ שלא לפסול את "חוק החרם" ("מנגד, נפסל הסעיף שאיפשר תשלום פיצויים ללא הוכחת נזק"), ובצדה מאמר פרשנות על השלכותיה של ההכרעה על חופש הביטוי. מתחתיה מובלט דיווח של ברק רביד, שלפיו במשרד החוץ מתריעים כי "ישראל עלולה לשלם מחיר כבד בשל המשבר עם ארה"ב".

"הארץ" אינו העיתון היחיד המתעקש להקדיש את כותרותיו המרכזיות לנושאים שאינם קשורים ליום השואה. בעמודי השער של העיתונים החרדיים "המבשר" ו"הפלס" אין הבוקר כל זכר לאירועי יום השואה, ובשער "המודיע" נדחקת ידיעה קצרה בנושא לתחתית העמוד, מתחת לדיווח על כנסי הדרכה למורי הלכה.

ב"המבשר" ו"הפלס" עושים דווקא: אף שכותרותיהם הראשיות מוקדשות לפולמוס הבינלאומי סביב תוכנית הגרעין האיראנית, הצהרתו הלוחמנית של ראש ממשלת ישראל מאמש נפקדת. "מאז ומעולם התנגדו שומרי התורה לטקסי יום השואה הנעשים מתוך רוח זרה וביטויים טקסיים הלקוטים מתרבות האומות, זאת בנוסף לעצם קביעת התאריך של יום כ"ז בניסן, תוך התעלמות מן ההלכה הפסוקה שאין מספידים ואין מתענים בחודש ניסן", מסביר כותבו האלמוני של מאמר המערכת בעיתון הקנאים "הפלס".

"כבר נאמר פעמים רבות כי היהדות הנאמנה מנציחה את זכר יקיריה – איש-איש ביום היארצייט שלו – בלימוד משניות ובאמירת קדיש וכו', כפי הנהוג והמקובל בעם ישראל מדורי דורות. אין צורך לומר גם כי ציבור שומרי התורה חי יותר מכל אחד אחר את משמעות החורבן הנורא שהתחולל באותן שנים, בהכחדתן של קהילות שלמות ומרכזי התורה והחסידות, שעלו בלהב אש השמימה, כקורבנות עולה תמימה, וקידשו שם שמים במותם כבחייהם".

בעמודים הפנימיים של "המבשר" מציינים את "'יום השחרור וההצלה' בנצחון צבאות בעלות הברית והצבא האדום על הנאצים". עבור מי מבין הקוראים שעשוי להתבלבל ולחשוב כי הכוונה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה מדגישים העורכים כי מדובר בסדרה של אירועים ש"יתקיימו ברחבי העולם ביוזמת הנגיד היהודי גבריאל גרמן זכרייב".

בלי לשאול שאלות

"אחת השאלות הנשאלות יותר מכל היא במה חטאו ובמה פשעו אותם קדושים וטהורים שעלו השמימה בדרכים האכזריות ביותר שאפשר לתאר", כותב יועץ התקשורת החרדי ירח טוקר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", במאמר שכותרתו "איפה היה בורא עולם?".

"קשה, אולי בלתי אפשרי, להסביר זאת למי שאיננו מאמין באמונה תמימה שהכל לטובה – הכל כולל הכל, גם אם אנו, בני האנוש, איננו מבינים זאת, ולעולם לא נצליח להבין זאת. [...] רק אלו שהיו שם יכולים לשאול, לענות וגם להשתיק", כותב טוקר. על השאלה מהכותרת הוא משיב בהתחמקות: "התשובה היא שהוא זה שנתן לכל אלה שנמלטו מתנורי הגז וממחנות ההשמדה את הכוח לשרוד, להתרומם ולהתאושש".

זיכרון מהופך

"בסופו של דבר", מציינים אייל זנדברג, אורן מאיירס ומוטי נייגר במאמר שצוטט בפתח סקירה זו, "מי שעומדים במרכז העיסוק התקשורתי ביום השואה אינם הנספים, הניצולים או ילדיהם של הניצולים, כי אם מדינת ישראל בכבודה ובעצמה. זאת תופעה מובהקת של 'זיכרון מהופך', שבו הנצחת החורבן 'אז ושם' מתבצעת על-ידי הדגשת ה'כאן והעכשיו', ויש לה השלכות אידיאולוגיות ומוסריות מובהקות: היא נוטלת מן התקשורת את עוקצה הביקורתי ומעצימה את התחושה כי השואה היא טראומה הנמשכת אל תוך ההווה הישראלי".

מוטי נייגר, בראיון המתפרסם ב"גלובס" לרגל צאתו של ספר המסכם את תוצאות המחקר שהוזכר לעיל, אומר ללי-אור אברבך כך: "מצאנו שככל שעוברות השנים, פחות מספרים על מה שקרה בשואה, אלא היא הופכת להיות הפריזמה שדרכה אנחנו רואים את ההווה. זה קורה גם בגלל הפוליטיקאים. בשנה שעברה נתניהו עמד ביד-ושם ודיבר על הנאצים ועל איראן. התקשורת מכסה את זה, וזה הופך להיות הכותרת הראשית; זו התבנית הפרשנית שדרכה אנחנו מביטים על המציאות".

בשולי החדשות

מונופול הגז. "האוצר בראשות נתניהו מתקפל: מוותר על תחרות במאגר לווייתן", מודיעה הכותרת הראשית של "דה-מרקר". כתב האנרגיה של היומון הכלכלי, אבי בר-אלי, מעדכן את קוראיו כי הממונה על ההגבלים העסקיים, דייוויד גילה, "נטש במחאה" את המשא-ומתן בין המדינה לחברות הגז, "לאחר שהאוצר נכנע לנובל והסכים לרכך את התוכנית לפירוק מונופול הגז".

"בנטישתו הדרמטית את שולחן המשא-ומתן מול מונופול הגז הפגין גילה, שוב, אומץ מקצועי וחוש ריח פוליטי מפותח", מוסיף בר-אלי בטור פרשנות נלווה. "דווקא משום כך קשה להבין מדוע הוא שם את מבטחו בממשלה החדשה ולא ממהר לסנדל אותה. אם גילה סבור שהאוצר בדרך 'למכור' את עקרונותיו, מדוע הוא לא ממהר לסנדל אותו ופונה לבית-הדין להגבלים בבקשה להכריז על השותפות בלווייתן הסדר כובל? מנין הוא שואב את הביטחון שכוחו יעמוד לו מול הממשלה החדשה?".

שומרי המידע. כל העיתונים מדווחים על דרישתו של מבקר המדינה, יוסף שפירא, לעכב את קידום המאגר הביומטרי – דרישה שהושמעה אתמול בעקבות הצהרתו של שר הפנים גלעד ארדן כי יפעל לחייב את כל אזרחי המדינה להצטרף למאגר. המבקר שפירא נסמך על דו"ח חסוי (לפי שעה) שחובר במשרדו, המצביע על "ליקויים מהותיים" באופן הפעלת המאגר השנוי במחלוקת. ברשות המאגר הביומטרי, מנגד, טוענים כי הליקויים תוקנו.

ב"דה-מרקר" מרחיבים את הדיון, שהוא היום בעיקר טכני, ומגישים לקוראים מאמר העוסק בפן המהותי של התוכנית הממשלתית. "כבר כיום ניתן לגלוש למפה אינטרנטית שמציגה היכן יש בעולם והיכן אין מאגרים ביומטריים, ואת מקורות המידע לכל מקום, בשקיפות מלאה. ושם אפשר לראות בבירור: המדינות היחידות שמחזיקות מאגר חובה לכל האזרחים הן דיקטטורות", כותב יהונתן קלינגר במאמר. הכותרת החד-משמעית היא "המאגר הביומטרי מסכן אזרחים".

"בג"ץ אישר לבתי-הדין הרבניים לנהל רשימות שחורות של גברים ונשים החשודים בניאוף", מדווח ב"הארץ" יאיר אטינגר.

ראש עיריית חיפה יונה יהב ודוברו עידו מינקובסקי, בשעשועון "כלוב הזהב" בערוץ 2, מרץ 2013 (צילום מסך)

ראש עיריית חיפה יונה יהב ודוברו עידו מינקובסקי, בשעשועון "כלוב הזהב" בערוץ 2, מרץ 2013 (צילום מסך)

יונה יהב וזיהום האוויר בחיפה. אתמול דיווחו העיתונים בהרחבה על דו"ח של משרד הבריאות שבו נקשר זיהום האוויר בחיפה לשיעורי תחלואה גבוהים. היום ממשיכים העיתונים לעסוק בממצאים ובתגובות להם. "המשרד להגנת הסביבה הוא הגורם המרכזי שמאפשר למפעלים לעבוד. הוא מבלבל את המוח בתקשורת על הכרזות במקום על מעשים", מצטט כתב "כלכליסט" ליאור גוטמן גורם המכונה "עיריית חיפה", בתגובה לדיווח על יוזמה של המשרד הממשלתי להגבלת כניסת מכוניות למרכז העיר בגין זיהום האוויר החריג בה.

"עיריית חיפה מודיעה באופן רשמי שהיא תומכת בהעברת כל המפעלים לתל-אביב או לכל מקום אחר החל ממחר, מוותרים על הארנונה ועל מקומות העבודה", נמסר בתגובה שנשלחה ל"הארץ". "אנו קוראים לגופים הממשלתיים האחראים לבריאותנו להתעשת, להפסיק לדבר ולעשות כבר מעשה לטובתו של הציבור כולו", נמסר במשפט הסיכום של תגובת עיריית חיפה ל"כלכליסט", המסמנת יחד עם מקבילותיה את המשך הפליק-פלאק שביצע ראש העירייה יונה יהב, שבעבר הכחיש כי עירו מזוהמת. כעת מוטלת לפתחו שאלת האחריות.

ענייני תקשורת

מימון המונים. ב"כלכליסט" מראיין הראל עילם את סלבה רובין, מנכ"ל אתר מימון ההמונים אינדיגוגו. "ב-2008 אף אחד לא ידע מה זה גיוס המונים, יותר מ-90 קרנות הון סיכון אמרו לנו לא", אומר רובין להראל. "שקלנו בעבר גם להתחכם ולגייס כספים עבור עצמנו דרך אינדיגוגו, אבל הרגולציה מגבילה אותנו בנושא הזה. אני לא יודע איך הצלחנו להמשיך לפעול במשך כל-כך הרבה זמן. זה היה נס".

הספר "תורת המלך" (צילום: נתי שוחט)

הספר "תורת המלך" (צילום: נתי שוחט)

הסתה. ב"הארץ" מסכמת כתבת המשפט רויטל חובל דיון שנערך אתמול בפני הרכב של שלושה משופטי בית-המשפט העליון, הנדרשים להכריע בבקשה להעמיד לדין את מחברי הספר "תורת המלך", הכולל בין היתר "דיון הלכתי בתנאים בהם מותר להרוג גוי".

חובל מצטטת מתוך הספר ("כאשר אנו ניגשים לגוי שעובר על שבע מצוות והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר"), וגם מתוך דבריו של נציג פרקליטות המדינה, המתנגד להעמדת המחברים לדין. "אין בספר הזה די ראיות שיש כוונה להסית", אמר נציג הפרקליטות, עו"ד אבינועם סגל-אלעד.

המונופול של גוגל. העיתונים הכלכליים מדווחים על הודעת האיחוד-האירופי בנוגע לפתיחתו של הליך משפטי נגד תאגיד המחשוב הבינלאומי גוגל, בגין שימוש לרעה בכוחו ודריסת המתחרים. "כתב האישום הוא רק נקודת הפתיחה בהליך ארוך ומורכב שצפוי להימשך שנים רבות – הליך דומה שהתנהל נגד מיקרוסופט נגרר על פני כעשור", כותב ב"כלכליסט" עומר כביר.

"כעת מוקצים לגוגל עשרה שבועות כדי להשיב להאשמות נגדה, והחברה יכולה גם לבקש שימוע כדי להסביר טוב יותר את עמדתה. החלטה סופית בעקבות השימוע צפויה להתקבל עד סוף השנה, ואם יוחלט להמשיך בהליכים, תוכל גוגל לעתור לבית-הדין לערעורים של האיחוד-האירופי בלוקסמבורג", מפרט כביר.

הרשות השנייה. "תקציב הרשות השנייה עומד בכל אמות המידה הציבוריות", נטען בתגובה שהעבירה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו לעיתון "דה-מרקר", המשובצת בסופה של כתבה על הוצאותיו של גוף זה (נתי טוקר).

ב"דה-מרקר" לא מעמתים את שולחי התגובה האלמוניים עם מהימנותה המפוקפקת של טענתם: לא רק שהרשות השנייה אינה מפרסמת את תקציבה השנתי זה כארבע שנים, ובכך עוברת על החוק, שלשום פורסם ב"גלובס" (לי-אור אברבך) כי משרד האוצר, האחראי לאישור תקציביו של הגוף הרגולטורי, לא אישר את תקציב הרשות השנייה מאז 2012, טענה המוזכרת גם היום ב"דה-מרקר", ושהרשות לא טרחה להכחיש.

מאיר רוזן. בידיעת טור צד קצרה ב"ישראל היום" מדווח שלמה צזנה על מותו של מאיר רוזן, נשיא האגודה לזכות הציבור לדעת.