יום השואה ה'תש"ע

ברגע האחרון עבר הגרמני מעל המחבוא של אסתר ברנד. נכדה, שוקי טאוסיג, כותב כעת את סקירת העיתונים העבריים של יום השואה ה'תש"ע. כל אימת שנכנס למשרדו פרח כתבים, הוא מחווה בידו אל התמונה המונחת על השולחן: "תסתכל על האיש הזה ששרד את מחנות העבודה והריכוז ועלה הנה בספינת המעפילים אקסודוס, תקעו לו רובה ביד, שלחו אותו לכבוש את רמלה ואחר-כך זרקו אותו בבאר-שבע. אני רואה את התמונה הזו יום-יום, ומדי פעם קופץ לבקר. העיר התפתחה שזה מדהים". מדי פעם הוא מוסיף "לעולם לא עוד", בעיקר כשהקפה כבר קר.

במקרה או שלא במקרה, זו גם הכותרת הראשית של "מעריב", "לעולם לא עוד". מתחת לה, ליד תצלום של הרמטכ"ל כשפניו מכווצות בארשת שבין הרהור נוגה לתיעוב קר, מודפסת הכותרת "הצו שהציל את יוסף אשכנזי" ("ברגע האחרון עצרו שלטונות בולגריה את רכבת המוות אליה שובץ יוסף אשכנזי. בנו, רב-אלוף גבי אשכנזי, הוא רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל"). אני מכיר את התצלום שממנו גזרו את פרצופו של אשכנזי כדי להדביקו היום על שער "מעריב". הוא צולם באירוע מתחת לכיפת השמים ופניו של הרמטכ"ל מכווצות משום שהוא מסונוור מהשמש.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "תסתכלו", וכותרת המשנה היא "על הצילום הזה. על האיש שכורע מול חיילים נאצים. זה סבא שלי, לפני שנרצח. אני רואה את התמונה הזו יום-יום ומבטיח שדבר כזה לא יחזור" ("ראש המוסד מגלה לאורחים בלשכתו את הקשר האישי לשואה"). ועוזי וייל כתב: "'מי שצריך לדעת, יודע' (ראש המוסד בשיחה פרטית עם האשה היחידה שבאמת אהב)".

ב"ישראל היום" וב"הארץ" זכר השואה אינו מתקשר קודם כל לראשי שירותי הביטחון של מדינת ישראל, אלא למנהיגה הכללי, ראש הממשלה. אלא שאצל זה זכר השואה מתקשר קודם כל לראשי שירותי הביטחון של ישראל. "נתניהו ביד-ושם: איראן רוצה להשמיד את ישראל – והעולם כמנהגו נוהג" היא הכותרת הראשית של "הארץ". ב"ישראל היום" ההצהרה הזו מופיעה בכותרת המשנה לראשית, וזו האחרונה היא ציטוט קצר בן שתי מלים: "להילחם ברע".

"לדעתי לא צריך להגזים בממדי האנטישמיות בבריטניה", מסכם אנדרו סילבר ("תושב לונדון בן 41, חובש כיפה, נשוי ואב לילדים, המתגורר ברובע היהודי בלונדון") את טורו בכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות", "אבל ביחד עם זאת חייבים להמשיך להיות זהירים כדי להיות מוכנים להגיב במקרה הצורך".

בזמן שאני כותב שורות אלו, הכותרת הראשית של ynet היא "קפאו בזמן: הניצולים שעדיין מחכים לנאצים" ("כ-25 אלף ניצולי שואה זקוקים לסיוע נפשי. כמה מאות מהם מאושפזים במוסדות לחולי נפש. ממלמלים, רועדים, בוהים ומעשנים באובססיביות, הם מעבירים ימיהם בבועה של אימה. המראות והקולות של האנשים שחיים בהווה ובעבר, בו-זמנית").

פרשת הולילנד

הארכת המעצר של אורי מסר מגיעה לשערי "הארץ" (שם הוא "עו"ד אורי מסר, מקורבו של אולמרט") ו"ישראל היום" (שם הוא סתם אורי מסר), שני העיתונים המקורבים ביותר לפרשות אולמרט (הראשון בשל כתבות התחקיר הנוקבות שפירסם, והשני בשל מאמרי הדעה המתלהמים). ב"מעריב" מגיע אל השער (רצועה צרה בתחתיתו) היבט אקטואלי אחר של פרשות אולמרט: "סכסוכי הולילנד: שמואל דכנר נגד הלל צ'רני". ב"ידיעות אחרונות" מקדישים את השער רק ליום השואה. ולפרשת ענת קם ואורי בלאו. ולאברם גרנט.

בעמודים 7–8 של "ידיעות" מתפרסמות ידיעות של ירון דורון וטובה צימוקי. צימוקי כותבת כי פרקליטו של אהוד אולמרט, אלי זוהר, פנה לפרקליט מחוז ירושלים, אלי אברבנאל, העומד בראש התביעה במשפטו של ראש הממשלה לשעבר, וביקש ממנו בזו הלשון: "אעריך אם תמצא לנכון לתאם איתי את הגעתו של מר אולמרט לחקירה כפי שנהוג היה בעבר". זוהר מוסר כי שהותו של אולמרט בחו"ל תוכננה מראש, וממילא מכחיש את הפרסומים שלפיהם היה אמור לחזור כבר לפני ימים אחדים. צימוקי אינה שואלת את זוהר בדבר האירוע בבית-החולים שיבא, שהתקיים ביום רביעי בשבוע שעבר ושאולמרט היה אמור להשתתף בו.

המידע בדבר בקשתו של זוהר מופיע גם ב"מעריב", אולם שם תחת הכותרת "אולמרט לפרקליטות: רוצים לחקור אותי? תתאמו מועד מראש". הידיעה המרכזית של "מעריב" בעניין, מאת נועם שרביט, שופכת אל הקלחת יזמים, משפטנים ויועצים שמצטופפים בציור שכולו ריב ומדון וכספי שוחד ותביעות משפטיות הדדיות. ב"הארץ" מדווחים כי גם מעצרו של איש העסקים אבגידור קלנר, החשוד במתן שוחד בפרשה, צפוי להיות מוארך.

פרשת ענת קם

כאמור, שער "ידיעות אחרונות" מפנה את הקוראים לעמוד המוקדש לפרשת ענת קם. בידיעה של יורם ירקוני נראות תמונותיהם של אורי בלאו וענת קם. מתחת לזו של בלאו נכתב: "ענת תאשר – והמסמכים יחזרו", ומתחת לזו של קם נכתב: "לא תמנע את החזרת המסמכים". עו"ד מיבי מוזר, המייצג את בלאו מטעם "הארץ", אומר כי המסמכים יוחזרו על-ידי בלאו אם קם תאשר זאת. הידיעה מתעדת את הטנגו שרוקדים פרקליטיה של קם ופרקליטיו של בלאו, בניסיון לשפר את מצב לקוחותיהם ("'אם הפרקליטות ידעה על הצעתו של עו"ד מוזר', אומר עו"ד להמן, 'אני לא מבין למה לא פנו אלי – הפרשה היתה מסתיימת מזמן").

האם הפרקליטים רוקדים את הטנגו אל מול הכתב או מעל לראשו? "למרות הדיווחים על עסקת טיעון מתקרבת", כותב ירקוני, "עורכי-דינה של קם טרם גיבשו עמדה בנושא וטרם נקטו הליך כלשהו בעניין", ולא נכתב אם כך טוענים הפרקליטים, או כך טוען הכתב. גם אם קם תרד מהגרדום, "לא ניתן להכריז על סוף 'פרשת המסמכים'", מוסיף ירקוני. "ניתן להניח שבלאו ועיתון 'הארץ' ינסו להשיג הסכם שיבטיח לעיתונאי חסינות מהעמדה לדין". השב"כ "חוזר ומבהיר" כי הוא אינו מנהל משא-ומתן עם בלאו.

"השאלה האמיתית שעולה מפרשת ענת קם", כותב בעז אוקון בעמודי הדעות של "ידיעות", "היא האם צווי איסור הפרסום לא נועדו לבשל עסקה מלוכלכת שבמסגרתה יקלו עם ענת קם, יאפשרו לאורי בלאו לחזור לארץ בלי חשש, וכנגד זה יבקשו מאיתנו להתעלם מהשאלה העיקרית שהיא: האם השב"כ וצה"ל עברו על החוק בעת שביצעו מעצרים של מבוקשים בשטחים?".

האם בלאו הוא עיתונאי אידיוט ועקשני, שלא לומר בוגד ונבל, כפי שסבורים האנשים הפשוטים בטוקבקים? האם הוא מנוול שיש לעקור את עיניו ולהשליך לתא כלא מבודד לכל ימי חייו, כפי שאותם אנשים פשוטים דוחקים במערכות האכיפה והמשפט? האם הוא ראוי להיות תלוי הפוך מגשר הבג"ץ מעל גן סאקר משום שהוא מסרב בטיפשותו לבקשה הפשוטה וההגיונית של שירותי הביטחון להחזיר לחזקתם מסמכים מסווגים שהתגלה – כנראה בגלל רשלנות של עורכיו, אבי זילברברג ודב אלפון – שנמצאים בחזקתו?

הנה מה שכותב כתב "מעריב" נועם שרביט:

"מוזר טוען כי השב"כ דורש מבלאו את כל ארכיון המסמכים שאגר במהלך עשר שנות עבודתו כעיתונאי, במטרה להתחקות אחר כל מקורותיו – דרישה שבלאו מסרב לה בתוקף". ושרביט מוסיף: "מעבר לכך, בלאו צפוי לדרוש שעם השבת המסמכים, יוותר השב"כ על הכוונה להעמיד אותו לדין, דרישה שהשב"כ דווקא צפוי להיענות לה".

אם כן, הפער בין גרסת "מעריב" לגרסת "ידיעות אחרונות": לפי הראשונה השב"כ דורש מבלאו להסגיר את כל מקורותיו (למעשה) ומוכן שלא להעמידו לדין. לפי השנייה השב"כ דורש רק את המסמכים שקם הודתה שהעבירה לו ומעוניין להעמידו לדין. ופרקליטי קם לא עשו מהלכים לקראת עסקת טיעון. ב"ישראל היום" כותבים צבי הראל ולילך שובל כי "מסתמן הסדר טיעון בין הצדדים"; "עו"ד איתן להמן, המייצג את קם יחד עם עו"ד אביגדור פלדמן, אישר אתמול ל'ישראל היום' כי בין הצדדים התנהל מו"מ במטרה להגיע להסדר טיעון".

כותב עוד אוקון: "הטענה שהיה צריך להמתין עם הפרסום עד לסיום המשא-ומתן עם העיתונאי אורי בלאו, שלו נמסרו לפי הטענה המסמכים, היא מקוממת. מה הקשר בין החובה לפרסם ניהול הליך משפטי לבין אותו משא-ומתן? האם ההליך המשפטי הוא קלף מיקוח נגד העיתונאי בסגנון סחטני, שבו אומרים לו, תתנהג יפה שמא יבולע לנאשמת, ענת קם?".

האנשים הפשוטים

אחת משתי הידיעות בכפולת האמצע של "מעריב" מוקדשת לסדר שנערך בבית-מלון באנטליה ("אורחים מאיראן לסדר"). "זה היה סדר פסח מאולתר של הרגע האחרון. הישראלים בבית-המלון באנטליה התכוננו לארוחת החג כשהבחינו באורחים האיראנים שהביעו התעניינות. כעבור כשעה הם כבר הסבו יחד סביב שולחן הסדר עם כיפות, מצות והגדות. אחת המשתתפות:  'הבנו שלאנשים הפשוטים אין בעיה לחיות בשלום, הבעיה נמצאת רק אצל המנהיגים'".

פרשת ברק

לא, אין פרשת ברק. אבל שר הביטחון בכל זאת מוזכר בעיתונים. ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת לו ידיעה של יובל קרני, צמודה לזו העוסקת במסר ואולמרט. "ברק והעבודה מנסים להשתלט על קרן המיליונים" היא הכותרת, "חברים בדירקטוריון קרן ברל כצנלסון, בהם בתו של הנשיא פרס, מוחים על כוונת ברק למנות את מקורבו ליו"ר הקרן. נכסי הקרן: מכללה, קרקעות ועשרות מיליוני שקלים. המועמד, ויצמן שירי: 'צריך למנות אנשים חדשים'".

סטירת לחי

"סטירת לחי לליצמן", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של איתמר אייכנר וניסן שטראוכלר בעמ' 10 ב"ידיעות אחרונות". מדוע סטירה? משום ש"הממשלה הסמיכה אתמול פה אחד את ראש הממשלה בנימין נתניהו, המשמש גם שר הבריאות, לקבל את ההחלטה בעניין חדר המיון בבית-החולים ברזילי באשקלון". כזכור, "פרשת הקברים", כפי שכונתה ב"הארץ", חוללה סערה בעיתונים בגלל יוזמתו של סגן שר הבריאות ליצמן להזיז את חדר המיון הממוגן המתוכנן בשל הימצאותם של קברים במקום, בעלות של המוני מיליוני שקלים.

אבל האם ליצמן חטף סטירה? נראה שלא. כבר כשהסתמן הפתרון הזה למשבר (שהפתיע את נתניהו בעוצמתו) רמז ליצמן שהוא מקובל עליו. "הקואליציה רחוקה ממשבר", נכתב בידיעה של אלי ברדנשטיין ויצחק טסלר ב"מעריב", "יהדות-התורה צפויה 'להתייעץ עם רבנים' ולהסתפק בהבעת מחאה".

טוקבק, מודעה וידיעה

מה אתם אומרים על הטוקבק הבא: "הניצחון של גרנט: עלה לגביע האנגלי!". טוקבק סולידי ומתורבת מאוד, לא? נכון, אבל גם אם כך, מדוע להדפיס טוקבק ככותרת על שער "ישראל היום"?

"בקרוב: 'שעת כדור הארץ' בשיתוף 'ידיעות אחרונות'" (כותרת בעמ' 23 של "ידיעות אחרונות").

"לאחר לחצים: צומת-ספרים הפסיקה מכירת ספר שמאלני", נכתב בכותרת ידיעה בחתימת "כתב 'ישראל היום'" בעמ' 6 בעיתון. הספר הוא "השמאל הלאומי" (שמואל הספרי ואלדד יניב). למרות חיבתם של עורכי "ישראל היום" למרכאות, המלה שמאלני אינה מוקפת בהן. גם לא המלה כתב.

שיר

"חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים"

("פוגת מוות" מאת פול צלאן, הפתיחה, בתרגום שמעון זנדבק. לא הופיעה היום בעיתונים)

ביזיון

"עשרות ירושלמים ביזו אתמול את יום הזיכרון לשואה וחגגו במשחקי כדורגל ובצליית בשר", נכתב בכותרת המשנה לידיעה בעמ' 15 ב"ידיעות אחרונות" ("ערב יום השואה: מנגלים בגן סאקר"). חשיבותה של האינפורמציה הזו הביאה לזניחת היריבות בין העיתון לאתר האח שלו, ynet, שכתביו, שמוליק גרוסמן ורונן מדזיני, חתומים על הידיעה בעיתון, כולל קרדיט ל-ynet.

קרדיט לאתר ynet (ולצלם נועם מושקוביץ) ניתן גם לתצלום המלווה את התמונה. נראים בו נערים צולים בשר בפארק. הנערים הלבושים לבוש חרדי, חולצות לבנות וכיפות שחורות, כנראה לא יתגייסו לצה"ל ולא יתרמו למאבק בגרעין האיראני, אולם מידע אינו נכלל, משום מה, בכיתוב התמונה.