יום השואה

"אמש נפתחו אירועי יום השואה, אותו קבעה הכנסת בשעתו כיום זיכרון לקדושי השואה הי"ד. כשם שהחגים שבדו אלו מלבם אין להם תוקף ואין להם בסיס, כך גם יום זה, לוקה בחסר והרעיון העומד בבסיס קביעת היום – שהיה יכול להיות מועיל אילו נעשה כתיקונו בעצת חכמים ויודעי העתים – לקוי ורחוק מלמצות את עומק ההזדהות היהודית עם אירועי התופת והגיהנום עלי אדמות שעברו הקדושים הי"ד המושלכים באש והנהרגים במיתות משונות, רחמנא ליצלן", פותח מאמר המערכת של היומון החרדי "המבשר".

"לא היינו נדרשים לסוגיה פשוטה זו", נכתב בהמשך המאמר, "אילולא דבריו המבישים של ראש הממשלה בדבריו בפתח ישיבת הממשלה אתמול. בציינו את יום הזיכרון המתקרב מצא נתניהו לנכון להבהיר מה לדעתו, עפ"ל, בין הימים המרים ההם לבין ימינו אנו: 'ההבדל המרכזי בין חוסר הישע של היהודים בזמן השואה למצבם של היהודים היום הוא בכך שיש לנו מדינה ריבונית חזקה, עם צבא חזק שיכול להגן עלינו ומגן עלינו נגד מבקשי נפשנו'. בשאט נפש אנו מצטטים כאן את הדברים המבחילים, רק כדי לדעת עד כמה אנו רחוקים מהם ומהמונם, ובעיקר כדי להבין שאנו חיים בשני עולמות נפרדים לגמרי. לא מחשבותינו מחשבותיהם ואין כל גשר שיוכל לגשר על פער התפיסות".

כפי שחזה אתמול אורן פרסיקו, הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא ציטוט מנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לרגל יום השואה שמצוין היום: "רה"מ: עתה יש לנו כוח להגן על עצמנו". פרסיקו ביסס את הניחוש שלו על סמך מסורת שהתגבשה בעיתון, ולפיה ציטוט של נתניהו הוא חומר מתאים לכותרת ראשית קבועה ביום השואה, כמו גם בשלל ימים והזדמנויות אחרות.

שואה חלולה

בסוף מדורו בעיתון הכלכלי "גלובס" מתייחס מתי גולן להצהרתו של עבאס ביחס לשואה: "הפשע הנורא ביותר נגד האנושות בעידן המודרני". "אותי זה מרגש", כותב גולן, "בכל זאת, למרות הכל – התקדמנו". "עבאס: השואה היא פשע נורא; נתניהו: הצהרות חלולות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "גינוי לשואה? זו הצגה", נכתב בכותרת כפולת העמודים 10–11, הראשונה ב"ישראל היום" המוקדשת לדיווח חדשותי. "נתניהו לא משתכנע", נכתב בכותרת המשנה, "חמאס מעוניין בשואה נוספת".

אם נתניהו לא משתכנע, גם "ישראל היום" לא משתכנע. "הכחשת השואה – חלק מהנארטיב הפלסטיני", נכתב בכותרת טור הדעה של נדב שרגאי בכפולת העמודים. ואילו חיים שיין, מהפובליציסטים המובילים שהמציא החינמון, קבע אתמול כי עבאס הוא מכחיש שואה – חרף הצהרתו הפומבית והמפורשת ההפוכה. מדוע נתניהו ו"ישראל היום" מתייחסים כך לדברים של עבאס? אולי משום שלפי "ישראל היום", הערבים מבינים רק כוח, וממילא מובן שאין להאמין להם כשהם מדברים.

אמנם, כזכור, הדרישה המרכזית שדרש נתניהו מהפלסטינים, וש"ישראל היום" הדגיש והבליט, היתה הצהרתית: להכיר בקיומה של מדינת ישראל. אם כך, האם הדרישה הזו של נתניהו, שממילא אינו מאמין להצהרות החלולות של הערבים, היתה רק תמרון, טריק, משיכת זמן? האם גם ההצהרות של נתניהו הן חלולות?

"ברשות יודעים שישראל תאיים אך לא תמתח את חבל ההגבלות", נכתב בכותרת טור מורחב של דני רובינשטיין, "הכלכלה הפלסטינית", ב"כלכליסט". "איומי ישראל בסנקציות על הרשות הפלסטינית בעקבות הסכם הפיוס עם חמאס צפויים להישאר איומים בלבד, מחשש להתמוטטות כלכלית שתפגע גם בישראל. חסימת הסחר ועצירת תנועת הפועלים יישארו בשלב זה על הנייר". ככה זה במזרח התיכון, הכל דיבורים.

טראומה

"זה לא חכם, הוא הגזים קצת. איך אפשר לספר סיפור כזה בגיל כל-כך צעיר?", אומר הסופר אורי אורלב, ניצול מגטו ורשה, ליניב מגל המראיין אותו ב"גלובס" בתשובה לשאלה על יוזמת שר החינוך שי פירון ל"לימודי שואה" בגן הילדים. "זה קטסטרופה. זוועה. גם בכיתה א'. זו מטרה פוליטית. הוא רוצה שנפתח תודעה של קורבנות מרגע שניוולד", מצטט מגל את תגובתה של יערה, אשתו של אורלב.

יש מקום שבו הטראומה מעצבת את כל מכלול החיים: "היהדות החרדית אינה משקיעה את ראשה ורובה אך ורק בנושאי הנצחה פורמליים הלקוחים ממנהגי האומות, אלא מקדישה מיטב מאמציה לכינון עולם התורה מחדש, לאחר חורבן עולם התורה באירופה", נכתב במאמר המערכת של היומון החרדי "הפלס".

"לפני הפעם הראשונה שבה הגעתי לגרמניה, תהיתי איך אסתכל על האנשים ברחוב בקלן", אומר עוד אורלב למגל, "איך ארגיש ברחוב שאולי יש שם זקן שהרג את אמא שלי. ואז הגעתי לשם, ראיתי זקנים ברחוב, ומה עשיתי? כלום".

ביקורת עצמית

"בעוד יצירות אחרות מרוממות את הפתוס, את הקיטש ואת המוזיקה הדרמטית, לנצמן נצמד לפרטים, לתהליכים ולשקט מקפיא. בעוד סרטי תעודה אחרים מעמיסים תמונות זוועה קשות וסוחטות, לנצמן פועל ליצירת זיכרון דרך הדברים עצמם. כמו גיבורו, גם לנצמן רואה בעצמו לא-צדיק. לכן הוא מרשה לעצמו להרעיד את גבולות העיסוק בשואה ולהביא סיפור מורכב ובעייתי", כותב עינב שיף במדור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" על סרטו של קלוד לנצמן "אחרון הלא-צדיקים".

עוד מדגיש שיף כי דבריו של גיבור הסרט "נשמעים כמו כינור צורם בתוך הסימפוניה המונוטונית של יום השואה", משום שהוא משתמש "באירוניה, בסרקזם ואפילו בהומור". הסרט, מסכם שיף, "לא צועק 'לעולם לא עוד' ולא יודע מה 'נכון'. לכן שידורו בערוץ הציבורי, בערב יום השואה, הוא כמעט מעשה חתרני".

גם מדור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות" (ובזמנו, של "מעריב") מתפקד פעמים רבות כמעשה חתרני בעיתון שבתוכו הוא מודפס. היום, סביב ביקורת הטלוויזיה של שיף, מודפסת הכותרת הראשית "6 מיליון זכרונות", מודפס טור של נח קליגר, והפרויקט המרכזי הוא סדרת תצלומים של ניצולי שואה בזמן שהיו ילדים שהודבקה בהם בפוטומונטאז' תמונתם העכשווית. יש לציין כי עורכי המוסף היומי, בעלי אופקים רחבים יותר מאלה של העורך הראשי, משתדלים להציב גלריה לא עבשה של כותבי טורים מיוחדים. ההצלחה חלקית.

ב"ישראל היום" גם מדור ביקורת הטלוויזיה מיישר לרוב קו עם ההגמוניה של העורך הראשי.

אגב פתוס

דרור אידר, 16.2.14 (צילום: "העין השביעית")

הטור המרכזי לכבוד יום השואה ב"ישראל היום" נכתב על-ידי האינטלקטואל דרור אידר. "בכל שנה ידברו ביום הנורא הזה בקורבנות וברוצחים, בעוצמות הרוע ובעוורון העולם מול השמדת עמנו", מקריא אידר מהדף – והטקסט ("יהודים, שובו הביתה" כותרתו) כולו נמשך ברוח זו, של מסכת לכיתות העממי – קהל היעד המדומיין של החינמון. "לא נמתין שהרעה תגיע למפתננו, אלא נרדוף אותה הרחק מגבולותינו", כותב אידר, שלא נראה שהיה מצליח לרדוף גם אחרי חתול.

שואה כלכלית

"וגם, אנשי עסקים, דור שני לניצולי שואה, משתפים בסיפורים על משפחתם" (כותרת, "גלובס").

טלאי על טלאי

טלאי צהוב: שער מוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות" (משמאל) ושער מוסף הספורט

העורכים ב"ידיעות אחרונות" שלפו היום מארגז הכלים שלהם, לרגל יום השואה, את הטלאי הצהוב, והשתמשו בו כאלמנט גרפי בולט צמוד ללוגו העיתון בשער קונטרס החדשות הראשי. הטלאי מצא את דרכו אפילו לשער מוסף הספורט. משום מה, הערנות לשימוש בסמל הכוכב הצהוב כמציין גרפי לשואה לא הדליק נורה צהובה אצל עורכי שער מוסף התיירות של העיתון, "מסלול".

פינת הטוקבק

מתוך דף הפייסבוק של "ישראל היום", היום

כותרות כלכליות

"לפיד נוקט צעדי ייאוש כדי להוריד את מחירי הדירות; נתניהו לא מסוגל להתמודד עם הביורוקרטיה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", ציטוט מתוך ראיון שערכה שלומית צור עם ראש עיריית רעננה זאב ביילסקי. "קיבוצים שמחזיקים 5% מתנובה דורשים להצטרף למכירה לסינים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר" (יורם גביזון). הכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", מדווחת על שביתת דוורים באזור המרכז.

הכותרת הראשית של "כלכליסט", "המרווח בין שכר המינימום לקו העוני מצטמצם" (מיקי פלד ורן אברמסון), מלווה בלוגו "ניתוח 'כלכליסט'": "שכר המינימום בישראל עלה בעשור האחרון, ועדיין משפחה שמתבססת על שני מפרנסים שמשתכרים שכר מינימום נידונה לחיות סביב קו העוני. בארה"ב מנהל ממשל אובמה קמפיין להעלאת שכר המינימום, בגרמניה נחקק חוק שכר מינימום של כ-1,300 יורו לחודש, ובשווייץ ייערך משאל עם לקביעת שכר המינימום הגבוה בעולם. ספק אם התנאים הפוליטיים בארץ יאפשרו להצטרף למגמה העולמית". התמונה המצורפת היא של שר האוצר יאיר לפיד.

"אי-אפשר לדעת אם ההשלכות של העלאת שכר המינימום ל-30 שקל לשעה או לכל מספר אחר יביאו איתן יותר ברכה מקללה, אבל ברור שבמצב הנוכחי העבודה כבר לא בהכרח מכבדת את בעליה", כותבים השניים.

עוד חדשות כלכלה

"התרגיל של רשתות השיווק לא הצליח", קובעת כותרת הגג לדיווח של נורית קדוש ב"כלכליסט". "ברשתות השיווק הורידו את מחיריהם של מוצרים מובילים כדי למשוך קונים אל החנויות והעלו את המחירים של שאר המוצרים. לפי חברת סטורנקסט, שמקבלת את נתוני המכירות ישר מהקופות, היקף הקניות בחג ירד, גם במוצרים שהוזלו".

"שופרסל לא היתה שורדת בשוק האמריקאי", נכתב בכותרת מאמר של פרופ' דניאל לוי ב"דה-מרקר". לוי מתמקד בציטוטים של איציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל, רשת הקמעונאות הגדולה בישראל, מראיון שהעניק ל"דה-מרקר" לפני כשנה: "השוק עומד. הוא תקוע ונמצא בהאטה, ואנחנו עושים הכל כדי לנסות להוציא מאנשים את הכסף"; "הספורט הלאומי החדש הוא השוואת מחירים וביצוע סקרים". לוי משווה את דבריו של אברכהן לשיטת הבירקוד של רשת מרכולים אמריקאית בשם "קרוגר":

"קרוגר מאמינה בשקיפות ורוצה שהצרכן יידע מה המחיר שנגבה ממנו, דוגלת בדיוק מחירים, רוצה שלקוחותיה יוכלו להשוות מחירים, רוצה תהליך צ'ק-אאוט יעיל, ומאמינה שכל זה יועיל לצרכנים. הציטוט לא לקוח מפרסומת שמופנית לצרכנים, אלא מדו"ח שמיועד לבעלי המניות, מה שמצביע על כך שקרוגר מאמינה שהתנהלות הוגנת תהיה רווחית גם עבורה. שופרסל, לעומתה, עושה הכל כדי להוציא מאנשים כסף, מוטרדת מנטיית הצרכנים להשוות מחירים, מודאגת מריבוי סקרים ומתמודדת עם צרכנים חשדנים" (תיקון טעות: המאמר נכתב על ידי פרופ' דניאל לוי, ולא כפי שהיה כתוב כאן קודם לכן, ש.ט).

"הבנקים מקבלים מחברות כרטיסי האשראי עמלת הפצה גבוהה בהרבה מההוצאות שלהם בפועל", נכתב בכותרת משנה לדיווח של סיון איזסקו ב"דה-מרקר". "גם בנקים שאינם מחזיקים בחברות כרטיסי אשראי נהנים מתשלום נדיב של עמלות הפצה – וכך מקטינות חברות האשראי את המוטיבציה שלהן להקמת חברה מתחרה". כותרת הדיווח היא "העמלה הקטנה שמייצרת לבנקים עוד 700 מיליון שקל בשנה".

גולן חזני מדווח ב"כלכליסט" על קרן מרקסטון, שנמצאת בכותרות בשבועות האחרונים בעקבות מותו בתאונת דרכים של אחד מראשיה, אמיר קס, ובעקבות התמוטטות אחת מאחזקותיה – רשת הספרים סטימצקי. לפי חזני, "מרקסטון עלולה לאבד גם את אחזקתה בנילית" (באופן יוצא דופן, ההפניה לידיעה מהשער מנמיכה את הטון במקום לסחוט את הדרמה, ומחליפה חבל בחוט: "החוט סביב קרן מרקסטון מתהדק").

"הפערים גדלים והולכים", קובע אדריאן פילוט, "תושב סביון מייצר פי 7.6 אשפה מתושב מודיעין-עילית".

מהדרין מן המהדרין

"המשטרה: להעמיד לדין את בנו של הרב עובדיה יוסף בגין עבירות של סחיטה ושל מרמה והפרת אמונים", נכתב בכותרת דיווח של חן מענית ב"גלובס". לפי החשד, מדווח העיתון, "אברהם יוסף, רב העיר חולון, אילץ בעלי עסקים לרכוש מוצרים שהם תחת פיקוח כשרות בד"ץ בית יוסף כדי לקבל תעודת הכשר 'מהדרין'".

ענייני תקשורת

"ערוץ 10 מקווה שהשיפור ברייטינג יעזור לו למצוא משקיע כדי לקבל רישיון", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של אופיר דור ב"כלכליסט". "הרשות השנייה אמנם דחתה את הדדליין לחודש הבא, אך בערוץ מאמינים ששר התקשורת ידחה אותו ויסתפק בסגירת רשות השידור". "נהיה מאוזנים כשנגיע ל-12% בפריים-טיים" הוא הציטוט האנונימי של מישהו בערוץ 10 שמגיע לכותרת הדיווח. "המטרה השנייה בחשיבותה" של מנכ"ל הערוץ רפי גינת, "לאחר מציאת משקיע לערוץ, היא להביא לשינוי שיטת מדידת הרייטינג", כותב דור.

"עובדי 'מקור ראשון' בכינוס חירום: 'אנחנו על שעון עצר'", נכתב בכותרת דיווח של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "אריאל כהנא, עיתונאי בעיתון: 'הגענו למצב קריטי. הנאמן החליט שביום חמישי הכל נסגר. אין לו כסף למשכורות במאי'. לפי נאמן העיתון, עלות הפעילות של ההוצאה לאור של 'מקור ראשון', 'מעריב' ו-nrg היא 6 מיליון שקל בחודש". "מחאת העובדים מופנית בעיקר כלפי הממונה על ההגבלים העסקיים, שעל שולחנו נמצאת כיום השאלה אם לאשר את מכירת העיתון והאתר ל'ישראל היום' תמורת 17 מיליון שקל", כותב טוקר.

אתמול כתב כאן אורן פרסיקו: "ערב יום השואה הקודם זעקה הכותרת הראשית של 'ידיעות אחרונות' כי 'בכל חודש מתים 1,000 ניצולים'. לפי הדיווח על שער העיתון לפני שנה, בישראל חיו אז 192 אלף ניצולי שואה. מאז חלפו 12 חודשים. 'כמעט 13 אלף ניצולים נפטרו מאז יום השואה שעבר', מדווח הבוקר בעיתון. ניתן היה להניח כי כיום יחיו בישראל כ-180 אלף ניצולים, אולם לפי הדיווח ב'ידיעות אחרונות', בישראל חיים כיום כ-190 אלף ניצולים, שעדיין מתים בקצב של כ-1,000 ניצולים בחודש. אם לא די בכך, לפני ימים אחדים דיווח העיתון כי לפי דו"ח הקרן לרווחת ניצולי השואה, בישראל חיים 193 אלף ניצולים, שמתים בקצב של כ-1,000 בחודש".

היום בעיתון "ידיעות אחרונות" לא מתפרסמים הבהרה, תיקון או התנצלות על המידע המוטעה.