ביום שלישי השבוע, בסקירת העיתונות היומית של "העין השביעית", ציטט שוקי טאוסיג את הכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר, שנסבו על ההתקוממות העממית בלוב. "הנפילה", היתה הכותרת של "ידיעות אחרונות"; "קורס", היה ניסוחם של מעצבי הכותרת ב"מעריב". "קדאפי מפציץ את עמו", בחרו להודיע עורכי החדשות של "ישראל היום". ואילו לקוראי "הארץ" הוגש, בכותרת הראשית, המידע התמציתי הבא: "צבא לוב הפגיז את המפגינים מהאוויר; יותר מ-600 הרוגים במהומות עד כה".
יומיים לפני כן, ביום ראשון, סקר אורן פרסיקו את העיתונים. הכותרות הראשיות עסקו בווטו שהטילה ארצות-הברית על ההצעה שהוגשה למועצת הביטחון לגנות את ישראל על הבנייה בהתנחלויות. "המחווה והמחיר", בישרה הכותרת הראשית של "מעריב". "הווטו האמריקאי: בישראל מרוצים, ברשות כועסים", נכתב בשער "ישראל היום". ואילו "הארץ" דיווח לקוראיו: "אובמה הטיל לראשונה וטו על גינוי ישראל" (ב"ידיעות אחרונות" העדיפו העורכים, באותו בוקר, להקדיש את הכותרת הראשית לציון 1,700 יום לחטיפתו של גלעד שליט).
בניין "הארץ". רחוב שוקן, תל-אביב (צילום: "העין השביעית")
השבוע לא היה חריג. טאוסיג ופרסיקו, הסוקרים את העיתונים לסירוגין מדי יום, מציגים תמונת מצב החוזרת על עצמה: עמודי החדשות של "הארץ" מגישים לקורא מידע ענייני, על-פי סדר חשיבות הנגזר משיקולים עיתונאיים, אשר מנוסח, בדרך כלל, ללא פניות, ומשאירים לו את הבחירה להסיק את מסקנותיו מהדיווחים על המתרחש. עמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" חותרים מלכתחילה להטות את לב קוראיהם וניכרת בהם, לא פעם, מגמה לקדם את האינטרס העסקי של העיתון. הכותרות והידיעות נושאות מסרים שנועדים לתעל את רגשותיו של הקורא (לא כל-כך את מחשבותיו) אל עבר רושם, תובנה או מסר שהעורכים בוחרים עבורו.
עורכי "ישראל היום" מתרוצצים בין שני הקטבים: כאשר הידיעות (בוודאי הראשיות) שהם מגישים לקורא אינן עוסקות בבנימין נתניהו ובממשלתו, הם שומרים על חזות עיתונאית מהוגנת; כאשר החדשות שהם מפרסמים נוגעות ישירות לראש הממשלה, או שיש להן השלכות על דימויו, הם מגישים לקורא מידע מסונן, מניפולטיבי, מוטה.
יכולתו של "הארץ" לשמור על כללי המשחק הראויים בעמודיו אינה עניין מובן מאליו. גם "הארץ" חשוף ללחצים המשפיעים על התנהלותם של מתחריו. גם הוא נאבק לשרוד בעידן שבו מרחף איום קיומי מעל עיתונות הדפוס. גם הוא סובל מהתסמונת הפוגעת באיכותם של שאר העיתונים – העדפת כוח אדם צעיר ובלתי מיומן על פני עיתונאים מנוסים, שעלות שכרם גבוהה יחסית – ומשלם על כך מחיר בטיב המוצר שהוא מגיש לקוראיו. גם הוא נתון בתחרות מקצועית פרועה המועדת לנגוס בכללי האתיקה המקצועית. גם הוא מחזר אחר קוראים ומפרסמים ועלול להיקלע, עקב כך, לניגוד עניינים בין תפקידו העיתונאי לשיקוליו העסקיים. ובכל זאת, באופן עקבי, עמודי "הארץ" מציעים, בדרך כלל, מידע עיתונאי העשוי בדרך ראויה.
חשבתי על כך כשקראתי את הכתבה המקיפה על "הארץ" שפורסמה השבוע ב"ניו-יורקר" ושאת תמציתה הביא כאן אורן פרסיקו. לא פחות מ-15 עמודים הקדיש השבועון האמריקאי היוקרתי כדי לפרוש לפני קוראיו את דמותו של היומון הישראלי שבארץ כל-כך אוהבים לשנוא.
דייוויד רמניק, העורך הראשי של כתב-העת האמריקאי, בילה שעות לא מעטות בשיחות עם ההנהגה הנוכחית של "הארץ" ועם אחדים מעיתונאיו המרכזיים, כדי לפצח את סוד התנהלותו. הוא זיהה את עמוס שוקן, המו"ל, כדמות מפתח המשפיעה מאוד על עמדותיו המערכתיות של העיתון וכמי שמוכן לשלם מחיר כלכלי כבד כדי שהשקפת עולמו (בעיקר ביחסי יהודים-ערבים בתוך ישראל ויחסי ישראל עם הפלסטינים בשטחים) תונחל לקוראי העיתון, גם כאשר היא מנוגדת באופן מובהק לגישתו של חלק הארי של הציבור הישראלי.
הסקירה המחמיאה של רמניק עומדת בניגוד אירוני לאופן שבו מתואר "הארץ" מעל דפי מתחריו. נראה שאין כמעט יום שבו אחד מהכותבים ב"ישראל היום" אינו תוקף את "הארץ". כך עושים גם, באופן עקבי, כמה מבעלי הטורים ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". "הארץ" מתואר בעיתונים אלה כהתגלמות השטן. הנימה העולה מהאזכורים על אודותיו מפליאה בעוצמת העוינות הנושבת ממנה. הוא מוצג כעיתון המשרת את אויבי ישראל, כאנטי-ציוני, כמי שנעול על תפיסת עולם שמאלנית קנאית, ואפילו כמי שמטה את דיווחיו כדי לשרת את האידיאולוגיה המדינית המיוחסת לו.
הכתבה ב"ניו-יורקר" קוראת, למעשה, תיגר גם על היחס הבוטה שמגלים כלפי "הארץ" רוב הפוליטיקאים הישראלים. אלה מפחדים מהשפעתו של העיתון על מקבלי ההחלטות כאן ובעיקר בקהילה הבינלאומית, ולכן מפתחים כלפיו יחס מתוסבך של משטמה ויראת כבוד.
הדיווח של רמניק ממחיש את מוטת הכנפיים הרחבה שיש לדברו של "הארץ" בבירות העולם (בעיקר מאז החלה להופיע המהדורה האנגלית של העיתון). העיתון, שהוא מושא לזעם וגידופים בשלולית הפוליטית המקומית, נחשב בזירה הבינלאומית לארגון תקשורת רב ערך וסמכות וגם לקול המצפון של ישראל.
בשוק הכיבודים הישראליים לא זכה "הארץ" להוקרה רשמית. ועדות פרס ישראל לדורותיהן דילגו על עורכו המיתולוגי, גרשום שוקן, וגם רשויות ממלכתיות אחרות מתעלמות מהעיתון הזה כשהן באות לציין לשבח מפעלי חיים. מול התהילה שממנה נהנה "הארץ" במטות המדינאים ובמערכות ארגוני התקשורת בכל רחבי העולם, הממסד הישראלי בוחר להוכיח שאין נביא בעירו.
גילוי נאות: הח"מ הועסק ב"הארץ" 43 שנה