במחווה היסטורית הקדיש ערוץ 10 בתחילת החודש (2.9.11) קרוב לרבע שעת מסך יקרה לחברה הערבית בישראל. זהו תקדים מפתיע – הרי יותר מ-60 שנה שהחברה הערבית בישראל מנסה בכל האמצעים והתחבולות לזכות בכמה דקות מסך בתקשורת הישראלית שיוקדשו לבעיותיה הקיומיות המרובות. הכל עשינו (או כמעט הכל) בניסיון לזכות בכתבה אובייקטיבית, הוגנת, נטולת עוינות וגישות אוריינטליסטיות, ללא הצלחה. והנה מתברר שהעניין כה פשוט. כל מה שצריך זה לקחת צעירה ערבייה ולהלביש אותה ביקיני.
12 דקות ו-26 שניות, זה הזמן המדויק שהקדיש ערוץ 10 לחברה הערבית בישראל. גיא זוהר פותח את הכתבה על "צעירות ערביות שהולכות עד הסוף", משפט המבטיח שהנה סוף-סוף נצפה בכתבה הוגנת שתנסה לטפל באחת הבעיות החשובות של החברה הערבית. הוא מזכיר את רצח מאיה פארס, אחותה של הדוגמנית אנג'לינה פארס, ומיד ממהר להרגיע את הצופים, "זה יתחיל מורכב ויתרכך מיד". ואכן, הרצח לא זוכה ליותר מאותו משפט סתום ויתום: מה שהתחיל כאילו ככתבה מורכבת על תופעה מסוכנת, הופך מיד לכתבה עסיסית ומציצנית על חמוקיה של דוגמנית ערבייה, גדושת סטריאוטיפים ואוריינטליזם. רצח מאיה פארס אינו יותר מפתיח דרמטי לכתבה משעשעת עד שעמום.
אשה, ערבייה, חדשה (צילום מסך: מתוך הכתבה בערוץ 10)
גיא זוהר משתדל בכל כוחו לשכנע את צופיו כי מדובר ב"סקופ נדיר", ומגייס לצורך כך את האחראיות על המגזין שעומד לפרסם את תמונת הביקיני – אם ובנותיה, כדי שאלו יאשרו את קיומו של הסקופ. נשות העסקים תאבות הפרסום אינן מאכזבות כמובן, וערוץ 10 משווק את הכתבה החושפנית כ"פריצת דרך", "תופעה חדשה", "הליכה כמעט עד הסוף" למען פרסום, ואולי אף לשם זכייה בחתן עשיר ממדינה ערבית, והכל תוך רמזים ישירים שבחורות ערביות הנוהגות כך מסתכנות ברצח. ורק קולה של הצעירה הערבייה עם הביקיני מחזיר אותנו למציאות: "צאו מהסרט", היא אומרת להם, ומבטלת מיד את הנוף האקזוטי והדרמה שערוץ 10 מנסה להלביש על הכתבה. כתבה שלפי מיטב המסורת האוריינטליסטית, מתעקשת להדגיש שאמנם הבחורה עם הביקיני ערבייה, אבל נוצרייה.
ואכן, מדובר ב"סרט" דמיוני שהכתבה מנסה לייצר. העיסוק בדוגמנות ותחרויות יופי אינו חדש בעולם הערבי, וגם לא אצלנו; מאז 1953 מופץ בעולם הערבי ובחברה שלנו מגזין "אל-מוועד", העמוס בתמונות של דוגמניות ערביות בביקיני ולבוש חושפני אחר. תחרויות היופי מתקיימות אצלנו זה שנים רבות, ומשתתפות בהן מועמדות בלבוש מינימלי.
ההחלטה של אותה צעירה להצטלם בביקיני היתה בחירה אישית שאינה מצריכה או מצדיקה רבע שעת מסך, במיוחד כשמדובר בתוכנית חדשותית ולא תוכנית פרסומית. אלא שבמציאות הישראלית, כתבה זו נחשבת לראויה לשידור כי היא מצליחה לדגדג את היצרים, מספקת הצצה למחשופיה של צעירה ערבייה, "אקזוטית" בעיני הצופה האוריינטליסטי, מוכיחה לו שוב את "העליונות" שלו, אך גם פותרת אותו מ"כאב הראש" הידוע של בעיות האזרחים הערבים. האם יש להצטער שהבעיות שלנו, האזרחים הערבים, אינן עטויות ביקיני?
ראוי היה לכתב להתמקד ברצח מאיה פארס, ובשאר הנשים שנרצחות בישראל על-ידי גברים, במיוחד נשים ערביות שנרצחות תוך כדי מחדל מביש של המשטרה, שלא פעם יודעת על כוונות הרצח מראש, אך מעדיפה לעמוד מהצד, כשם שהיא יודעת על הנשק הרב (החוקי והבלתי החוקי) בחברה הערבית, המשמש לא פעם לרצח נשים וגברים ערבים.
כמה חבל שהפנייה היחידה (וכמוה יש רבות) שאנחנו הפמיניסטיות הפלסטיניות מקבלות מהתקשורת העברית אינה נסבה על השיעור הגבוה של הנשים הפלסטיניות המובטלות בעל כורחן, בגלל מדיניות אפליה מכוונת, ולא על הריסת בתים והפקרת משפחות שלמות וילדים קטנים ללא קורת גג. התקשורת העברית פונה אלינו רק כדי שנדבר על "החברה הערבית הדכאנית", או "על החיג'אב", או "על לסביות פלסטיניות", כלומר על נושאים שיש בהם כדי לפרגן ליצרים של הצופה העברי ולספק את דחף המציצנות שלו.
יש לדחות בשאט נפש את החפצת הנשים והיחס אליהן כאל סחורה הנמדדת על-פי אורך הצוואר והיקף המותניים. הכתבה בערוץ 10 טענה שהמוציאות לאור של המגזין המדובר מקדמות "אג'נדה ליברלית", אלא שלדעתי פעילותן אינה מקדמת דבר מלבד הנצחת נחיתות הנשים והחברה הערבית בכלל. כפמיניסטית פלסטינית אני לוחמת בתפיסה הזו, העושה רדוקציה לנשים ומשווקת אותן כגוף ריק מתוכן.
ערין הווארי היא פעילה פמיניסטית ורכזת פרויקט התקשורת בארגון הפמיניסטי אל-סיוואר