המאמר של יוסי אלוף ב"בלייזר", שפורסם גם ב-ynet תחת הכותרת השנונה "נמרה של נייר" וזכה לתשומת לב רבה ברשת החברתית, נראה בקריאה ראשונה כעוד מאמר בז'אנר המפוקפק, גם אם פופולרי, שבו כותבים עם התמצאות חלקית קובעים בפסקנות משהו בסגנון "הממשלה משקרת לכולנו עם נתונים מבושלים". שלושה דברים בכל זאת מבחינים את המאמר הזה.

(צילום: רוס, רישיון cc)

הראשון הוא הכותב. לפני כשנתיים היה יוסי אלוף נושא לסערה בכוס התה של סצינת הפורומים האינטרנטיים בנושאי השקעות. אחרי סדרת כתבות שפורסמה ב"גלובס" על אודות הדמות המקוונת האלמונית "שחקן מעו"ף", פירסם תומר קורנפלד באתר "ביזפורטל" בפברואר 2010 תחקיר שמצא כי "שחקן מעו"ף" הוא יוסי אלוף. כמה מהפרטים המתמיהים ביותר שעלו בתחקיר של קורנפלד נוגעים לחברת CBGN-פיננסים שבבעלות אלוף (בעקבות הפרסום של קורנפלד הוגשה תביעה נגד האתר ונגד קורנפלד עצמו). בהמשך התפרסמה גם ב"גלובס" כתבת תחקיר על אלוף.

אתר האינטרנט של החברה עדיין שריר וקיים, אולם אף אדם אינו מזוהה באתר בשמו כקשור לחברה. למרות זאת, כאשר "בלייזר" ו-ynet פירסמו מאמרים פרי עטו של אלוף ביולי ובאוגוסט 2010, ובינואר 2011, אלוף הוצג ללא כל הסתייגות כ"בעלים ומנכ"ל חברת קרנות הגידור CBGN Finance". כיוון שכל הפרטים הנ"ל נגישים בקלות רבה בכל חיפוש באינטרנט, חזקה על עורכי "בלייזר" ו-ynet כי הם ידועים להם, ושלמרות זאת החליטו לסמוך את ידיהם על הכותב ואף מצאו לנכון להציג אותו כפי שהציגו. על פניו, זו החלטה תמוהה.

הדבר השני המבחין את המאמר הנדון חשוב יותר מזהות הכותב. הכתבה היא כמעט כולה פסטיבל של טעויות ואי-דיוקים, לצד רטוריקה מתלהמת שמאשימה רבים (סטנלי פישר למשל) בקונספירציה להסתרת האמת.

בין השאר נטען במאמר שבנתונים בנוגע לשיעור האבטלה, "חרדים וערבים לא נכללים בחישוב". על בסיס זה טוען אלוף שעליית חלקם של החרדים והערבים באוכלוסייה (פי 1.5 בעשור האחרון, לטענתו) פוגעת באמינות נתוני האבטלה המראים ירידה היסטורית בשיעור האבטלה. ההערה הזו אינה רק בעלת ניחוח גזעני, היא גם "נח בשבע שגיאות".

ראשית, ודאי שערבים וחרדים נכללים בנתונים. יש לשער שהכותב התכוון להבחנה בין "אבטלה", שהיא מצבו של מי שמחפש עבודה אך אינו מוצא, ובין "אי-השתתפות בכוח העבודה", שהיא מצב שבו אדם כלל אינו מחפש עבודה (את ההגדרות המדויקות ניתן למצוא בהקדמה לסקר כוח האדם של הלמ"ס). ואכן, בישראל יש בעיה של שיעור השתתפות נמוך יחסית למערב, בעיקר בקרב גברים חרדים ונשים ערביות. אלא שבניגוד מוחלט לנרמז במאמר, בפועל שיעור ההשתתפות בכוח העבודה דווקא עלה בעשור האחרון, והוא ממשיך לעלות, עם או בלי קשר לגידול בחלקם של החרדים והערבים באוכלוסייה.

שנית, כלל לא ברור מנין לוקח אלוף את הנתון של גידול פי 1.5 בחלקם של הערבים והחרדים באוכלוסייה. על-פי הסקר החברתי שמבצעת הלמ"ס, בשנת 2002 (השנה הראשונה שבה נערך הסקר) היו החרדים 4.9% מהאוכלוסייה בישראל, ובשנת 2009 (האחרונה הזמינה) 6.6%. חלקם של ערביי ישראל באוכלוסייה עלה באותן שנים מ-18.3% ל-20.3%. כלומר, לפחות בשמונה השנים האחרונות, מדובר בעלייה כוללת של כארבע נקודות אחוז בחלקן של שתי קבוצות אלו, או גידול של פי 1.16. אפילו הגידול הזה, כיוון שרובו בקרב ילדים, ממילא בקושי משפיע על הסטטיסטיקות של שוק העבודה.

בחלק אחר של המאמר קובע אלוף בנחרצות ש"האינפלציה בישראל, שהיא שחיקת ערך הכסף שלכם, נמצאת הרבה מעל 10%", בניגוד לנתון הרשמי, הנמוך בהרבה. את קביעתו זו הוא מנמק בכך ש"בנק ישראל חי בישראל אחרת. בישראל שלו [...] סעיף חינוך, תרבות ודיור גדול מסעיף אחזקת דירה, וכשמשחקים עם המספרים אין בעיה להציג אפילו אינפלציה שלילית אם רוצים". לא ברור מה מפתיע את אלוף בכך שסעיף הדיור (לא כל שכן דיור בתוספת חינוך ותרבות) גדול מסעיף אחזקת הדירה, אלא שאי-הדיוק חמור מהלהטוטים הרטוריים הריקים.

ראשית, בנק ישראל אינו הגוף שמחשב את האינפלציה בישראל, אלא הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. שנית, אף אחד בלמ"ס לא "משחק עם המספרים". משקלו של כל מוצר או שירות בחישוב מדד המחירים לצרכן (יש כ-1,300 כאלה) נקבע לפי ההוצאה הממוצעת על פריט זה כפי שהיא עולה מסקר הוצאות משקי הבית, הסוקר מעל 6,000 משקי בית ביותר מ-170 יישובים בישראל (הסבר מפורט ניתן למצוא בהקדמה לפרק 13 של השנתון הסטטיסטי לישראל).

גם אמידת מחירי הדיור, נושא מורכב מאוד מסיבות רבות שלתקיפתו מוקדש חלק ניכר של המאמר, הוצגה בצורה שהיא דמגוגיה צרופה. המדד המדובר מסובך מאוד, בין השאר משום שבניגוד לרוב המוצרים האחרים במדד, הגיוון במוצר "דירה" הוא גדול מאוד. אפילו הגיוון במוצר "דירה של 4 חדרים בצפון תל-אביב" הוא גדול למדי.

הטיפול של המאמר בנושא השכר הממוצע ומשמעותו אינו טוב בהרבה. בחישוב השכר הממוצע אכן מתקננים משרות חלקיות כאילו היו משרות מלאות, ושליש מהמשרות במשק כיום הן אכן חלקיות. אלא שהפרשנות של אלוף לעובדות הנכונות הללו אינה נכונה: מטרתו של מדד השכר למדוד את עלות העבודה ולא את רמת החיים של העובד, לכן ברור שצריך לתקנן משרות חלקיות. הכותרת המדויקת של הנתון כפי שהוא מופיע בהודעה לעיתונות של הלמ"ס היא "השכר הממוצע למשרת שכיר".

סקר אחר, סקר הכנסות המשפחה המודד את סך ההכנסות של כל משק בית, מתבצע במטרה לבחון היבטים של רמת החיים. בסקר הזה מובן שלא מתקננים משרות חלקיות כאילו היו מלאות. בכל מקרה, במשרות חלקיות השכר לשעה בדרך כלל נמוך יותר ממשרות מלאות, ולכן הטיפול של מדד השכר במשרות החלקיות מצביע, אם כבר, על כך שהשכר הממוצע למי שעובד במשרה מלאה הוא גבוה יותר מהשכר הממוצע.

אך הדבר המעניין ביותר בנוגע למאמר הוא יחס העורכים כלפיו. כותבים שטועים (או גרוע מכך) תמיד היו וכנראה תמיד יהיו. בשביל זה, בין השאר, יש עורכים. איני יודע מה עבר בין אלוף ובין עורכי המגזין (גם אינני יודע אם ynet מפעילים שיקולי עריכה נוספים ביחס למאמרים הנלקחים מ"בלייזר" או רק מאמצים אותם כלשונם). ייתכן שהעורכים נמנעו מלהציג שאלות קשות, וייתכן שלמרות ערנותם אלוף הצליח להטעות אותם. כך או כך, התוצאה היא שמאמר רווי שגיאות והאשמות מופרכות התפרסם בשני כלי תקשורת מרכזיים בישראל.

העובדה שהטעויות האלו חמקו מתחת לרדאר העורכים מעידה על לפחות שתי תופעות מטרידות. האחת, שאפילו אנשי תקשורת מנוסים ומתוחכמים, ואין ספק שעורכי "בלייזר" הם כאלה, אינם מכירים עובדות בסיסיות בנוגע לכלכלת ישראל. זוהי עדות מצערת מאוד על מצב הדיון הכלכלי בישראל, דווקא בתקופה שהוא חשוב יותר מאי-פעם בעבר. מיותר לציין: אי-התמצאות אינה פוטרת את העורכים מאחריות. אם העורכים הרגישו שאין להם יכולת לשפוט בעצמם את הטענות הקשות שמעלה אלוף, האם התייעצו עם מי שיש לו יכולת כזו? האם, למשל, פנו ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקבלת הסברים?

התופעה המטרידה השנייה היא הנכונות של עורכי "בלייזר", אחד הנציגים המובהקים של האמצע הישראלי, ודווקא על רקע אי-ההתמצאות המופגנת שלהם, להאמין שהסוכנויות הסטטיסטיות הרשמיות של ישראל הן חבורת חדלי אישים במקרה הטוב, או שקרנים במקרה הפחות טוב. אני מרשה לעצמי לנחש שמאמר שהיה מפרט כיצד צה"ל או בג"ץ, למשל, משקרים בצורה שיטתית, היה זוכה לבדיקה מעמיקה מאוד של העורכים, אם בכלל היה נשקל לפרסום. מדוע כשמדובר בבנק ישראל, האשמות קשות כל-כך מתפרסמות בכזו קלות?

אמנם מובן מאליו שהיחס לנתונים רשמיים צריך להיות ביקורתי, והדיון בהם זהיר. יתר על כן, היו מקרים מפורסמים – יוון וארגנטינה מהשנים האחרונות למשל – שבהם סוכנויות סטטיסטיות שיקרו ביודעין. אם יש חשש כזה, יש לחקור אותו. אלא שיחס ביקורתי לנתונים רשמיים אינו רישיון לזלזל בעובדות, והיחס לעובדות בדיון הכלכלי בישראל מגלה סימני התרופפות מדאיגים. העובדה שהמאמר רווי השגיאות של אלוף, מה גם שאינו הראשון, הצליח להתפרסם בשני כלי תקשורת מרכזיים צריכה להדליק נורת אזהרה.