"מה בוער", בהנחייתו של רזי ברקאי, כך מספר עמוד האינטרנט של התוכנית באתר גלי-צה"ל, היא "תוכנית האקטואליה המובילה בישראל, המשודרת בגל"צ מאז 1995. התוכנית עוסקת בנושאים 'בוערים' מנקודות מבט מקוריות ומחדשות".
על פניו, התיאור הזה מדויק. "מה בוער" היא אכן אחת מאבני היסוד של גלי-צה"ל, תוכנית אקטואליה שמובלת לאורך שנים על-ידי מנחה רב הישגים ורב ניסיון, משודרת חמישה ימים בשבוע, ובקיצור, תוכנית עיתונאית סולידית. האם ייתכן שעם כניסתה לשנתה ה-20 מתחילים להרגיש בעייפותה?
הזמנת עיתונאים לאייטם במקום השגת האנשים שהאייטם הוא עליהם היא פתרון שבואו נכנה אותו "דלוח". הוא לא בלתי חוקי, הוא לא פאוול עיתונאי, הוא לא בלתי ראוי, אבל הוא משמים
אתמול למשל (רביעי, 28.1.5) פתח ברקאי עם המתרחש בבית-היהודי בעקבות החלטתו של ראש המפלגה נפתלי בנט לשריין מקום לכדורגלן העבר אלי אוחנה. את הדיווח פתח הכתב הפוליטי של גלי-צה"ל, עידו בנבג'י, שסיפק סקירה נאה ומרשימה של המהומה שמתרחשת במפלגה. הוא הביא ציטוטים, הוסיף פרשנות והניח את כל היסודות לדיון שיבוא אחריו.
מה שצריך לבוא אחריו הוא דיון המבוסס על אנשי הבית-היהודי, אבל במקום זה התרחש דבר שקורה לא פעם בתוכניות "מה בוער": אל האייטם הפותח הוזמנו שני עיתונאים: זאב קם, הכתב הפוליטי של "מקור ראשון" ו-nrg, ואמילי עמרוסי, בעלת טור אישי ב"ישראל היום". כלומר, אחרי שהכתב הפוליטי של גלי-צה"ל הציג את המתרחש בבית-היהודי כמתבונן מהצד, כפי שעושים עיתונאים, הביאה מערכת "מה בוער" שני עיתונאים נוספים, כדי שגם הם יתבוננו מהצד ויגידו מה הם רואים מהצד שבו הם עומדים.
הזמנת עיתונאים לאייטם במקום השגת האנשים שהאייטם הוא עליהם, כלומר, את נפתלי בנט ואלי אוחנה, או לחלופין את התומכים והמתנגדים או כל אדם אחר שהוא חלק מהסיפור, היא פתרון שבואו נכנה אותו "דלוח". הוא לא בלתי חוקי, הוא לא פאוול עיתונאי, הוא לא בלתי ראוי, אבל הוא משמים. הוא בדיוק ההפך מ"נקודת מבט מקורית ומחדשת". מה מקורי ומחדש בשני עיתונאים שיש להם פלטפורמות משלהם לפרסם את המידע שברשותם? בהבאתם היה עניין אם הידיעה שעומדת במרכז המהומה היתה מתפרסמת לראשונה על-ידי אחד מהם, אבל אפילו זה לא המקרה; הידיעה פורסמה לראשונה בחדשות ערוץ 2.
הזמנת עיתונאים (אחרי שעיתונאי הבית עשה עבודה מצוינת) גרועה אפילו מהנוהג של "מה בוער" ותוכניות דומות לה להזמין את "יועץ התקשורת" במקום את הפוליטיקאי, את "עורך-הדין" במקום את התובע או הנתבע (גם כשהדבר אינו מחויב המציאות מבחינה חוקית), את "הסוכן" במקום את השחקן ושאר אנשי פרוקסי שמומחיותם היא לעשות רושם על הלקוח שלהם בכל הקשור ליכולת המופלאה שלהם לא לומר דבר בעל משמעות במשך דקות ארוכות.
רזי ברקאי (צילום: פלאש 90)
לאחר שהסתיימה השיחה עם שני העיתונאים, שכצפוי לא חידשו דבר וחצי דבר, ובעיקר, כפי שנאמר ב"סיפורי פוגי", העבירו זמן כדי לפנות מקום לעוד זמן, וכאילו כדי להצביע על פן אחר של מופע הדליחות, הציג ברקאי שני דוברים נוספים ("שניים שמסתכלים מהצד", הוא קרא להם, כאילו השניים הקודמים הסתכלו ממקום אחר): שאול יהלום, לשעבר חבר-כנסת מהמפד"ל, ויגאל ביבי, גם הוא חבר-כנסת לשעבר, גם הוא מהמפד"ל.
הפעם האחרונה ששאול יהלום נכנס למשכן הכנסת כחבר-כנסת היתה בשנת 2006. יגאל ביבי היה חבר-כנסת בפעם האחרונה בשנת 2003. את שני החבר'ה האלו מביאה תוכנית האקטואליה המובילה של גלי-צה"ל? שני אנשים שאינם משמשים חברי-כנסת פעילים זה כעשור? זה הדבר הכי קרוב לסיפור שמערכת "מה בוער" הצליחה להעלות בחכתה ביום שאחרי אלי אוחנה?
יש שלוש אפשרויות עיקריות לדליחות כזו. הראשונה היא שמערכת "מה בוער" עשתה עבודה עיתונאית עצלנית. היא פנתה למרואיינים שתמיד ישמחו לדבר: עיתונאים, שזו עבודתם, ופוליטיקאים בדימוס, שלא מן הנמנע שאדמומיות ליבלבה בלחייהם כאשר שמעו שמישהו זוכר את מספר הטלפון שלהם. השנייה היא שהפלטפורמה של "מה בוער" אינה נחשקת כבעבר, ומשום כך אף מרואיין רלבנטי לא היה מוכן להשחית כמה דקות מזמנו כדי לדבר עם ברקאי. השלישית היא שאף אדם בעל משמעות לא היה מוכן להתייחס לסיפור בשידור, ומשום כך המערכת נסוגה אל מרואיינים מהשורה הרביעית והחמישית כדי שתוכל איכשהו לעסוק בסיפור החם הזה.
תהא הסיבה אשר תהא, התוצאה הסופית היתה משמימה. יש לקוות שמישהו במערכת "מה בוער" יבין שהתנהלות כזו מאותתת למאזינים שהדברים בוערים במקום אחר.