לפני שבועיים (29 בדצמבר 2014) התיישב שחר אילן, סמנכ"ל עמותת חידו"ש (לחופש דת ושוויון), על כורסת האורח באולפן "חדשות הלילה" של ערוץ 2 והודיע בביטחון מוחלט שאריה דרעי יחזור בו מהתפטרותו (החל מדקה 11:30). בנימה יבשושית, כשבדל חיוך חומק על שפתיו, המליץ אילן לצופים המודאגים לא להיטרד ממהלכו הדרמטי של מנהיג ש"ס, משום שהוא (בלשונו של אילן) הפוליטיקאי הכי ציני הפועל בישראל.
התקשורת מסקרת את ההתרחשות כשהיא מודעת לאפשרות שמושא הסיקור מנצל אותה, שלא לומר עושה ממנה צחוק, אבל היא חשה שאין לה מנוס מלתת יד למי שמעצב אותה כראות עיניו
בהחלטיות של מי שכבר ראה הכל ושמע הכל העמיד אילן את כושר שיפוטו ואת יכולת החיזוי הפוליטית שלו למבחן חד-משמעי: הוא הצהיר בקול רם וברור שתגובתו הנסערת של דרעי לשידור הקלטת של הרב עובדיה יוסף היא ספין בלבד.
חלפו שבועיים, ותחזיתו של שחר אילן מתאמתת והולכת. אריה דרעי מבהיר שהוא בדרכו חזרה לראשות ש"ס. לאילנה דיין אמר בשבוע שעבר ב"עובדה" שחמור מי שאינו משנה את דעתו מתוקף הנסיבות, והיום (12 בינואר 2015) הודיע על החלטתו לשוב ולהנהיג את המפלגה.
אילן היה יוצא דופן בביטחון העצמי שהוכיח בניתוח המציאות הפוליטית. בעברו הוא אמנם עיתונאי ואת העולם החרדי הוא מכיר כאת כף ידו, אבל כיום הוא אינו עיתונאי פעיל (לבד מבלוג שהוא מחזיק), ומראייניו בתוכנית הלילה הזמינו אותו על תקן מומחה לענייני ש"ס. תענוג להיווכח בדיעבד בדייקנות ניתוחו (שנגד את קביעתו הבוטחת של אבישי בן-חיים, הפרשן לענייני חרדים של ערוץ 10, שהאמין מהרגע הראשון שלדרעי אכן נשבר מהחיים הפוליטיים ושהתפטרותו אינה תכסיס). פרשנים אחרים שסיקרו את האירוע היו פחות חד-משמעיים בתובנותיהם.
ביומיים-שלושה לאחר הודעת ההתפטרות אמנם ביצבצו בניתוחי הכתבים הפוליטיים והכתבים לענייני חרדים הערות בדבר אופייה הספיני (כך, בין השאר, בדיווחיהם של עמית סגל, יואב קרקובסקי, נדב פרי, וכן בעמודי הפרשנות של כמה מהעיתונים היומיים), אך ככל שהמשבר התפתח, נימת הדיווחים הלכה והשתנתה. בסוף-השבוע הראשון להתפטרות אפילו פרשנים מנוסים כנחום ברנע, יוסי ורטר ובן כספית כתבו ברצינות גמורה שאין לדעת אנה פניו של דרעי ושהאפשרות שהוא אכן לא יחזור בו מהתפטרותו היא ריאלית.
בכך נהגו הפרשנים האלה באופן מקצועי ואחראי. הם לא ידעו מה מתרחש בנפשו של דרעי, הם דיווחו על מה שראו עיניהם ועל מה שהצליחו להבין משיחותיהם עם המקורות הרלבנטיים, והם שיתפו את קוראיהם (וכן את מאזיניהם וצופיהם בתחנות הרדיו ובערוצי הטלוויזיה) בתמונת המצב הידועה להם. והיא אכן לא היתה ברורה. אלא שבדיעבד מצטיירת התנהלותם באור קצת נאיבי: במסר שהעבירו לציבור הם סייעו לדרעי למצות עד תום, לתועלתו, את הספין שחולל. עתה הוא חוזר להנהגת ש"ס כשהוא מוחל על כבודו ובולע את עלבונו, כשהוא נישא במידה רבה על הגל שהרימה לטובתו התקשורת.
שחר אילן (מימין) ב"חדשות הלילה" בערוץ 2, 29.12.14 (צילום מסך)
אין כוונת השורות האלו לערער על בחירותיה המקצועיות של התקשורת בסיקור האפיזודה הזו. הח"מ אינו מתיימר לטעון שהוא היה נוהג באופן שונה. כוונת הדברים להאיר אבסורד המובנה בהתנהלות העיתונאית: התקשורת נותנת ידה לבריאת מציאות מתעתעת כשאין ביכולתה להנהיר אותה באופן חד-משמעי. היא מסקרת את ההתרחשות כשהיא מודעת לאפשרות שמושא הסיקור מנצל אותה, שלא לומר עושה ממנה צחוק, אבל היא חשה שאין לה מנוס מלתת יד למי שמעצב את בימת ההתרחשות כראות עיניו.
אינני יודע אם דרעי תיכנן את המהלך מראשיתו עד לסוף הטוב (מבחינתו) או שהתוצאה היא נגזרת של התפתחויות ממשיות, ובכך אני מוכיח עד כמה אני עומד בנעליהם של הפרשנים שהזכרתי לעיל. לעומת זאת אני יודע (טוב, מניח) ששחר אילן יושב על הכורסה בביתו וצוחק בפה מלא: הוא ידע מראש שדרעי מביים הצגה. לא היו לו מקורות מידע מיוחדים; היתה לו היכרות עמוקה עם מזגו ואישיותו של דרעי. פרשנים מוסמכים כמוהו הם מצרך נדיר בתקשורת היום.