כמה עוד מלים נוכל לכתוב על מאבק האיתנים בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות"? מתברר שלא מעט, ובמיוחד כשהדבר נוגע לסוגיות משפטיות. קרב הטיטאנים שהנפיק לנו סוגיות מתחום ההגבלים העסקיים והתחרות, כמו גם משדה המשפט המינהלי, מייצר עוד כמה נקודות למחשבה בהקשרים חוקיים. אחת מהן נוגעת לדפוס הפרסומים העקבי שנוקט "ישראל היום", באמצעות כותבים שונים, כלפי "ידיעות אחרונות" והמוציא לאור והעורך האחראי שלו, ארנון (נוני) מוזס (שמעניין אם יתחדש השבוע במקרה שב"ישראל היום" יבחרו לעשות שימוש בדברים שאמר אהוד ברק על מוזס בראיון למוסף "הארץ").
אם בדרך כלל למדנו שהדיון הרלבנטי למתקפות אישיות נוגע לתחום דיני לשון הרע, הרי שבכל הנוגע לגופים מסחריים, בייחוד כאלו המתחרים ביניהם, יש זיקה רלבנטית אחרת שניתן להעלות לדיון. עוולות מסחריות המעוגנות בחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, כמו גם עוולות בעלות אופי של פגיעה מסחרית הנזכרות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מאפשרות את הרחבת הדיון מעבר לאסוציאציה המיידית שאולי מעלות אצלנו מתקפות אישיות ומערכתיות נחרצות כמו אלו של "ישראל היום".
עורך "ישראל היום" עמוס רגב ומו"ל העיתון, אשר בהרב. 16.2.14 (צילום: "העין השביעית")
נאמר מיד: ייתכן של"ישראל היום" עומדות הגנות רלבנטיות והוא או כותביו יכולים, בהתקיים הצורך, להגן על הפרסומים השונים מצדם. אך מעניין לבחון, גם אם באופן עקרוני, את המסלולים הנוספים העומדים לבעל עסק מתחרה, כלי תקשורת גדול, להתגונן מפני האסטרטגיה של תקיפה פומבית שלו ושל בעליו. "ידיעות" ומוזס, שבחרו לעצמם ככל הנראה אסטרטגיה שונה, המשלבת שתיקה פומבית עם מהלכים מגוונים מאחורי הקלעים בכמה זירות פעולה ובהם קידום חקיקה, מעמידים כאן למבחן היעילות גם את השאלה מה כדאי יותר, לשתוק ולבעוט או לצעוק ולמחות.
העוולה הרלבנטית הראשונה לעניין הזה היא "תיאור כוזב", המתוארת בסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות. סעיף 2(א) קובע כי "לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר". סעיף (ב) מוסיף ומטיל אחריות גם על מי שסייע לאותו עוסק סורר להפיץ את הבשורה המטעה על אודות העסק האחר כשהוא קובע כי גם הוא יהיה אחראי, במקרה שידע שהתיאור כוזב או שהוא נראה כך על פניו, ובלשון החוק:
המפיץ פרסום של עוסק אחר או מטעמו הכולל תיאור כוזב, או מי שהחליט בפועל על פרסום תיאור כוזב כאמור, לא יישא באחריות לפי סעיף זה, אלא אם כן ידע שהתיאור כוזב, או שהתיאור כוזב על פניו".
אם כן, ככל שפרסומיו של "ישראל היום" על "ידיעות אחרונות" מוטעים או שגויים, כולם או חלקם, באופן הידוע ל"ישראל היום" ולכותביו, הרי שהם יכולים להיחשב כמי שהפרו את הוראות הסעיף.
עוולה נוספת, שנזכרה כאן גם בעבר ביחס לפרסומים של עיתונים ועיתונאים הקוראים לביטול מנויים של עיתונים אחרים, היא "התערבות בלתי הוגנת", הנזכרת בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות. "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר", קובעת הוראת החוק. גם כאן, ככל שנוכל לתפוס את פרסומי השלילה של "ישראל היום" על "ידיעות אחרונות" והמו"ל שלו כמשוללי יסוד ונזקניים, יוכלו אלה, מעבר לאפשרויות הדיבה המצויות בידם, לעשות שימוש בכלי משפטי נוסף, ככל שיוכלו להוכיח כי הפרסומים הכבידו על גישתם ונגישותם של לקוחות, עובדים וסוכנים אל הקבוצה.
אין ספק שכדי להביא את בית-המשפט לעשות שימוש במסלול הזה כדי לחייב את "ישראל היום", תהיה נחוצה פרשנות לא שגרתית, במיוחד לנוכח ערך יסוד מרכזי המרחף באוויר ואינו פוסח גם על שדה המשפט הפרטי-מסחרי, והוא "חופש הביטוי והדעה".
ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)
חוק עוולות מסחריות אמנם קובע פיצוי ללא הוכחת נזק של 100 אלף שקל לכל עוולה, וכך גם גניבת עין וגזל סוד מסחרי, אך פיצוי זה אינו חל ביחס לעוולות של תיאור כוזב והתערבות לא הוגנת. על כן, מי שנפגעו מאלה האחרונים יצטרכו להוכיח כי נגרם להם נזק. נזק כזה יכול לבוא לידי ביטוי בירידה במספר המנויים או בירידה בנפח הפרסום, אך גם כאן וגם כאן יהיה צורך בהוכחת קשר סיבתי בין הפרסומים לבין תוצאתם הנזקית.
עניין זה אינו קל כלל ועיקר, בהתחשב במספר הגורמים המתערבים הפועלים בשטח. קשה לחשוב על אפשרות קלה וישירה לייחס את הירידה בתפוצת "ידיעות אחרונות" או בנפח הפרסום בו (על שלוחותיו השונות) רק או בעיקר לפרסומים האמורים ב"ישראל היום". מבחינה זאת מדובר באתגר עובדתי ומשפטי של ממש.
כפי שנאמר עוד בתחילה, גם פקודת הנזיקין מאפשרת למוזס ול"ידיעות אחרונות" להעמיד טיעונים משפטיים נוספים בהיבט הפגיעה המסחרית. הראשון שבהם קשור בעוולת הרשלנות שנדונה כאן לא פעם וקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".
ככל שעוסק, במיוחד אם עיסוקו במסירת ידיעות לציבור המתיימרות להיות אמינות ומדויקות, חוטא לאמת ומפרסם ביודעין השמצות ובדותות על אודות פלוני או אלמוני, הרי שהוא בהחלט יכול להיתפס בקלקלתו הרשלנית.
אפשרות נוספת היא להיעזר בהוראות סעיפים 56 ו-58 לפקודת הנזיקין, העוסקים בעוולות התרמית והשקר המפגיע. על-פי סעיף 56, "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על-ידי ההיצג יפעל על-פיו".
קריקטורה של שלמה כהן שב"ישראל היום" השתמשו בה כמה פעמים לעיטור פרסומים נגד "ידיעות אחרונות" וארנון (נוני) מוזס
עם זאת, הקושי בעשיית שימוש מצדם של מוזס ו"ידיעות" בעוולה זו הוא הסייג הקובע כי אין להגיש תובענה על היצג כזה, "אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על-פיו וסבל על-ידי כך נזק ממון". כלומר – על פי הוראות החוק, זכות התביעה במקרה זה היא של קוראי "ישראל היום". קשה להאמין שמוזס, גם אם יקרא את הדברים המפורסמים על אודותיו ב"ישראל היום", יטעה לחשוב שהם נכונים ויפעל לפיהם, לביטול המינוי שלו על "ידיעות" למשל.
גם סעיף 57 לפקודה אינו עושה חיים קלים לתובעים אפשריים. הוא קובע כי אין להגיש תובענה על תרמית "שנעשתה בנוגע לאופיו של אדם, להתנהגותו, לאשראי שלו, לכושרו, למלאכתו או לעיסוקו, כדי להשיג בשבילו אשראי, כסף או טובין, אלא אם היה ההיצג בכתב חתום בידי הנתבע עצמו". במקרה הספציפי שלפנינו, תנאי זה דווקא אינו בבחינת מכשול ממשי, שכן הדברים פורסמו בדפוס במפורש על-ידי כותבים שונים ב"ישראל היום" באופן שיהיה קשה להכחישו או להתכחש לו.
לבסוף נותרה לנו עוולת השקר המפגיע מסעיף 58 לפקודה. "שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון, בין בעל-פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו או לטובין שלו או לזכות קניין שלו". פרסום כאן הוא אותו פרסום שאליו מכוון גם חוק איסור לשון הרע, וגם כאן קובע החוק כי "לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה, אלא אם סבל על-ידי כך נזק ממון". לכן שוב אנחנו חוזרים אל שאלת הוכחת הנזק, הקשר הסיבתי והגורמים הזרים המתערבים. בקיצור, הרפתקת השקר המפגיע גם היא אינה קלה במפגיע.
ואחרי כל זה, ידוע לנו שלמרות שורה ארוכה של פרסומים שליליים עקביים ב"ישראל היום", ב"ידיעות אחרונות" בחרו, לפחות נכון לעכשיו, לא להוציא אל הפועל את מסלולי הפעולה המשפטית, זה של הדיבה או אלו שתוארו כאן. יש בעובדה זו אולי כדי להעיד על טיב הסיכויים ש"ידיעות אחרונות" מייחס למסלול הפעולה הזה ואולי לסיכויי ההתמודדות המשפטית מול גוף שמאחוריו עומד בעלים איתן, שאיומי פעולה משפטית נשמעים דווקא מצדו לא פעם ולאו דווקא נגדו.
ואולי יש בכך כדי להעיד על עניין אחר – "ידיעות אחרונות" העדיף עד עתה, ואולי ימשיך להעדיף, את גישת "ההבלגה הפעילה", שלפיה אין מגיבים בפומבי לקריאות יריב גם אם הן בוטות, ובמקביל פועלים מאחורי הקלעים כדי להצר את צעדיו ולנטרל את נשקו. לשתוק ולבעוט.