רבות דובר על "מחוברים" כעל הריאליטי האולטימטיבית: תוכנית שאינה מוגדרת על-ידי הפרס הממתין בסופה, או לחלופין, מופרעת על-ידי משימות מקושקשות, אלא כל שנייה בה עוסקת בחייהן של הדמויות המשתתפות בה. התוכנית מראה את התנהלות הדמויות בסיטואציות שונות בחייהן הפרטיים, ובכלל זה, מטבע הדברים, גם את הקורות אותן במקום העבודה.

בידם האחת יוצרי "מחוברים" אמנם השליכו את החומרים שנגעו לעבודה העיתונאית לסל המחזור, אבל בידם האחרת עמלו על יצירת דימוי הרואי של עיתונות חוקרת

בעונה הנוכחית, שנקראת "מחוברים פלוס 2" – כנראה היתה דרישה לשם קליט – משתתפים שלושה עיתונאים: אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז, זוג בחייהם הפרטיים והמקצועיים, וליאור דיין. לא בטוח אמנם שהמונח "עיתונאי" הוא המדויק ביותר בניסיון להגדיר את זהותו המקצועית של כל אחד מהשלושה, אבל הוא בוודאי מרכיב משמעותי בתוכה.

וילנאי ומרוז מגישים את תוכנית הבוקר של ערוץ 10, "אורלי וגיא", זה ארבע שנים, אולם במהלך השנים יצרו גם תוכניות תחקירים – בתחילת העשור את "אורלי וגיא בע"מ", והשנה את "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה". דיין, לצד השתתפותו ב"מחוברים" עונה שנייה ברציפות, הוא גם בעל טור אישי-רגשי ב"מעריב".

"מחוברים" מציעה, אם כן, ייצוג תרבותי משמעותי למדי של דמות העיתונאי, ועושה זאת בלב לבו של המיינסטרים הטלוויזיוני (הוט). מעניין להתבונן בו ולנסות לפענח את הבחירות המובלעות בו: מה חשוב ליוצרים לספר לנו על דמות העיתונאי, ומה לא; אילו היבטים בעבודתו ראוי בעיניהם להדגיש, ואילו לעמעם; כיצד הם מציגים את תפקידו הציבורי ואיזה נפח הם מעניקים לעובדת היותו במקצוע מלכתחילה. מובן שגם לדמויות עצמן, למעשיהן ולאמירותיהן יש משקל בתהליך, ויותר מזה, אפשר ללמוד אגב ההתבוננות בהן גם דבר או שניים על תפיסת העצמי של העוסקים בעיתונות.

אפיזודה אחת

בפרק 7 מוצגת אפיזודה מעניינת: המושא של אחד מתחקירי התוכנית של וילנאי ומרוז נראית ממררת את חייהם. היא מקללת אותם בטלפון ומאיימת עליהם, וכשהם מפסיקים לענות לה, היא מתקשרת 23 פעמים רצוף(!) במהלך לילה אחד. בד בבד, בני הזוג מביעים באוזני קצינת משטרה חשש שהיא עוקבת אחריהם ומציצה בתיבת הדואר שלהם, ובשלב מסוים מזמינים אבטחה מערוץ 10, מעסיקם. הדברים מגיעים עד כדי צו הרחקה.

האפיזודה הזאת היא היחידה במהלך כל 22 הפרקים הראשונים של "מחוברים פלוס 2" שעוסקת בעבודתם העיתונאית התחקירית של בני הזוג. כמעט כל שאר האזכורים של חייהם המקצועיים עוסקים בתוכנית הבוקר שהם מגישים. בכך יוצרי "מחוברים" מסייעים הלכה למעשה במימוש חששו של מרוז, שבאחד הפרקים רוטן באוזני זוגתו: "אני רוצה להשאיר איזה משהו מאחורי, לא תוכנית בוקר".

האפיזודה היחידה שבכל זאת שולבה רק מדגישה את מה שחסר בתוכנית. ראשית, התקרית המוזרה מוצגת ללא שום הקשר. לא נאמר במה עסק התחקיר, איזה תפקיד שיחקה בו האשה המאיימת ומה טענותיה. הסיטואציה מרחפת בלב הפרק כבחלל ריק. על אף שליווי המקרה שלב אחר שלב, ואגב כך חשיפת המכניזם הפנימי של העבודה על תוכנית תחקירים, היה עשוי להיות מעניין בהרבה מעוד סצינה של בני הזוג בבית-החולים, במסגרת נסיונותיהם להיכנס להריון – נושא שכבר נחרש עד דק מעל שלל במות ובשלל אמצעי תקשורת – הוא נותר אניגמטי במכוון.

מדוע? מתבקש לטעון שהעיסוק בצדדים שונים של מקצוע העיתונאות פשוט לא מעניין את יוצרי "מחוברים", אלא שסוף הפרק דווקא מעלה את האפשרות ההפוכה: שהם מודעים היטב לסוד קסמם של תחקירים עיתונאיים, או לפחות לאפיל שלהם בקרב צופיהם.

נראה בו מונולוג מאת וילנאי, שנמסר תחילה בכינון ישיר למצלמה, והופך בהמשך לווייס-אובר על רקע עבודתה הקדחתנית של מערכת התוכנית, תוך שימוש בכל המוסכמות הדוקומנטריות שבכוחן ליצור דימוי רומנטי שלה – חללי פנים של משרדים, תחקירנית נחושה מנתקת טלפון בזעף, פרצופים מודאגים, כל העסק. ככה שבידם האחת יוצרי "מחוברים" אמנם השליכו את החומרים שנגעו לעבודה העיתונאית לסל המחזור, אבל בידם האחרת עמלו על יצירת דימוי הרואי של עיתונות חוקרת.

ללא החיים

מדובר, אם כן, בדימוי ריק; קליפה ללא גרעין. ברשימה קודמת שכתבתי על "מחוברים" הצעתי שכחלק מהיותה הריאליטי האולטימטיבית, הנוברת ללא עכבות לכאורה בחיי הנפש של דמויותיה, כל עניינה הוא בתיווך הרגשות שלהן; זו דרכה לפנות לבטן של הצופה, במקום לאינטלקט שלו. דומה שכוחם של הדברים יפה גם הפעם. האפיזודה שתיארתי נמסרת בראי השאלה אילו תחושות היא מעוררת בבני הזוג, ותו לא. המיקוד הוא בחששות ובחרדות שלהם, כאשר העובדה שהאפיזודה היא חלק ממערך מורכב יותר – נמחקת.

היוצרים של "מחוברים" מפגינים אפוא חוסר עניין עקרוני בהתרחשויות עצמן (למשל, העבודה העיתונאית), וכמעט תמיד יגבילו עצמם לעיסוק ברגשות שהן מעוררות. לכן לא מפתיע שמההתייחסות המשמעותית ביותר של וילנאי לעבודתה ב"מחוברים" עולה כאילו התחקירים שעליהם היא שוקדת הם מבחינתה טריגרים לתגובות רגשיות, ותו לא. כך בהמשך אותו מונולוג היא אומרת:

...זה נורא כיף להיות אדם שיכול להשפיע וזה גם נעים. כשברחוב אומרים לך דברים מקסימים ושלא מתעלמים ממך ושאתה לא... מה שגיא מכנה 'חי ברגיל-לנד'. וברגיל-לנד אנשים נורא מגעילים אחד לשני. אבל כשזה מתהפך – זה בא נורא חזק. כשלא מלטפים אותך ברחוב יכולים גם לקלל אותך. כל הרעש הזה הורג אותי, אני לא בנויה לזה. זה לא שאני חייבת שיאהבו אותי".

סצינה שלא תיאמן בפרק 15, ובה וילנאי מתקשרת לצופה שהשאירה הודעות נאצה בעמוד הפייסבוק של תוכניתה ומתעמתת איתה, דווקא רומזת ההפך: שכמו כולם, היא בהחלט צריכה להיות נאהבת. למעשה, היוצרים עצמם טורחים להדגיש זאת כשמיד אחרי ההצהרה האמורה של וילנאי שלפיה היא אינה חייבת שיאהבו אותה, נראית סצינה אחרת שבה וילנאי מנפקת הצהרה הפוכה בתגובה למחמאה שהיא מקבלת מעובר אורח על תוכנית שהגישה.

על הרקע הזה, של הרעש הלבן הטורדני שמייצרות כל הדמויות המככבות ב"מחוברים פלוס 2", המדובבות את הדילמות הרגשיות שלהן עד אינסוף, נעלמים כמעט לחלוטין ממדי היומיום השונים – פעולות פשוטות, שיחות על עבודה. החיים.

במקרה של חברינו העיתונאים, נעלם יחד עימם דבר-מה נוסף: המערכת העיתונאית. אם מסביבת העבודה של וילנאי ומרוז הצליחו יוצרי "מחוברים" לחלוב חצי סיקוונס קלישאתי, הרי שבמקרה של דיין אפילו זה לא קיים. הזכר היחיד לקיומה של מערכת עיתונאית בחייו הוא שיחת טלפון יחידה עם העורך שלו.

מן הסתם, יש לכך קשר לתפקוד העיתונאי השונה שלו. דיין, בעל החוש הקומי המשובח, הוא עיתונאי מטיפוס אחר – בעל הטור המתהלך בעולם וכותב את רשמיו. ב"מחוברים" אין לעבודתו משמעות גדולה מדי, מלבד אולי העובדה שהיא משמשת אותו בנסיונותיו לשכנע את בת זוגו לנסוע לחו"ל. הטור האישי שלו הוא ממילא יותר "מחוברים" מ"מחוברים", כלומר הופעתו בתוכנית זולגת לעבודתו העיתונאית הרבה יותר מאשר עבודתו העיתונאית זולגת לתוכנית. הייצוגים של חייו המקצועיים מועטים.

במציאות, מאחורי כל עיתונאי כמעט, ובוודאי בכלי תקשורת מסורתיים ומרכזיים כמו שהשלושה עובדים בהם, (עדיין) ניצבת מערכת, ואי-הבהירות בנוגע לגבולות החלל-זמן קיימת במידה זו או אחרת במרבית העבודות כיום

אבל לבחירה בו, כמו לבחירה באורלי וגיא, יש משמעות. "מחוברים" בוחרת להציג דמויות של עיתונאי מסוג מסוים, סוליסטי – אורלי וגיא כטאלנטים ששמם הוא מותגם, וליאור דיין כמי שכתיבתו תלויה בחופש המרחבי והרוחני שלו. ככאלה, הם ממשיגים את משלח ידם באוזני קרוביהם כנעדר גבולות ברורים, כלומר אינו תחום במקום פיזי או בפרקי זמן מוגדרים ביממה. או כפי שווילנאי מנסחת זאת למצלמה:

"יש אנשים שהולכים לבנק בבוקר, עושים את העבודה שלהם [...] ולא חיים כל הזמן את הדבר הזה, איזה מין תחושה של גוב אריות כל הזמן". במשתמע, כמו אומרת התוכנית, הבחירה בדמויות היא בהלימה גמורה עם הפורמט, שמתיימר להקיף את חייהן 365 מעלות, כמאמר המשורר.

במציאות, מאחורי כל עיתונאי כמעט, ובוודאי בכלי תקשורת מסורתיים ומרכזיים כמו שהשלושה עובדים בהם, (עדיין) ניצבת מערכת, ואי-הבהירות בנוגע לגבולות החלל-זמן קיימת במידה זו או אחרת במרבית העבודות כיום. אולם הבחירה של "מחוברים" לשווק מציאות מדומיינת של המקצוע, או ליתר דיוק, הבחירה דווקא במציאות המדומיינת הזאת, מתאימה למגמה שהעיתונות עצמה כבר שועטת בה: הפרטת העבודה, התרחבות פערי המעמדות בין הטאלנטים ל"פועלים השחורים", היעלמות המערכת ועוד. כמו בהרבה מופעים טלוויזיוניים אחרים, גם "מחוברים" מיטיבה לנסח אידיאה קפיטליסטית ולהציגה כמצב הטבעי.