הראשל"צ
בסקירת העיתונות היומית הפנה אתמול שוקי טאוסיג את תשומת לבנו למושג שכה התרגלנו אליו, עד שקהו חושינו: "הראשון מאז תום המבצע".
הכוונה לטיל, לרקטה או לפגז שנורו משטח האויב לאחר ימים או חודשים של שקט. ומהי התשובה הצבאית-מדינית הראויה למפירי השקט אם לא הכותרת: "לראשונה מאז תום המבצע, צה"ל תקף".
"ידיעות אחרונות" הזדרז להעלות בפינת הדילמה שבמוספו היומי את השאלה "האם צריך ליזום פעולה בעזה ולהרוס את המנהרות שנחפרו מחדש". העיתונאית סמדר שיר משיבה בחיוב לשאלה היומית ומציעה – תחת הכותרת "להקדים תרופה למכה" ובנוסח בדיחת המערב הפרוע – "להרוג אותם כשהם קטנים". קוראי "ידיעות" כבר שרויים בעיצומה של התלבטות אם הם בעד או נגד.
מדינה בין מבצעים
את המחזה "גורודיש" כתב הלל מיטלפונקט וביים לראשונה לפני שני עשורים, ועניינו עלייתה והתרסקותה של דמות הגנרל הישראלי בשלושת העשורים שקדמו לכתיבתו. "גורודיש" נגע בחיינו כשנכתב, וייגע בהם בכל מועד שבו ישוב ויעלה על במות התיאטרון. הזמן הישראלי תקוע במצב מתמיד של אחרי מבצע ולפני מבצע.
"גורודיש" עולה עכשיו בבימויו העדכני של מיטלפונקט, אקטואלי יותר מכל דיווחי החדשות, הסובבים – כאז כן עתה – סביב עצמם. הפעם, ממרום שני עשורים נוספים, ברור כי הגנרל המיתולוגי שסיפק את תמונת הניצחון ב-1967 ואת תמונת הכישלון ב-1973 אינו גורודיש האיש, המנדה והמנודה. הפעם ברור שהוא זה אנחנו. ישראלים של כל הדורות, ובהם עיתונאים וסופרי חצר שאינם מסוגלים להינתק ממעגל הדמים.
דמות משנית במחזה, שצברה עם השנים ותק ועוצמה, היא דמותו של פרידמן, החייל המתאבד שגם אחרי מותו ממשיך לרוץ סביב המחנה (הציוני?) עם רשת הסוואה על גבו, עד שהמפקד העסוק בהצלת המולדת יתפנה לרגע, יבחין בו וישחרר אותו בפקודה מן המשא הכבד. הפעם מתברר כי גיבורת המחזה היא בכלל רשת ההסוואה הכבדה, שבמקום לטשטש את פריסת כוחותינו, מטשטשת את תמונת המציאות שלהם ואת תפיסת המציאות שלנו. אם רשת ההסוואה היא המשל, הסימביוזה בין עיתונות הצבא לבין המלחמה הן הנמשל.
עזה קיימת בתודעה הישראלית רק כפלטפורמת שיגור
בארבעה החודשים שבין הכרזת הפסקת האש לאתמול, עזה לא היתה קיימת. הרבה עסקו בלקחי המבצע בתקשורת ובבמות אקדמיות. היו דיונים, מהם נוקבים, על נזקי המבצע, המהותיים והאגביים. עסקו בעבר, אבל כמעט לא נגעו בעתיד – הצבאי, המדיני, האזרחי. כאילו הוא כתוב מראש. לא עסקו ביחסי ישראל-עזה, לא עסקו בעזה עצמה ובוודאי לא בשיקום הרצועה. עזה קיימת בתודעה הישראלית רק כפלטפורמת שיגור. "הארץ" מעז מעת לעת להציץ אל מעבר לגדר המערכת, ומשלם על כך ביוקר. הוא נתפס בתקשורת ובציבור כעיתון שמחוץ למחנה.
מי שיגגל "שיקום", יקבל השלמה אוטומטית: שיקום שיער, שיקום תל-השומר, שיקום ביטוח-לאומי, שיקום שכונות, שיקום הפה. "שיקום עזה" מופיע כאפשרות תשיעית.
מפלגת הישראלים היהודים
את השנה ה-67 בחיי מדינת ישראל מאפיין הצורך לנסח הגדרות שאין בהן צורך ואף מסוכן לנסחן. אחת ההברקות בתחום היתה קמפיין המלחמה של "וואלה", שהגדיר עבורנו, העיתונאים, שאנחנו קודם כל ישראלים. כאילו קיימת סתירה בין היותנו עיתונאים להיותנו פטריוטים.
קמפיין הפטריוטיות הוא המשך מתבקש ליוזמות לנסח מחדש את מגילת העצמאות, כדי להתאימה להלכי הרוח אתנוצנטריים עכשוויים. כך גם חוק הלאום שבא בעקבותיה וחוק הנכבה, שעוד בטרם עבר בכנסת, הספיק להקים חומה בין אזרחי המדינה היהודים לאזרחיה הערבים. המשותף למהלכים הללו הוא שאלה הם מהלכי הסתגרות, שכן הגדרה היא מעשה של מיון, הפרדה וצמצום.
ח"כ בוז'י הרצוג, צילום מסך מקמפיין "קודם כל ישראלי" של אתר "וואלה" בתקופת מבצע "צוק איתן" בעזה, יולי-אוגוסט 2014
עכשיו מתברר כי לא רק הימין הקיצוני עוסק בתיוג עצמי, אלא גם הגוש המורכב ממפלגת העבודה והתנועה, המגדיר עצמו כמפלגת המרכז הציוני. ייתכן כי הסיסמה "המרכז הציוני ולא הימין הקיצוני" תתגלה כיעילה בפנייה לבוחרי הימין המתון. ועם זאת תמוהה ההחלטה לקרוא למפלגה המשותפת "המחנה הציוני". למה לא ללכת עד הסוף ולקרוא למפלגה החדשה "מפלגת הישראלים היהודים"?
זוהי הפעם השלישית שמפלגת העבודה מוחקת את זהותה. החל מבחירות 1965 הובילה מפא"י את אחדות-העבודה ובהמשך גם את מפ"ם תחת השם הסתמי "המערך". ב-1992 החלה המפלגה המאוחדת להיקרא "העבודה". ב-1999, בימי הקמפיין האישי של אהוד ברק, נקראה המפלגה בשם הסתמי "ישראל אחת". הפעם מדובר בהכרזה בעייתית.
אף כי רוב מוחלט של היהודים אזרחי ישראל רואים עצמם כציונים, רק מיעוט זניח מבין מאות המפלגות שקמו ב-20 כנסות ישראל שיבץ את המושג "ציונות" בשמו. המפלגה המשמעותית היחידה שנשאה את הציונות בשמה היתה מפלגת הציונים-הכלליים, אולי מפני ששורשיה היו כתנועה ציונית בפולין בשנות ה-30 ונציגיה כיהנו בכנסת ישראל תחת שם זה מימי קום המדינה ועד איחודה עם המפלגה הפרוגרסיבית תחת השם "המפלגה הליברלית", ב-1961.
מעטים המקרים שבהם מתעורר במפלגות צורך להכריז על ציוניותן – לא כהתרסה נגד הגויים האנטי-ציונים ולא מול קומץ הלא-ציונים המקומי
דווקא מפני שהציונות כה מובנת מאליה וחוצה זרמים פוליטיים, הרשו לעצמן מפלגות לאפיין עצמן בדרך פרטנית יותר מן ההגדרה "ציונית", או בדרך כוללנית יותר. מעטים המקרים שבהם מתעורר במפלגות צורך להכריז על ציוניותן – לא כהתרסה נגד הגויים האנטי-ציונים ולא מול קומץ הלא-ציונים המקומי. והנה דווקא כשהציונות כה מבוססת ואילו הבעיות של מדינת ישראל הן כה חריפות – כלכליות, חברתיות, מדיניות ובטחוניות – עולה בדעתם של הרצוג ולבני להתעטף מחדש בדגל הלאום ולשאתו ציונה.
תועלת רבה אין בשם החדש, אבל הנזק הטמון בו ברור. הנזק הנובע מן העובדה שבכל בחירה יש הדרה. למעשה מפלגה העבודה מכריזה חגיגית כי היא אינה מתכוונת להיות בית פוליטי לחמישית מכלל אוכלוסיית ישראל, שאינם ציונים. במקרה הטוב זוהי דרך בעייתית להגדרה עצמית. במקרה הרע זוהי טעות גסה במישור הלאומי.
גוש פוליטי המגדיר עצמו כמחנה הציוני אינו יכול להיות מפלגת המונים כלל-ארצית, אלא להתקיים כגוף מגזרי. לא שבוחרים שאינם יהודים ינהרו אל הגוש החדש בהמוניהם, אבל עצם ההכרזה העומדת בשם המפלגה החדשה, "המחנה הציוני", שבוודאי נוצר או לפחות אושר בסדנאות הקמפיינרים, היא הודאה מרה בבדלנותה.
את המחנות שבראשם עמדה ציפי לבני ייצגו מלים ריקות, "קדימה", "התנועה", ואפילו "הליכוד". אבל "העבודה", על כל פגמיה, ראתה עצמה בגלגוליה השונים כמפלגת שלטון הפועלת בשם הציבור הרחב ולמען הציבור הרחב. מפלגה רב-שכבתית, פלורליסטית, שדלתה פתוחה – למראית עין לפחות – לכל. והנה באבחת קופי פזיזה הפכה העבודה את עצמה למגזרית: מפלגת מחנה לציונים כשרים. בכך הולך ונשלם תהליך רגרסיבי, שבו כנסת ישראל מורכבת ממפלגות מוקפות גדר ובשערן שלט: "אין כניסה לאלה שאינם כמונו".
מת בגוף החי
"יהודה, אתה מאשר לי למות?" היא כותרת טורו של אלון עידן במוסף "הארץ" מלפני שבוע וחצי. עידן תוהה איך זה שהמדינה היא המחליטה בעניינו של החולה הנוטה למות, אם להחיות אותו נגד רצונו או להרשות להמיתו. לא רק הפלפול המשפטי בשאלה הוא שנתפס בעיני עידן כאבסורד, אלא עצם העובדה ש"אדם מבקש מן המדינה אישור למות".
חולה ALS עתר לבית-המשפט המחוזי במכתב שהכתיב באמצעות תנועות עפעפיו, בתביעה נוקבת לאפשר לו למות על אף שמבחינת "חוק החולה הנוטה למות 2005", הוא אינו עומד בקריטריונים: למרות ניוון השרירים המוחלט שבו לקה, גופו יכול להתקיים זמן רב בעזרת מערכות תומכות חיים.
"החלטה תקדימית", שער "הארץ", 10.12.14
"חיי הינם גיהנום עלי אדמות ואיני סבור כי ניתן לכנותם חיים. אני מעוניין ליטול בחזרה את השליטה על חיי, להתנתק ממכונת ההנשמה ובכך לקבוע את עתידי ולסיים את חיי בכבוד", כתב החולה לבית-המשפט.
מנגד מביא עידן קטע מדבריו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, בנימוקי החלטתו בתיק, שאיפשרה חריגה מן החוק במקרה זה: "לא ברור אם אכן עלול המבקש לאבד את התנועה בגלגלי העיניים, [ועם זאת] חששו מפני אפשרות כזאת איננו חסר יסוד". המדובר, כזכור, באדם בן 49 שסבל זה עשור ממחלה ניוונית חשוכת מרפא והיה על סף נתק מוחלט מתקשורת עם סביבתו. לנוכח תמיכתו של "יהודה" באישור הבקשה, נגאל האיש מסבלו יומיים לאחר ההחלטה.
האבסורד אינו בכך שאדם מבקש מן המדינה רשות למות. המדינה, באמצעות מנגנוניה, מרבה לחרוץ גורלות בענייני חיים ומוות. אדם שמסיבה כלשהי איבד טעם לחייו, אין מי שימנע ממנו התאבדות. השאלה עולה רק במקרים שבהם נבצר מן הנוטה למות להביע את רצונו הנחוש בסיום חייו, ונדרשת עזרת הרופאים כדי לממש את רצונו.
עידן מחמיץ את לב הבעיה. במקרה שאליו הוא מתייחס נרשמה הצלחה משפטית מסוימת, בעקבות החלטת אותו "יהודה" לאפשר חריגה מקביעת החוק (בסעיף 8א'), הקובע: "רופא אחראי מוסמך לקבוע כי מטופל הוא חולה הנוטה למות, אם נוכח כי המטופל סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים". כאן אושר להמית אדם שתודעתו ערה וגופו יכול להתקיים בהנשמה והזנה מלאכותית לאורך תקופה העולה בהרבה על שישה חודשים.
הקושי בהחלטה נובע מהיותה תחומה במרחב המשפטי. זהו מקרה אחד ממקרי מחלה רבים, שבו משפחה התעקשה להיאבק בבית-המשפט כדי לקבל היתר להמתת חסד בנסיבות חריגות, והצליחה בכך. אין לזלזל בהישג שבפסיקה התקדימית, שתקל על מקרים דומים לזה לקבל אישור להמתת חסד, אבל כל משפחת חולה תיאלץ להיאבק לבדה בערכאות על זכותו למות, כמקרה נפרד ואישי.
מותר התרבות האנושית הוא בהיותה תרבות של אחריות הדדית: איש אחד מאשר לאדם אחר למות, ואולי בבוא יומו יעתור בבקשת אישור למות מידי אדם שלישי, שגם יומו יבוא
אלון עידן קובע שהמדינה אינה אלוהים. הוא מציע, כתרגיל מחשבתי, "להפשיט את יהודה וינשטיין מחליפתו, ולהפשיט את האדם המבקש למות מבגדיו, וכעת להביט באבסורד: 'האם איש יאשר לאיש למות?'". ובכן, כן. מותר התרבות האנושית הוא בהיותה תרבות של אחריות הדדית: איש אחד מאשר לאדם אחר למות, ואולי בבוא יומו יעתור בבקשת אישור למות מידי אדם שלישי, שגם יומו יבוא.
כדי למנוע מצב של אי-שוויון בין חולה לחולה – בין חולה שמשפחתו כשירה ונכונה למאבק משפטי לבין חולה חסר תמיכה חיצונית – נדרשת פעולה במישור החקיקתי: הכנסת תיקונים לחוק וריכוך ההגדרות שנקבעו בו. לתיקונים כאלה, שאמורים לעבור דרך המערכת הפוליטית בכנסת ובוועדותיה, יש סיכויי שרידות נמוכים. זוהי הבעיה הממשית, ולא השאלה מיהו אלוהים. ומן הראוי כי לתמיכה בתיקונים הללו יתגייסו אנשים דעתנים ורבי השפעה, כמו אלון עידן למשל.