כל עוני והעיתון שלו

"1.6 מיליון עניים בישראל", מזדעקת כותרתו הראשית של "מעריב", כאילו מדובר בחשיפה נוקבת. כותרת עמ' 2 דרמטית לא פחות, ונכתבת תוך שימוש במחשבון לוח הכפל: "אחד מכל חמישה ישראלים – עני". "ידיעות" בררני ועל כן פסימי יותר: עורכיו חישבו ומצאו כי חרף מגמת הירידה הקלה והמתמשכת בממדי העוני, זוהתה עלייה בשיעור העוני בקרב משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים. "ישראל היום" במצב רוח טוב: "עניים, אבל פחות"; "פחות 200,000 עניים בישראל". "כלכליסט" אופטימו-פסימי: שיעור העוני ירד, אבל כל ילד שלישי עדיין מתחת לקו העוני. "דה-מרקר" מפנה לעמ' 12: העוני הצטמצם, אבל שיעור העוני בישראל הוא הגבוה במערב.

עוני, לתקשורת, הוא מטבע זהב. הוא קיים כל השנה, אבל רק בחגי העוני, יום דו"ח העוני של הביטוח-הלאומי (המתייחס לשנה הקודמת) או יום פרסום דו"ח מרכז טאוב, מצטחצחים העיתונים, עונדים את תליוני העוני על צווארם ויוצאים לחפש, כל עיתון את העוני שלו. וזה לא כולל את ימי ערב פסח וראש השנה, שהם ימי עמותות החלוקה לעניים. מדובר אפוא בארבעה-חמישה ימי עוני בשנה. בשאר הימים אפשר לחזור לשגרת הפלילים, הפוליטיקה והביטחון השוטף. אנחנו לא בנויים לרפורמות עוני משמעותיות והעיתונים אינם בנויים ללוות אותן בעקביות ובסבלנות. העיתונים – להוציא את הכלכלונים, שנוגעים בעוני בכל גיליון, בכתבות, ניתוחים, תחקירים, תרשימים והשוואות, אבל מי שם לב?

את העוני אין צורך לחשוף ולגלות, הוא ידוע וגלוי. כדי לטפל כראוי בעוני נדרשת מדיניות – ומדיניות זה משעמם.

היכן היה המודיעין?

"חסכונות הציבור בישראל חשופים לתספורת במיליארדים בחברות של לבייב ופישמן", זו המסקנה שמספק "דה-מרקר" לקוראיו בעקבות קריסת הרובל הרוסי ב-20% ביומיים. קריסת האימפריה הכלכלית של פוטין, שמואצת בעקבות הצניחה במחירי הנפט, היא הסיפור הגדול של המדינאות הבין-גושית, של הכלכלה הגלובלית ושל מצב הפנסיה של השכיר הקטן בישראל.

"פוטין מציל את המקורבים על חשבון העם הרוסי", כותב מיכאל פרל ב"כלכליסט", והקורא הישראלי חושב על חשבונו ועל טייקוניו ועל שריו ומנסה לחשב מה נשאר לו בחשבון העובר-ושב, בקרנות הפנסיה ובקופות הגמל. "מדדי התל-בונד בתל-אביב מחקו רווחים של שנה ביום אחד", כותבת רחלי בינדמן ב"כלכליסט", היכן שיניב רחימי שואל: "היכן היו האנליסטים של חברות הדירוג בחצי השנה האחרונה, כשהרובל הלך ונשחק באופן עקבי?".

השחתת פני מקרקעין

אם בגליון יום אתמול יכולת האקסטרווגנצה של "ידיעות" התנמנמה, היום מתחיל העיתון לשוב לעשתונותיו. "כתב אישום נגד מציתי הדו-לשוני" היתה הכותרת המינימליסטית של יום אתמול לידיעה בת 60 מלה על טור אחד בעמ' 28, שעליה חתום תלם יהב. על שלושת הנאשמים, יצחק גבאי מירושלים והאחים שלמה ונחמן טוויטו מבית"ר-עילית, שהוגדרו כ"פעילי הארגון הקיצוני להב"ה", נכתב בתמציתיות: "הם הציתו כיתה, ריססו כתובות נאצה בגנות הערבים על הקירות, ואחר-כך נמלטו". סעיפי האישום נגדם: הצתה, התפרצות והשחתת פני מקרקעין.

בנצי גופשטיין עם עורך-דינו איתמר בן-גביר בחג הפורים האחרון. גופשטיין מחופש ל"ערבי שהתחיל עם יהודייה". חברון, 16.3.14 (צילום: מנדי הכטמן)

אילו עורכי "ידיעות" לא היו מוצאים לעצמם שדה מרעה אסקפיסטי בדרמת החטיפה בסידני אתמול (שלושה עמודים פותחים וכותרת ראשית) ובטבח בפקיסטן הבוקר (כפולה פותחת וכותרת ראשית), היה ניתן להקצות את החלקות החשובות הללו לפיתוח משמעותי יותר של פרשת להב"ה. היום מקצים ב"ידיעות" את מלוא עמ' 12 לנושא המדאיג, ועקיבא נוביק מביא ידיעה מקיפה על מעצרם של ראש הארגון הכהניסטי, בנצי גופשטיין, ותשעה מאנשיו בחשד ל"הסתה, גזענות ואלימות".

הכותרת, "להב"ה על המוקד", היתה יכולה להוביל פרויקט על פני מחצית מעמודי העיתון, אך גם היא נדחקה לאחור וכווצה יותר מהנדרש, כדי לפנות מקום לסיפורים כמו כשלון שיגורו של חץ 3, וכמו הנוקדנות של בית-הדין האירופי לצדק שקבע כי הגדרת חמאס כארגון טרור לא נעשתה על-פי הנוהל, וכמו שאלת ודאות הווטו האמריקאי במקרה שהפלסטינים יגישו את הצעת ההחלטה הדורשת מישראל לסיים את הכיבוש. קוראי "ידיעות", המורגלים בווליום המרבי שבו מוביל העיתון את סיפוריו החשובים, עלולים לתפוס את סיפור להב"ה כמקרה קל-עד-בינוני.

שליחנו בפקיסטן

מה גורם ל"ידיעות אחרונות" להביא בכותרתו ובעמודיו הראשונים את סיפור הטבח בבית-הספר בפשאוור, שבו נטבחו על-ידי הטליבאן 132 ילדים וכ-20 מבוגרים, על-פי המניין בעת סגירת הגיליון? התשובה כפולה: ראשית, האסון, ושנית היתרון. "ידיעות" ראוי לשבח על שלבו הומה לטבח "קורע לב" של תלמידים באשר הם – מה גם שאין ישראלים בין ההרוגים ושום זמר בית של שום מפלגה לא הזדמן במקרה למקום האסון כמה דקות או שעות לפני שהתרחש.

אילו החביא את הידיעה בעמ' 28, קל היה לטעון נגד "ידיעות" שהוא מגלה אטימות לאסון הומניטרי שכזה, אבל הנה, לפנינו הפקה עיתונאית מושקעת ומובלטת כהלכה – ואפילו מלמדת משהו על העולם שמעבר לאיילון.

"ידיעות" הוא אלוף כיסויי זירות אסון. העיתון תמיד שם, עושה כבשלו בזירות הדם וההרס, מלקט חומרי טקסט קורעי לב ותמונות קשות, כצוות זק"א העושה במלאכת הקודש ולפעמים אף לפניו. אסון – יודע כל עיתונאי – הוא מרבץ ריגושים שאין צורך לכרות ולא לזקק, רק לבוא, לאסוף ולשלוח למערכת. ומעבר ליתרון המובהק שיש ל"ידיעות" בשיווק אסונות – יש לעיתון יתרון בפריסתו הלוגיסטית. אתמול היתה זו ניצה לואנסטין, שגרירת "ידיעות" במרחבי אוסטרליה, והיום זהו מוּדסאר שאה, המדווח מבית-הספר שהותקף.

באוגוסט 2010 תהתה דבורית שרגל מיהו האיש שחתום על הידיעה על השטפונות בפקיסטן: "ב'ידיעות' חתום על הידיעה מודסאר שאה", העירה, "כשלא ברור מיהו או מה הקשר שלו לעיתון". ובכן, קל למצוא את האיש. מודסאר שאה הוא סטרינגר (פרילנסר הקשור בארגוני תקשורת שונים) המספק שירותי עיתונות בענייני פקיסטן, בתחומי התמחות שונים שהלקוחות מעוניינים בהם (זכויות נשים, איידס, מוזיקה, חינוך, שבטים), הן בארצו והן באפגניסטן. המדינות הללו הן זירות מבוקשות תקשורתית ומסוכנות במיוחד, ומצריכות מיומנות מיוחדת ונגישות גבוהה כדי לשרוד תוך איסוף המידע.

סטרינגרים יש בכל מקום שיש בו עיתונאים. גם כמה מעיתונאי ישראל משמשים סטרינגרים לכלי תקשורת בעולם ומדווחים מן השטח, משיחות עם דוברים ומקורות ומדיווחי התקשורת המקומית. סטרינגר יכול לקחת על עצמו משימות ייחודיות, אך בדרך כלל כשיש סיפור גדול בתחום פעולתו, הוא משווק אותו לכל רשימת לקוחותיו – לעתים אותו נוסח ממש, ולעתים תוך התאמות קלות לצורכי הלקוח.

היתרון בסטרינגר שהוא ועוזריו זמינים, זולים ונגישים לזירה הרחוקה, והכי חשוב: אפשר לקרוא לו "שליחנו המיוחד", דבר שמגדיל את אמון הקורא ביכולות הכיסוי של העיתון. זה מה שעושות סוכנויות הידיעות, בקנה-מידה רחב יותר. אבל דיווחי סוכנויות אינם נחשבים ומעידים על עצלות מערכתית. את האסון בפקיסטן כיסו בעיקר כתבי סוכנויות למנוייהם וסטרינגרים ללקוחותיהם.

כשמשווים את הדיווח של "ידיעות" לזה של "ישראל היום", נראה בבירור יתרון הסטרינגר. בעוד ש"ישראל היום" נזקק לאלי לאון ולכתב בארה"ב יוני הרש כדי לסקר את האירוע, "ידיעות" מבליט את הבאנר "מיוחד ל'ידיעות אחרונות'" וגאה לציין את שם הכותב ומקום הימצאו: "מודסאר שאה, בבית-הספר שהותקף, פשאוור, פקיסטן".

ואכן, העיתונאי המקומי המיומן יודע לפתוח בתיאור בית-הספר, להביא מדבריהם של עדי ראייה ולהוסיף רקע היסטורי ופרשנות רחבה. זאת, בעוד שכתבי "ישראל היום" מביאים משפט תגובה כמו זה: "דובר מטעם הטליבאן קיבל אחריות לטבח וציין: 'הפעולה בוצעה בתגובה למבצע של צבא פקיסטן נגד אנשינו באזור צפון וזיריסטן". "ידיעות" מבהיר כי מדובר בבית-ספר צבאי נודע, שבו לומדים יותר מ-2,500 ילדים, ובהם ילדיהם של חברי הצמרת הצבאית, והוא מזוהה עם הצבא הפקיסטני – וזאת גם הסיבה שאותו הטליבאן, שספג אבידות כבדות בשבועות האחרונים, שם אותו על הכוונת. "בטליבאן הסבירו כי ביקשו לפגוע בילדי הקצינים כדי לנקום בצבא על הלוחמה העיקשת שהוא מנהל נגד הטליבאן בצפון-מערב המדינה".

"מעריב" בחר בפתרון השלישי – והפשוט. חיים איסרוביץ', כתב חדשות החוץ, עשה את העבודה מן המסוף במערכת. הכיסוי שלו ענייני, והוא אפילו הביא פיסת מידע גלוי שלא פורסמה בעיתונים המקבילים: דובר הטליבאן הודיע כי החמושים קיבלו הוראה לירות בתלמידים המבוגרים יותר, אבל לא בילדים. סוג של הומניזם.

כמה זמן יחזיק האסון הפקיסטני מעמד על דפי העיתונים בישראל? הוא לא צפוי להאריך ימים. הפנים והשמות של ההרוגים אינם אומרים דבר לקורא המקומי, אין שם קהילה יהודית, לא חיילים ולא מטיילים, והלוויות המוניות יש לנו משלנו. זה נשמע נורא, אבל איננו היחידים שנוהגים כך.

הזדמן לי בשעתו להימצא בזירת רעידת אדמה בצפון-מזרח הודו שבה נהרגו רבבות. כל עיתוני העולם יוצגו במקום, באמצעות כתב שליח, כתב מקומי או סוכנות ידיעות. אני זוכר איך אתר ה"ניו-יורק טיימס" הוביל את הכיסוי, בחדות ובעומק – כולל ממצאים על שחיתות הקבלנים שבנו את הבתים שהתמוטטו במלט לא תקני. דיווחיה של שליחת העיתון יצאו מזירת האסון לדלהי ולניו-יורק, ומשם בחזרה אל מלונות הכתבים הזרים בזירת האסון. אלא שבתוך שבוע פירק גם ה"טיימס" את העמדה הקדמית, החזיר את הצוות הביתה, והאירוע שהסעיר את בוקריהם של קוראיו במנהטן ובשאר העולם נעלם כלא היה.

קצנו!

מתוך המאמר הראשי ב"הארץ": "אתמול חשף [אבי] בר-אלי את העובדה שישראל ביקשה מהבוררים להסתיר את זהות המדינות המעורבות בהליך בעת פרסום ההחלטות באינטרנט. הבוררים ליגלגו על הבקשה ואף הטילו על ישראל הוצאות משפט בסך כמיליון שקל. מעבר לנזק המשפטי והכספי שנגרם לישראל, הבקשה מעוררת שאלות קשות על מניעי הממשלה בהטלת האיפול הכבד על קצא"א.

"קשה להשתחרר מהרושם שממשלת נתניהו חוששת מחשיפת הליך הבוררות, שיציג אותה כמי שמנהלת הליך משפטי-עסקי עם איראן. מתבקש לשאול, האם הציבור הישראלי מכיר את התמונה המלאה של יחסי ממשלתו עם איראן? האם בצד חששו מפיתוח פצצה גרעינית איראנית, נתניהו מודאג גם מפסק בוררות שיחייב את ישראל להחזיר לאיראנים סכומי עתק – ובכך לממן את מתקניהם הגרעיניים? האם פניית איראן להליך משפטי נגד 'השטן הקטן' מעידה כי שליטיה מסוגלים לנהוג ברציונליות, ואינם רק כת משיחית כטענת נתניהו וחסידיו? האם הסכסוך האיראני-ישראלי, שהגיע לסף מלחמה בתקופת נתניהו, מתנהל גם על כסף ולא רק על כוח והשפעה?

"במקום הסתרה, הציבור זכאי להסרת הצנזורה ולהסברים מנתניהו על מדיניותה האמיתית של ישראל כלפי איראן", מסכמים כותבי המאמר.

המשפטן פרופ' עמנואל גרוס כותב בעמוד הדעות של "הארץ": "קצא"א היא אך דוגמה לדרך שבה ניתן בקלות להסתיר מפני הציבור עובדות חשובות, המשפיעות על חיי כולנו. לולא החיסיון שהטילה הממשלה על קצא"א, היה הציבור בוודאי לומד על ליקויים קשים באופן התנהלותה ועל הסכנה הנשקפת לסביבה מהחזקה לקויה של התשתית של הובלת הנפט מאילת לאשקלון.

"שאלה נוספת, לא פחות חשובה", כותב גרוס, "היא היכן היו שומרי הסף – הגופים והעמותות לשמירת איכות הסביבה – והיכן היו כלי התקשורת כל השנים מאז 1979? מדוע לא תבעו לבטל את הצו שאסר על פרסום ידיעות על מחדלים בפעולות קצא"א? לו היתה מוגשת עתירה לבג"ץ, קרוב לוודאי שהצו היה מתבטל, או שהיה נמצא הסדר מניח את הדעת לפיקוח יותר הדוק על החברה".

הנגשת התנ"ך (1)

"תוכנית משרד החינוך לקירוב התנ"ך לציבור: פרק יומי באפליקציה ובפייסבוק וסלבריטאים שייתנו את פרשנותם", מדווחת ירדן סקופ ב"הארץ" על מיזם חדש של השר ההיפראקטיבי. 47.5 מיליון שקל, מחציתם מכספי המשרד, יושקעו במיזם. המחסום העיקרי בקריאת הטקסט התנ"כי נעוץ, לדעת הוגיו, במורכבות השפה. "לשם כך הוקם אתר שבו יהיה ניתן למצוא, נוסף לביאורי מלים לפרק היומי, גם רבדים מעולמות תוכן מגוונים".

באחד מעלוני המיזם משווים את קריאת התנ"ך לטרנד ריצת המרתון: "בדומה להתפשטות ריצת המרתון, שיותר מאשר בריאות וכושר מבוססת על ערכים של לימוד עצמי ויצירת קהילה, אנו מאמינים שגם התנ"ך יכול להפוך לטרנד חברתי".

הנגשת התנ"ך (2)

"עלילות משה המשעמם" היא הכותרת לביקורת הקולנוע של אורי קליין: "הרבה ראווה קולנועית ואפס דרמה אנושית יש ב'אקסודוס: אלים ומלכים' של רידלי סקוט. לא ייאמן איך אפשר להפוך את משה לדמות חיוורת כל-כך". וגם: "נדמה שסקוט לא הצליח לפתח שום מידה של רגש כלפי העברים ומנהיגם".

קשה, קשה

"המציאות פה כל-כך מטומטמת, שלסטיריקן קשה להתחרות מולה", אומר אפרים סידון למאיה נחום-שחל ב"כלכליסט". סידון מקדם מחזה ילדים לחנוכה וכותב "סאטירה למבוגרים".

ללא אשה

יאיר אטינגר מדווח ב"הארץ" כי הרשימה לכנסת של אלי ישי עלולה להיות רשימה ללא נשים. "רבו של ישי, הרב מאיר מאזוז, אמר אתמול בראיון לקול-ברמה כי הוא מתנגד לשילוב נשים ברשימה". התפתחות זו נבחנת בדיווח מן ההיבט הפוליטי ולא הציבורי. כלומר, העובדה שיש מפלגות שאינן משבצות נשים ברשימתן נתפסת כמובנת מאליה.

מן ההיבט הפוליטי, המהלך הזה אכן משבש את יוזמת ההליכה המשותפת של מפלגתו של ישי עם מפלגת האיחוד-הלאומי–תקומה. אורי אריאל לא יוכל, אם כך, לצרף את חברת סיעתו אורית סטרוק לגוש המשותף. אריאל יצטרך אפוא לבחור בין סטרוק לישי.

המפתיע הוא שסטרוק עצמה אכן רואה את האפשרות שלא תצורף לגוש עם ישי כמובנת מאליה. אמש אמרה כי "היא מכירה את הדילמה ויודעת שיש סיכוי שההסכם בין האיחוד-הלאומי לישי יותיר אותה בחוץ".

טיפים לחיים

בזוגיות: "למדו להוקיר את מה שיש לכם ומצאו בו שוב ושוב את הטוב"; "על כל אמירה שלילית עליכם לפצות את עצמכם ואת בן זוגכם בחמש אמירות חיוביות לפחות". אלה הם שניים מעשרות טיפים בכתבה במוסף "זמנים מודרניים" על הספר "המיתוסים של האושר – מה באמת עושה אותנו מאושרים ומה לא", מאת הפסיכולוגית האמריקאית "הנחשבת" סוניה ליובומירסקי.

להתכנס מחדש ולבחון שוב

"בוטלה זכייתו של יצחק לאור בפרס מפעל הפיס", זו הכותרת לדיווחם של אלעד זרט ונעם ברקן ב"ידיעות אחרונות". על-פי הדיווח, "אחרי שקבוצות נשים מחו על זכייתו, מפני שלטענתן הטריד אותן מינית, כעת ועדת הפרס תתכנס מחדש ותבחן שוב את זכייתו, לנוכח החומר הנוסף שקיבלה בנושא". המשפט האחרון בפסקה זו מבטל את המשפט הראשון בידיעה, האומר כי "הסערה סביב מתן הפרס בסך 100,000 שקלים למשורר יצחק לאור הגיעה להכרעה". ההכרעה בעניין הוחזרה לשיקולה של ועדת הפרס, וזו טרם התכנסה.

החלטה דומה התקבלה בעניינו של שמואל שניצר, עורך "מעריב". בשנת 1997, עם הודעת ועדת פרס ישראל על זכייתו של שניצר בפרס, עתר ח"כ אדיסו מסאלה לבג"ץ ועירער על הבחירה, בעקבות מאמר בוטה שכתב שניצר תחת הכותרת "יבוּא מוות", שהתנגד להעלאת הפלאשמורה לישראל. בג"ץ החזיר את הדיון בהצעה לידי ועדת הפרס, תוך הנחיה לבחון פסק דין בעניין זה שניתן על-ידי בית-הדין של מועצת העיתונות, ובו נקבע כי שניצר עבר עבירה אתית. שניצר סירב להצעות כי יתנצל, וויתר על הפרס.

כותרת "הארץ", עיתונו של יצחק לאור, מדייקת: "הענקת פרס לנדאו ליצחק לאור תישקל מחדש על-ידי ועדת הפרס".

ב"ישראל היום" מוסיפים לנושא נופך לאומי. עמר לחמנוביץ' ועדנה אדטו מדווחים כי "לאחר היוודע דבר זכייתו של לאור בפרס, הוגשו לוועדת הקרן [קרן פרס לנדאו] התנגדויות רבות. גם הפורום המשפטי למען ישראל הגיש התנגדות לזכייתו של לאור, אך זו היתה על רקע פוליטי, מכיוון שלדעת הפורום לאור תמך בגופים אנטי-ישראליים. החלטת הדירקטוריון לבטל לעת עתה את זכייתו לא קשורה להתנגדות זו".

ענייני תקשורת

פוליגרף ב"ישראל היום". אורי משגב מדווח ב"הארץ" כי עמוס רגב, העורך הראשי של "ישראל היום", שלח השבוע כמה מהעובדים לבדיקת פוליגרף, כדי לברר איך דלפו דברים שאמר בשבוע שעבר במסיבה במערכת העיתון. לפני שבוע פירסם "הארץ" כי ביום שבו יוחסה לישראל תקיפת מטרות צבאיות ליד דמשק אמר רגב לעובדים: "לפעמים בסרטים אתה עובר בשוט אחד מהרגע של המסיבה לרגע של המלחמה. אנחנו כנראה לקראת מלחמה. וננצח בה. זה ברור. לפני שעתיים הפציצו ממש בדמשק, ובעוד שעתיים מי יודע מה יקרה, אז בואו נחגוג. מחר בחפירות לא יהיו עוגות כמו מ'לחמנינה' [משם הובאו המאפים למסיבה]". רגב הכחיש את הדברים ואמר: "קשקוש בלבוש, לא היה ולא נברא". הוא טען שלא הזכיר כלל את התקיפה בדמשק ולא התכוון למלחמה צבאית, אלא למלחמת בחירות ומלחמת תקשורת.

מקום ברשימה. יו"ר ש"ס אריה דרעי הציע לפרשן ערוץ 10 צבי יחזקאלי מקום ריאלי ברשימת ש"ס לכנסת, מדווח עקיבא נוביק ב"ידיעות אחרונות". יחזקאלי השיב בשלילה, והבהיר: "זה לא שלילי כי הם ש"ס, אלא שלילי בכלל לפוליטיקה".

ברווז עולמי ‒ המשך. דניאל בטיני הביא אתמול ב"ידיעות אחרונות" את סיפורו של מוחמד אסלאם מניו-יורק, "הזאב המתבגר מוול-סטריט", ש"סחר בבורסה בהפסקות בבית-הספר" ו"הרוויח 72 מיליון דולר".

הסיפור, שדווח בהרחבה בתקשורת העולמית, תואר כאן אתמול כמקרה קלאסי של ברווז עיתונאי. היום מביא בטיני את סיפור ההמשך בלי לציין שרק אתמול קנה את הבלוף ללא פקפוק. "עבד על כולם" היא הכותרת של היום, ובכותרת המשנה נאמר: "יום אחרי שהדהים את העולם התברר: בן ה-17 בדה את הסיפור שהרוויח מיליונים בבורסה". בגוף הידיעה נאמר על הכתבת "שפירסמה את הסיפור שלא היה ולא נברא, שכנראה תצטרך עכשיו לחפש לעצמה מקצוע חדש". לא נמסר אם גם בטיני ועורכיו יצטרכו לחפש לעצמם מקצוע אחר.

"חדר החדשות". שלושה ימים אחרי השידור בארה"ב, ישודר כאן הערב (ב-yes) הפרק האחרון בסדרה של ארון סורקין, שביקשה לשקף את מאבקיו ולבטיו של צוות חדשות אידיאליסטי בערוץ כבלים ניו-יורקי. "בכך באו אל קצן שלוש עונות מעצבנות, צדקניות ומופרכות (וגם קצת ממגנטות, ועל כן עוד יותר מעצבנות) של סדרה זו", מסכמת רותה קופפר ב"גלריה" ומציינת כי הסדרה מופיעה ברשימת הסדרות הגרועות והמאכזבות של השנה.

תמונת השנה שנבחרה על-ידי חבר השופטים בתערוכת הצילום השנתית "עדות מקומית" (ובהם הח"מ) צולמה על-ידי יובל חן, צלם "ידיעות אחרונות". בתמונה נראית חברתו של גיא אלגרנטי, לוחם מגלן שנהרג במלחמת "צוק איתן", בעת הלווייתו, כשהיא עומדת מעל קברו ומוקפת בחבריו ליחידה. התערוכה נפתחה אמש במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב.

סוריה ‒ המדינה המסוכנת ביותר לעיתונאים. לפי נתוני עיתונאים-ללא-גבולות, ב-2014 נהרגו ברחבי העולם 66 עיתונאים מקצועיים. זוהי ירידה לעומת השנה שעברה (77 הרוגים), אבל אופי האלימות כלפי העיתונאים הפך, על-פי הדו"ח, ברברי יותר. בין 15 ההרוגים בסוריה מופיעים שמות העיתונאים שנערפו, ג'יימס פולי וסטיבן סוטלוף. נוסף לכך, מציין הדו"ח, נהרגו 19 פעילי מדיה ברשת ובזירות אזרחיות ו-11 עובדי תקשורת. במקום השני בדירוג הארגון: הגדה והרצועה, שבהן נהרגו 7 עיתונאים בימי "צוק איתן" (חיים איסרוביץ ל"מעריב").

"הארץ" מבהיר ומתנצל. "בכתבה 'עיר ללא הפסקה בחקירות' ('הארץ', 16.12) פורסמה בטעות תמונתו של אלי חסון, במקום זו של עובד עיריית רמת-גן אלי צמח-חסון. אלי חסון (המופיע בתמונה) הוא פעיל חברתי תושב רמת-גן, שהתמודד בבחירות האחרונות למועצת העירייה כמועמד מס' 3 ברשימת הצעירים. מערכת 'הארץ' מבהירה כי אלי חסון אינו עובד בעירייה ואין לו ולרשימת הצעירים כל קשר לתוכן הכתבה, ומתנצלת על הטעות בפרסום תמונתו".