כעת, כשמסך האבק מגודש האנשים ב"צעדת המיליון" סר מכיכר המדינה, וכשהאפיזודה הראשונית של המחאה החברתית נגמרת בדמות קיפול האוהלים ברחבי הארץ, נראה כי צריך לשאול אם בסיקור המחאה חזינו בעיתונות המאתגרת את דפוסי המקצוע המוכרים ומשנה אותם, וזאת על רקע התפקיד הפעיל והמשמעותי שמילאו העיתונאים עצמם במחאה. בפרפרזה על דבריו של איציק שמולי, יו"ר אגודת הסטודנטים וממובילי המחאה, שבנאום שנשא בהפגנה הגדולה בתל-אביב במוצאי-שבת דיבר על "הישראלים החדשים", האם אנו עדים כעת לצמיחתם של "העיתונאים החדשים"?
נדמה שהמחאה הנוכחית, יותר מכל אירוע דומה אחר, גרמה לעיתונאים רבים להיות חלק פעיל ומרכזי בה. באוהלים בשדרות רוטשילד התערבבו המוחים והעיתונאים המסקרים אותם, עיתונאים רבים השתתפו השתתפות פעילה בהפגנות השונות, הביעו תמיכה בלתי מסויגת במחאה ברשתות החברתיות, הרצו במאהלים ואף סייעו בהפקת האירועים השונים ברחבי הארץ.
מאהל המחאה בשדרות רוטשילד בתל-אביב, 24.7.11 (צילום: יוסי גורביץ, רישיון cc)
בבואנו לדון בשאלה אם התפתח כאן תפקוד חדש של העיתונות, צריך לזכור שאמנם מטרתם החברתית של העיתונאים היא לתרום על-ידי הפצת מידע ופרשנות ועל-ידי עיצוב השיח הציבורי, אך לבטח לא ליטול תפקיד ראשי ביצירה של סדר חברתי חדש.
היסטורית, יש שני מודלים מרכזיים של עיתונאות. עד שנות ה-60 של המאה הקודמת היה המודל הרצוי זה של העיתונאי שהאמין באתוס האובייקטיביות וראה עצמו כמדען המפריד בין דעות לעובדות; מודל העיתונאי כ"שומר הסף" ("gate keeper"), המפריד בין אישיותו ובין מושא סיקורו, והעיתונות כ"מראה" שמטרתה אובייקטיביות ויעילות.
משנות ה-60, בעקבות שינויים גיאו-פוליטיים והיסטוריים (בעיקר בארה"ב) והפנמת המציאות שבה העיתונאי נתקל בלחצים פנימיים וחיצוניים שהעיבו על עבודת "המראה" שלו, התפתח מודל חדש של עיתונות, שבו אין הפרדה מלאכותית בין דעה לפרשנות, של עיתונאי "פרקליט" ("advocate"), בעיקר בשירות קבוצות חלשות ומוחלשות שאין להן נגישות לאמצעי תקשורת ההמונים.
בהמשך התפתחו סוגים נוספים של עיתונות, כמו "עיתונות אזרחים", אך לענייננו, במחאה הנוכחית רבים מהעיתונאים לא רק שלא התאימו לאף אחד מהמודלים, אלא יצרו מודל חדש של עיתונות הכולל מאפיינים מרובים של מודלים שונים, מעין פסטיש מקורי של עיתונות, שנקרא לו לצורך העניין "עיתונות מחאה", או "המוחים" ("protesters").
אלו עיתונאים מהמעמד הבינוני המצטרפים לסיקור באופן אקטיבי ומודע. הם לא רק מפרשים או מיידעים, אלא עוזרים להפגין נוכחות כאשר הם משתמשים בכפל פרקטיקה: להקים מחאה ביד אחת וביד שנייה לסקר אותה. אין הם מייצגים עוד קבוצות מוחלשות או מיעוטים, אלא הם מייצגים את עצמם כחלק מקולקטיב הדומה להם. אין הם מעוניינים לדבר ב"שפה נקייה", אלא בשפה המבטאת את תחושתם הפנימית.
ניתן אף לראות סממנים של "תקשורת רדיקלית"; תקשורת הקוראת לשינוי חברתי ואף משנה את המוסדות החברתיים הישנים. זוהי עיתונות חדשה ומיוחדת שצצה לה מתחת לאוהלים, "עיתונות מחאה" הפועלת בתוך מבנים של תקשורת ממוסדת, שלה אינטרסים של שימור הסדר הישן.
כך או כך, מודל "המוחים" של העיתונאים הוא ביטוי עצמי או עדות עצמית של סיקור – עיתונות של עיתונאים המספרים את הסיפור שלהם עצמם, או סיפורם של אחרים, מנקודת מבט של העיתונאים עצמם, לא רק ברמת המסגור, אלא גם ובעיקר ברמת ההפקה.
עוד מוקדם לצאת בהצהרות מרחיקות לכת על הבנייתו של מודל חדש, אך אין ספק שהמחאה האחרונה יכולה לשמש חוקרי תקשורת בהמשגות חדשות של מודלים חדשים של עיתונאות ועיתונאים. ניסיון ראשוני כזה נעשה כאן. המחאה החברתית נראה כקרובה לאקורד הסיום שלה, אך השלכותיה על הפרופסיה העיתונאית ותפקיד העיתונאי רחוקות מלהיפסק.