בידידות, עוזי

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הבוקר ידיעה ממותגת מאת רותם אליזרע העוסקת ב"כנס שדרות לחברה וידידות", שיתקיים בשבוע הבא. "ידיעה ממותגת" היא ידיעה שמכילה בגופה לוגו של גוף, בדרך כלל ארגון שנותן חסות לאירוע שעליו מדווח. ידיעה שכמותה ניתן למצוא כיום רק ב"ידיעות אחרונות". הלוגו רומז לקורא, אך לא מבהיר, כי מקור הידיעה בשיקולים שאינם עיתונאיים מקצועיים בלבד. "כנס שדרות לחברה וידידות" הוא שמו העדכני של האירוע, כיוון שכנס שדרות מופק השנה בשיתוף הקרן-לידידות, שלה היסטוריה ארוכה של שיתופי פעולה מסחריים עם "ידיעות אחרונות".

עוזי דיין, נשיא "כנס שדרות לחברה ולידידות" (צילום: פלאש 90)

מכל מקום, הידיעה עוסקת בממצאי סקר דעת קהל שנערך לקראת הכנס ונועד לדרג את "האהדה של הציבור הישראלי לגופים ולמגזרים". במקום הלפני האחרון מבין המגזרים נמצאים "השמאלנים", שזכו לאהדה של 26.1% ממשתתפי הסקר. אחריהם נמצאים רק "הערבים" (השיעור המדויק של האוהדים אותם אינו מוזכר בידיעה). העיתונאי אליזרע מצטט את עוזי דיין, נשיא כנס שדרות, שמסביר לקוראי "ידיעות אחרונות" את חוסר האהדה לערבים: "הישראלים רואים את האכזריות של העולם הערבי, ונמאס להם".

אף כי ממצאי הסקר מוצגים בידיעה ככאלה שמשקפים את עמדות "הציבור הישראלי" ועל אף שנשיא הכנס מתייחס לעמדות של "הישראלים", לא מובהר באופן חד-משמעי מי היו הנדגמים שהתבקשו להביע את עמדתם ביחס לכל אחד מהמגזרים שמרכיבים את החברה והידידות בישראל. בשנה שעברה, אגב, הנדגמים היו יהודים בלבד.

אסתטיקה

"אכן, באשקלון נשקלה אתמול בקול האפשרות להפסיק עבודת ערבים סמוך למוסדות חינוך בעקבות הטבח ופיגועי הדריסה בירושלים. כשסכיני מטבח וכלי רכב הופכים לאמצעי לחימה של הטרור הערבי, רק טבעי, אנושי ובטחוני שאפשרויות קשות כאלו עולות על הפרק. שיקולי פיקוח נפש גוברים על כל שיקול אחר", כך כותב הבוקר חגי סגל, העורך הראשי של "מקור ראשון", במאמר הדעה המרכזי בעיתון. סגל מתייחס במאמרו להחלטת איתמר שמעוני, ראש עיריית אשקלון, להפסיק עבודת ערבים בכמה מהאזורים בעיר.

"כשיש גל פיגועים וכל הארץ חזית, קשה לבוא בטענות להורים שדורשים מהעירייה להקטין את גורמי הסיכון בסביבת גן הילדים של צאצאיהם", מוסיף סגל בהמשך המאמר. "זה לא פוליטיקלי-קורקט, זה לא אסתטי, יש עם זה בעיה חוקית – שלא לדבר על בעיית הכללה – אבל זה לא גזענות. צבע העור של הפועלים הערבים באשקלון או מוצאם האתני לא שימש תפקיד כלשהו במהלך השנוי במחלוקת של שמעוני, רק המצב הבטחוני".

מאמרו של סגל חריג בעיתוני הבוקר, ולא רק משום שחיבר אותו אדם שבעצמו הורשע בעבר בחברות בארגון טרור. סגל הוא העיתונאי הבכיר היחיד שמביע הבוקר הבנה, אפילו תמיכה, בצעד שנקט שמעוני. אמנם גם הוא מקפיד להכחיש את המרכיב הגזעני במהלך (אף על פי שנקיטת גישה מפלה על בסיס הכללה רחבה היא-היא גזענות), אבל סגל לפחות אינו חוטא בצביעות שמאפיינת עיתונים אחרים, שמקדמים ומעודדים גזענות ביום-יום, אבל מביעים זעזוע גדול כאשר זו מקדימה בצעד אחד את מה שנחשב לראוי בחברה המנומסת.

השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ' וראש עיריית אשקלון איתמר שמעוני, 22.5.14 (צילום: אדי ישראל)

הדוגמה הבוטה ביותר להזדעזעות הצבועה מהגזענות של שמעוני מופיעה, כמובן, ב"ישראל היום". עיתון שמדיר באופן קבוע מסקרי דעת הקהל שהוא עצמו מזמין כחמישית מאזרחי המדינה, ובכל זאת מציג את הממצאים ככאלה שמייצגים את "הציבור"; עיתון שעבורו "ישראל" היא קודם כל חלק מ"עם ישראל" ולא מ"מדינת ישראל"; עיתון שמממנו הזכיר לאחרונה כי בתנ"ך לא נכתב שריבונות יהודית צריכה להיות גם דמוקרטית (אגב, בתנ"ך גם לא נכתב שהימורים לא יכולים להיות מקוונים).

"אין מקום לאפליה נגד ערביי ישראל", מצוטט הבוקר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בשער "ישראל היום". בידיעה המרכזית של הכפולה הפותחת, המוקדשת לגינויי ההחלטה הגזענית של ראש עיריית אשקלון, אפילו נותנים לערבי פתחון פה, גם אם לא הכבוד לשאת שם משפחה. "בארץ חיים שני עמים", מזכיר הפרשן הבכיר של העיתון, דן מרגלית, בטורו שבמוסף הפוליטי. ובעמודי החדשות הוא מעודד דו-קיום מסחרי: "כמעט הייתי אומר כי זימון הקבלן הערבי לעבוד בבית היהודי או בגן הילדים הוא שירות לאומי". מזל שרק כמעט.

יש ב"ישראל היום" גם ידיעה על חשד שנערות יהודיות תקפו נהג מונית ערבי וידיעונת על אות ההוקרה לתושב טייבה שהציל יהודי מלינץ', אבל כמה עמודים אחר-כך כבר מדווח שלמה צזנה על חוק הלאום שמקדם ראש הממשלה.

"חוק הלאום מתעלם מקיומה של קהילה ערבית עם שפה, תרבות וזכויות, ומציב את האזרחים הערבים בנחיתות לעומת היהודים, שאמורים ליהנות גם מזכויות קולקטיביות", נכתב במאמר המערכת של "הארץ". "במקום לחתור לסיום האפליה, נתניהו מתכוון להנציחה בחוק יסוד".

במדור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ" כותבת רוית הכט על ראיון שהעניק אתמול שמעוני לעודד בן-עמי בערוץ 2, ראיון שהיא מדמה ל"זובור בחייל לא אהוד במסייעת של גולני". הכט כותבת על "פעולת ההרס האכזרית והאסתטית שיודעת המערכת לבצע באחד משלוחיה, שעה שהיא חשה צורך לגדר את עצמה כדי להמשיך ולהתקיים", וטוענת כי שמעוני נענש משום ש"הרשה לעצמו לצקת תוכן משלו להוראות ההפעלה של המערכת, ועוד עשה זאת בצורה חסרת חן ואלגנטיות, שמאיימת למוטט את מפעל הדיבור הכפול והצדקני".

ביתו של המחבל עבד אל-רחמן שלודי, לאחר שנהרס על-ידי ישראל, 19.11.14 (צילום: סלימאן ח'אדר)

"אם יש משהו שבגללו אני חושב שעוד לא אבד הסיכוי לשלום, אלה אותם אזורים כמו אקס-טריטוריאליים שבהם ערבים הם חלק טבעי מהסביבה שלנו, חלק אינטגרלי מהחיים הפרוזאיים שמתנהלים כאן", כותב חנוך דאום בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". מהם האזורים האלה? דאום אינו מפרט, אולם עורך העמוד מספק רמז. טורו של דאום מתפרסם לצד תצלום גדול (גדי קבלו) של "פועלים ערבים באשקלון". הסטמפה שמוטבעת על התצלום קוראת "בונים על סובלנות", חידוד לשון, שכן מדובר בפועלי בניין.

ידיעה נוספת בעמוד נותנת דוגמה לעוד כמה אזורים כמו אקס-טריטוריאליים שבהם אזרחים ערבים עובדים בשירות יהודים, וזאת תחת הכותרת "חברות גדולות במשק: לא נפסיק להעסיק ערבים". בין החברות – רשת מלונות, רשת מרכולים, התאחדות קבלני השיפוצים וכן קרן קיימת לישראל, שכל מהותה אפליה על בסיס גזע/דת/לאום. אפי שטנצלר, שעומד בראש הארגון שנועד להיטיב עם יהודים בלבד, טוען כי העמדה שהביע ראש עיריית אשקלון נגד ערבים היא בבחינת "אמירה עיוורת".

פרשנות מדינית

"האם הקואליציה תשרוד? כנראה שכן, אם כי הכל יכול לקרות כאן", כותב בן כספית ב"מעריב".

ג'בל-מוכאבר

"ג'בל-מוכאבר היא לא כפר פלשתיני, אלא שכונה בירושלים שנמצאת בין השכונות ארמון-הנציב, תלפיות-מזרח ונוף-ציון", כותבת אמילי עמרוסי ב"ישראל היום". "לפחות תשעה רוצחים פסיכופתים גדלו בשכונה הזאת. אם יש בעיה של שלטון החוק בשכונת מאה-שערים – הפתרון יהיה למסור את מאה-שערים לריבונות אוטונומית? השתגענו?".

שוטרי מג"ב עוצרים הולך רגל מחוץ לשכונת ג'בל-מוכאבר בירושלים, 19.11.14 (צילום: נתי שוחט)

"פעם, כשהיסטוריונים וחוקרים יכתבו את תולדותיה של האינתיפאדה הירושלמית, יתפוס ג'בל-מוכאבר, או בעברית 'הר האדירים', מקום מרכזי", כותב נדב שרגאי במוסף "ישראל השבוע" של העיתון. שרגאי משרטט את דיוקנו של המקום כקן לגידול טרור. הוא כותב בהרחבה על ההסלמה בעמדות ובמעשי הטרור של תושבי ג'בל-מוכאבר לאורך השנים האחרונות ואף מדווח מהמקום עצמו ומצטט את אחד התושבים, המזוהה בשמו הפרטי בלבד: עבדאללה.

דיווח מפורט יותר על תחושותיהם של תושבי ג'בל-מוכאבר מספקת לקוראי "ישראל היום" קסניה סבטלוב, הפרשנית לענייני ערבים של ערוץ 9. סבטלוב ביקרה בסוכת האבלים שהוקמה במקום לזכר שני בני משפחת אבו-ג'מאל, שנהרגו במהלך מסע הרצח שביצעו השבוע בבית-הכנסת בעיר. איכשהו, סבטלוב מצליחה להוציא מכמה ממרואייניה לא רק ציטוטים ארוכים יותר, אלא גם את שם משפחתם.

"מה שהיה ב-1967 כפר נידח, על סף מדבר יהודה, הפך לשכונה צפופה, סווטו ירושלמית", כותב נחום ברנע על ג'בל-מוכאבר במדורו שבפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". ברנע נפגש בשכונה עם אביו של אחד הרוצחים, מוחמד אבו-ג'מאל, ושוחח עימו על בנו, על מעשה הרצח שביצע ועל היחסים עם יהודים בעיר. "ישראל לא ידעה לבלוע את הסיפוח, לא ידעה להקיא", מוסיף ברנע ביחס לג'בל-מוכאבר. "בלב השכונה קם מתחם מפואר ליהודים מהמגזר הדתי, נוף-ציון שמו. הוא מוכר לדייריו נוף מזהיר של הר-הבית והכותל, אי-שם במרחק, בתנאי שיתעלמו מהנוף הדל, העלוב, שנפרש לרגליהם. אם תרצו, התמונה הזאת מתמצתת את יחסן של ממשלות ישראל לירושלים".

שכונת נוף-ציון על רקע ג'בל-מוכאבר, 2011 (צילום: יוסי זמיר)

כתבה נרחבת על נוף-ציון, מאת חגי עמית, מתפרסמת הבוקר ב"דה-מרקר". "ג'בל-מוכאבר עוטף למעשה את השכונה משלושה כיוונים, ולרגע אנו תוהים אם נצליח למצוא אותה", כותב עמית. "אבל כשאנו מגיעים אל נוף-ציון קשה לטעות בה: אין דרך לבלבל בין קבוצת השיכונים החדשה, עם החניות המסודרות, לבין בתי השכונה הערבית, המסומנים בזכות מכלי המים השחורים שעל גגותיהם [...] ההבדל בין השכונה היהודית לכפר הערבי בולט גם בכבישים. בעוד כבישי נוף-ציון סלולים למשעי, עם תאורה ומדרכות מושקעות, הכביש היורד לג'בל-מוכאבר הוא דרך     אספלט בלי סימונים או שוליים".

עמית מתמקד בנדל"ן, אבל הסכסוך הישראל-פלסטיני מבצבץ מתחת לכל שורה. התצלום המרכזי המלווה את הכתבה, מאת הצלמת מיכל פתאל, שווה לפחות אלף מילים.

כותרת ראשית

"המזימה: לחסל בטיל את ליברמן", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר. "המטרה: ליברמן", נכתב בכותרת בולטת בראש שער "מעריב". ב"ישראל היום" מסתפקים בכותרת קטנטנה בשער וידיעה קצרה בשולי עמ' 7 על הקנוניה לחסל את היריב הפוליטי של נתניהו, שהוביל לאחרונה את התמיכה בהצעת החוק שתגביל את חלוקת החינם של העיתון.

שכר מינימום

"כלכלני ישראל, למדו מחבריכם האמריקאים ורדו ממגדל השן כדי לתמוך בהעלאת שכר המינימום", קורא אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", בכותרת גדולה שבלב שער העיתון.

"הארץ", עמ' 11, 21.11.14

בכפולה הפותחת מרחיב ציפורי ומצטט מכתב שנשלח השנה לראשי הממשל בארה"ב, מטעם מאות כלכלנים, בדרישה להעלות את שכר המינימום.

"בשנים האחרונות היו התפתחויות חשובות בספרות האקדמית על האפקט של העלאת שכר מינימום על האבטלה", כתבו הכלכלנים האמריקאים. "משקל הראיות הנוכחי מראה שלהעלאת שכר מינימום יש אפקט שלילי או אפסי על תעסוקת עובדים בשכר נמוך, גם בזמני חולשה בשוק העבודה".

ציפורי עומד על הפער בין עמדת הכלכלנים האמריקאים לזו של עמיתיהם בישראל, הטוענים כי עליית שכר המינימום תגרום לעלייה בשיעור האבטלה. "ומה שמטריד בכל הסיפור הזה הוא שדווקא האקדמיה הכלכלית הישראלית, זו שמכירה או אמורה להכיר את המחקרים הכלכליים העדכניים על בוריים, החליטה שהיא מתעלמת מהם במקרה הטוב או לא טורחת להכיר אותם במקרה הרע", הוא מוסיף, וטוען כי יש להעלות את שכר המינימום "ב-2–3 שלבים לסביבות ה-5,000 שקל לפחות".

שי ניב, בטור שמתפרסם אף הוא בכפולה הפותחת של "גלובס", מבקר את צביקה אורן, יו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שאמר השבוע כי "גם 5,000 שקל בחודש שכר מינימום זה יותר מדי". "אורן גר ברמת-אביב ג'", כותב ניב. "את הדרך אל המפעל שלו בדימונה הוא נהג לעשות באלפא רומיאו 166 (6 הילוכים ידניים, תענוג), עד שהחליף אותה בוולבו. מה שנקרא: סולידי. כשאחד כמו אורן אומר שזה יותר מדי, הוא הרי יודע על מה הוא מדבר".

"דה-מרקר", עמ' 8, 21.11.14

"דה-מרקר", שהבליט אתמול, כבימים הקודמים, את ההתנגדות בקרב האוצר וגורמים שמחוצה לו להעלאה משמעותית בשכר המינימום, ממשיך הבוקר בחיזוק עמדה זו. תחת הכותרת "העלאת שכר המינימום: וואו, איזו רגישות חברתית!", כותב עורך "דה-מרקר", סמי פרץ, כי אמנם "קל מאוד לתמוך ביוזמה להעלאת שכר המינימום", אולם מיד מתריע מפני פיטורי עובדים ובעיקר מבהיר כי לא די בכך.

"העלאת שכר המינימום יכולה להקל מעט על קשיי התזרים של משק בית שמתפרנס משכר כה נמוך, אך אין בה כדי לשנות את מצבו באופן מהותי", כותב פרץ. "[...] מי שדואג להעלאת שכר המינימום בלבד, ולא פועל בו-זמנית כדי לבנות כאן שוק עבודה משוכלל, הוגן ומובילי יותר, בסך-הכל מנסה להשקיט קצת את מצפונו".

מהמצוטט לעיל אפשר להבין כי עורך "דה-מרקר" אינו מתנגד עקרונית להעלאת שכר המינימום, גם אם הוא רואה בה מרכיב אחד, לאו דווקא מרכזי או חיוני, לשיפור מצבם של המשתכרים מעט מדי. מעיון בעמודי "דה-מרקר" בימים האחרונים, ולמען האמת מעיון במסגור המאמר של פרץ עצמו, אפשר להגיע למסקנה אחרת.

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", כותב גם הוא במדורו שב"ממון" כי אין די בהעלאת שכר המינימום. בעוד שפרץ דורש "שוק שיש בו מערכי הכשרה מקצועיים טובים, שוק שיודע לספק רשתות הגנה בעת פיטורים, שוק שיש בו אכיפה משמעותית של חוקי עבודה, שוק שמאפשר חיסכון פנסיוני סביר ללא דמי ניהול רצחניים, שוק שבו המשרות הטובות לא תפוסות לנצח על-ידי מקורבים, בני משפחה וחברי ועדים, אלא פתוחות לכל" – לפלוצקר דרישה אחרת.

"העלאת שכר אחידה בשקלים – ופרוגרסיבית באחוזים – לשכירים עד רמה של פי 1.5 מהשכר הממוצע, כלומר עד כ-14,000 שקל בחודש ברוטו", מציע פלוצקר. לדבריו, "מעטים המעסיקים שיכולים להרשות לעצמם העלאת שכר כזו כיחידים. הם לא יעמדו בתחרות על מחיר, במיוחד לא בישראל 2014, בה המחיר הוא חזות הכל. אבל ברמת המשק כולו החשבון משתנה: העלאת שכר כלל-ארצית, מלבד חשיבותה החברתית ככלי לבלימת הירידה המתמשכת בחלקו של השכר בהכנסה הלאומית, צפויה לתת דחיפה רצינית לביקוש ולצמיחה ולהקטין את סכנת המיתון".

חשיפה

"העיתון ['ידיעות אחרונות'] לא קורס, לא מתמוטט ולא נעליים. הוא בסך-הכל מרוויח פחות", כותב מרדכי גילת ב"ישראל היום".

היכולת לספר סיפור

"מה הקשר בין כתב מדיני למורה דרך?", שואל יונתן אוריך את שלמה צזנה, הכתב המדיני של "ישראל היום". הראיון עם צזנה מתפרסם במוסף "שבת" של "מקור ראשון", לרגל הוצאת ספר חדש מאת העיתונאי, שמשמש במקביל מורה דרך בירושלים ומחבר ספרים על העיר.

"הבסיס המשותף הוא היכולת לספר סיפור", משיב צזנה לאוריך. "כל סיפור מבוסס על עובדות ועל הניסיון לקחת פרט אחד בתוך בליל של אירועים ופרטים ולהוציא אותו החוצה, כדי שהוא ילמד על כל התמונה".

כמובן שאני נגד החוק הפאשיסטי לסגירת "ישראל היום". אבל ברצינות, צזנה? ברצינות? pic.twitter.com/MqVpAwNp3z

— Omer Dostri (@omerdos) November 15, 2014

ענייני תקשורת

ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת במדור הרכילות של "מעריב" כי ליהיא לפיד ריאיינה את שרה נתניהו עבור "אולפן שישי". עוד כותבת גולדנברג-שטרן כי בשבוע שעבר היה אמור להופיע ב"אולפן שישי" ראיון שקיים גיא פלג עם מני נפתלי, אב הבית שתובע את נתניהו וטוען שהתנהגה כלפיו בצורה משפילה, אולם השידור נדחה. לפני שבוע דיווח נתי טוקר ב"דה-מרקר" כי מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אבי וייס, נפגש עם ראש הממשלה נתניהו יום לפני שהחליט להקפיא את הפיצול של ערוץ 2, כפי שרצו בחברת החדשות.

במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מתפרסמת כתבה מאת יונתן אוריך על תחנת הרדיו כל-השלום וכן ראיון שערך אריאל שנבל עם העורכת של מגזין הרשת האמריקאי "טאבלט".

יואב ליפשיץ במוסף "הארץ" וקלמן ליבסקינד ב"מעריב" כותבים השבוע על ערוץ 20. דעותיהם שונות.

יוסי שריד מחווה דעתו ב"הארץ" על שלדון אדלסון.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" אפשר לראות את אלדד בק עושה ביסמוט.

אלדד בק עושה ביסמוט, "ידיעות אחרונות", 21.11.14