משמאל למעלה בכיוון השעון: העיתונאי אורי בלאו, היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, עורך "הארץ" לשעבר, דב אלפון, המדליפה ענת קם (צילומים: טל כהן, "הארץ"; איליה יפימוביץ', "העין השביעית"; עידו קינן, חדר 404)
בגין מה יועמד לדין אורי בלאו?
החזקת מסמכים סודיים.
היועץ המשפטי החליט להעמיד את בלאו לדין בגין עבירה על סעיף 113(ג) לחוק העונשין. הסעיף קובע כי "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים". סעיף זה מצוי תחת פרק "ריגול", וכותרת הסעיף היא "ריגול חמור". יחד עם זאת, בהודעה שפירסם בשבוע שעבר משרד המשפטים נכתב כך: "למרות שכותרת סעיף האישום הינה 'ריגול חמור', כאמור, לא מיוחסת למר בלאו עבירת 'ריגול' במשמעותה המקובלת".
במלים אחרות, הנוסח הנוכחי של חוק העונשין בעייתי, משום שהוא מגדיר גם עבירות שאינן כוללות מגע עם סוכן זר או כוונה לפגוע בבטחון המדינה כ"ריגול". בשל כך הוגשה בעבר הצעה לתיקון החוק, אך זו טרם התקבלה. להבדיל מענת קם, שהדליפה את המסמכים המסווגים, בלאו אינו מואשם כי עבר על סעיף 113א, שעוסק במסירת ידיעה סודית בלא סמכות.
כמו כן, בלאו לא יועמד לדין בגין הפרת ההסכם שכרת עם השב"כ או בשיבוש הליכי חקירה בתקופה שבה נמנע לחזור ארצה לחקירה. כתב האישום, אם יוגש, יהיה אך ורק על השגת ידיעות סודיות והחזקתן בלא סמכות. בשל כך נשמעת הטענה כי מעמידים את בלאו לדין אך ורק על מה שעשה במסגרת עבודתו העיתונאית.
האם בלאו מואשם בפגיעה בבטחון המדינה?
לא.
הפרקליטות הודיעה כי אין בכוונתה לטעון שבלאו התכוון במעשיו לפגוע בבטחון המדינה. הפרקליטות גם אינה טוענת כי בלאו גרם בפועל נזק לבטחון המדינה. מבחינת הפרקליטות, הנזק למדינה היה פוטנציאלי בלבד, זאת משום שגורם עוין יכול היה, לכאורה, לשים את ידיו על המסמכים שבלאו החזיק. תרחיש זה לא קרה בפועל במקרה של בלאו, וככל הידוע גם לא במקרים דומים אחרים.
המידע ששאב בלאו מהמסמכים, ובהם מסמכים שסווגו "סודיים ביותר" על-ידי הצבא, הועבר לעיון הצנזורה הצבאית. מה שאושר לפרסום על-פי המבחן המשפטי המנחה את הצנזורה בכל פעולותיה, פורסם. מה שנפסל לפרסום על-ידי הצנזורה, לא פורסם. במקרה אחד שבו אושר פרסום חזרה בה הצנזורה סמוך למועד ההפצה. גליונות העיתון שכבר הודפסו ושהכילו את הכתבה – נגנזו.
האם אי-פעם הועמד לדין בישראל עיתונאי על עבירה דומה?
לא.
יחד עם זאת, בתחילת 1967 הועמדו לדין שמואל מור ומקסים גילן, העורך ועורך המשנה של השבועון "בול", לאחר שרמזו כי ישראלים היו מעורבים בפרשת חטיפתו ורציחתו של מנהיג אופוזיציה מרוקאי. מור וגילן הואשמו בהפרת סעיף 23 לחוק דיני העונשין (בטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים), תשי"ז, גלגולו המוקדם של סעיף 113 בחוק העונשין הנוכחי.
השניים הודו והורשעו בהפרת סעיף 23(א) בחוק, הקובע כי "מי שמסר ידיעה סודית מבלי להיות מוסמך לכך, דינו – מאסר חמש עשרה שנה", ולא בסעיף קטן אחר המתייחס לאיסוף והחזקת ידיעות סודיות בלא סמכות. במלים אחרות, להבדיל מבלאו, הם הועמדו לדין על פרסום המידע ולא על איסופו והחזקתו. השניים נידונו לשנת מאסר ושוחררו בחנינה לאחר כ-4.5 חודשים.
מדוע הוחלט להעמיד את בלאו לדין?
בהודעה לעיתונות שהפיץ בשבוע שעבר משרד המשפטים הובהר כי הכרעת היועץ המשפטי התקבלה לאור המרכיבים הקיצוניים שהיו במקרה של בלאו, ולא בשל ייחודו. בהודעה נכתב כי "בלאו החזיק, ביודעין ובאופן בלתי מבוקר, מאות ואלפי מסמכים מבצעיים, לרבות כאלה המסווגים 'סודיים' ו'סודיים ביותר', שנגנבו מפיקוד המרכז בצה"ל בידי החיילת ענת קם, והפר את חובתו – ומאוחר יותר גם את התחייבותו בפני רשויות המדינה – לחדול מלהחזיק בהם. זאת עשה גם במקום שיכול היה ללא קושי למנוע את הנזק הבטחוני למדינת ישראל, גם מבלי לפגוע במקורותיו".
עוד הוזכרו בהודעה לעיתונות פוטנציאל הנזק העצום בהחזקתם הבלתי מאובטחת של המסמכים והעובדה כי הוחזקו במחשבו הנייד האישי של בלאו ללא כל אמצעי בקרה או אבטחה.
בהודעה לעיתונות שהפיץ משרד המשפטים במרץ השנה צוינה גם "העובדה שלא שב לארץ על מנת להיחקר במשך כשנה, על אף שידע כי הוא דרוש לחקירה". עובדה זו קשורה לטענת הפרקליטות כי הוחלט להגיש כתב אישום, בין היתר, בשל התנהלות חריגה של העיתונאי.
האם בלאו הוא העיתונאי היחיד המחזיק ביודעין ובאופן בלתי מבוקר כמות גדולה של מסמכים סודיים?
לא.
יש להניח כי עיתונאים רבים המסקרים את מערכת הביטחון, וגם כאלה המכסים את המערכת המדינית, מפרים את הסעיף הזה בחוק. ככל הנראה עיתונאים המכסים את התחום מחזיקים דרך קבע מסמכים מסווגים, וכמה מהם שומרים על מסמכים אלו בארכיון פרטי גם לאחר שהתפרסמו ידיעות על-פיהם או גם אם טרם נעשה בהם שימוש עיתונאי. כמו כן, סביר כי כמו בלאו, גם עיתונאים אחרים אינם מחזיקים את המידע תחת הגנה כמו זו הקיימת בלשכת אלוף פיקוד המרכז, שממחשביה הועתקו המסמכים. כמובן שגם הגנה זו אינה חסינה בפני חדירה, כפי שהוכיחה ענת קם.
נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, סיפרה לפני כשנה כי אלמנתו של הפרשן הצבאי זאב שיף החזירה, ימים אחדים לאחר מותו, "ערימות של מסמכים כאלה ואחרים שהוא החזיק אצלו". ראובן פדהצור, שבעצמו נחקר בעבר בחשד לעבירה דומה, הצהיר אתמול מעל דפי "הארץ" כי ברשותו מסמכים סודיים. לעומת זאת, עורך "הארץ" לשעבר חנוך מרמרי כתב באתר זה כי בתקופת כהונתו בעיתון, מסמכים מעטים בלבד הוכנסו לכספת במערכת "הארץ", וגם אלה נגרסו זמן מה לאחר הפרסום.
האם אורי בלאו הפר את התחייבותו כלפי הרשויות?
סוגיה זו נתונה במחלוקת בין הצדדים, אך ככל הנראה התשובה חיובית.
בספטמבר 2009 נחתם הסכם בין בלאו לשב"כ תחת הכותרת "מסגרת הסכמות בעניינו של א"ב". לפי ההסכם, העיתונאי התחייב "להפקיד מיידית, ולא יאוחר משלושה ימים מיום חתימת הסכם זה, בידי שירות הביטחון הכללי את המסמכים הסודיים המצויים ברשותו, הכוללים תוכניות אופרטיביות ומבצעיות (לרבות כאלה שכבר מומשו), סיכומי פגישות בין גורמים מבצעיים בכירים, וכל מסמך שעל פניו יש בו כדי לפגוע או לסכן פעילות מבצעית של גורמי הביטחון".
על-פי הפרקליטות, בלאו השיב כ-50 מסמכים בלבד מכ-2,000 שהודלפו לו על-ידי ענת קם, שכמה מאות מהם היו בסיווג סודי. ניתן לפרש את הנוסח הזה בצורה מקלה, שלפיה על בלאו להשיב רק את המסמכים המודלפים העונים על הקריטריונים שלעיל. "הארץ" פירסם בעבר כי בלאו "סבור שהוא אכן נהג על-פי ההסכם: הוא העביר עשרות מסמכים מסווגים העונים לקריטריונים אלה".
אך לא בטוח שגם לפי פרשנות זו עמד בלאו בהסכם. בהמשך ההסכם נכתב: "מובהר ומוסכם כי אין באמור לעיל כדי להתיר למרשך להחזיק ברשותו או בשליטתו מסמכים סודיים כלשהם". ברור כי בלאו המשיך להחזיק ברשותו מסמכים סודיים, כמו עיתונאים אחרים המכסים את התחום.
בכל אופן, בלאו לא יועמד לדין בגין הפרה, לכאורה, של ההסכם.
האם השב"כ הפר את התחייבותו כלפי בלאו כשהשתמש במסמכים לאיתור המדליפה?
לא.
על אף שהמדינה הודתה כי נעשה שימוש במסמכים שהעביר בלאו לשב"כ כדי לאתר את המדליפה (בניגוד להכחשה מוקדמת של ראש השב"כ דאז, יובל דיסקין), בהסכם בין בלאו לשב"כ לא נאסר על השירות לעשות זאת. "מסמכים שמרשך יפקיד כאמור לא יהוו בסיס לחקירה פלילית כנגד מרשך", נכתב בהסכם. "מובהר כי ככל שתיפתח חקירה לאיתור מקור ההדלפה – מרשך לא ייחקר כחשוד ולא יישאל על מקורותיו העיתונאיים בקשר למסמכים אלה. עוד יובהר כי ככל שיאותר חשוד בהדלפה, המסמכים שיועברו על-ידי מרשך לא ישמשו כראיה בהליך משפטי כנגד החשוד בהדלפה". לא נכתב בהסכם כי המסמכים לא ישמשו לאיתור המקור.
האם השב"כ הפר את החיסיון העיתונאי של בלאו?
כן.
המדינה הודתה כי נעשה שימוש במסמכים שהעביר בלאו לשב"כ כדי לאתר את המדליפה. מעבר לכך, טרם הוברר בפומבי אם ננקטו מטעם השב"כ פעולות האזנה ופריצה למכשיר הטלפון ומחשבו של בלאו, כפי שטען עורך "הארץ" דאז דב אלפון.
האם אורי בלאו ברח לחו"ל?
לא.
בלאו שהה בחו"ל שבועות מספר, במסגרת חופשה פרטית, בעת שהשב"כ איתר את המדליפה ענת קם ונוכח לדעת שהעבירה לבלאו כמות נכבדה יותר של מסמכים מסווגים מאשר סבר לכתחילה. יחד עם זאת, בשל האיום במעצר והחלטתו של השב"כ לחזור בו מההסכם הקובע הגנות למקורותיו, ובהוראת מעסיקיו ב"הארץ", השהה בלאו את שובו לישראל עד לגיבוש הסכם נוסף עם רשויות הביטחון.
במסגרת הסכם זה העביר בלאו את כל המסמכים שקיבל מענת קם וכן את כל המסמכים הסודיים שאסף לארכיונו הפרטי לאורך שנים ארוכות של עבודה עיתונאית. בהמשך, וכחלק מתנאי ההסכם השני, עבר בלאו בדיקת פוליגרף שבה נשאל אם נותרו בידיו מסמכים סודיים כלשהם. בלאו השיב בשלילה ונמצא דובר אמת.
האם אורי בלאו לקח עימו לחו"ל את המסמכים המודלפים?
לא.
האם "הארץ" התרשל באופן שבו התנהל בפרשה?
מבחינת בטחון המידע, "הארץ" פעל כמקובל ולפי חוק והעביר את כל הכתבות שהתבססו על המסמכים המודלפים לאישור מראש של הצנזורה הצבאית. מידע שהורו כי יצונזר – לא פורסם. בין היתר התכוונו בלאו ו"הארץ" לפרסם מידע הקשור לתוכניות הצבא לכיבוש רצועת עזה זמן קצר לפני פתיחת מבצע עופרת-יצוקה. הפרסום אושר ובהמשך נפסל על-ידי הצנזורה.
מבחינת העבודה העיתונאית, עורכי "הארץ" (העורך הראשי דאז היה דב אלפון) חרגו מהמקובל כאשר דיווחו בכותרות לכתבתו של בלאו, שעסקה בנהלי פתיחה באש בפיקוד מרכז, כי ברשותו המסמכים המקוריים שעליהם התבסס. עורכי העיתון אף צירפו תצלומים של המסמכים לכתבה, תוך טשטוש כמה מהפרטים שהופיעו בהם. בתחילת השנה שעברה כינה ראש השב"כ דאז יובל דיסקין את ההחלטה לפרסם את המסמכים בעיתון: "להכניס את האצבע לעין וגם לסובב אותה", ואמר כי זו היתה הסיבה לפתיחת החקירה. בתדרוך שהעניק לכתבים בכירים עם הסרת צו איסור הפרסום מהפרשה, אמר דיסקין: "כשמצולם בעיתון מסמך אותנטי של הצבא, מבחינתי זו נורה אדומה שמלמדת שאולי קיימים עוד מסמכים – ומסתבר שבטעות צדקנו והיו עוד מסמכים".
הצנזורית הצבאית הראשית, סימה ואקנין-גיל, טענה בעבר כי התריעה בפני ראשי "הארץ" מפני הדפסת המסמכים שקיבל אורי בלאו, מחשש שאלה יובילו לחשיפת המקור. באותה הזדמנות טענה הצנזורית כי פרסום המסמכים הוביל להוראה של הרמטכ"ל לפתוח בחקירה לגילוי המדליפה.
ב"הארץ", לעומת זאת, מזכירים כי חלפו חודשים ארוכים בין פרסום הכתבה של בלאו בלי שענת קם אותרה (על כך הגיבה בעבר ואקנין-גיל ואמרה כי חקירות מעין אלו אורכות זמן), וכי רק לאחר שבלאו מסר לשב"כ כמה עשרות מסמכים נמצאה המדליפה. בתשובה לפנייה מ"העין השביעית" אמר בעבר עורך "הארץ" דאז דב אלפון: "לא נוכל לחשוף אילו אמצעים ננקטו במקרה זה [להגנה על המקור], אולם הם אינם שונים מהאמצעים הננקטים על-ידי העיתון מדי יום זה שנים רבות. מובן שכאשר שופט מעניק צו המתיר לרשויות להאזין לעיתונאי, בטלפון ובדואר האלקטרוני, במשך חודשים ארוכים, אמצעים אלה אינם יכולים תמיד להספיק".
מבחינת ההגנה על המקור, "הארץ" הקפיד לשלב בהסכם עם השב"כ את הסעיפים שלפיהם בלאו לא ייחקר על אודות זהות המקור למסמכים וכי המסמכים שיועברו לא ישמשו ראיה נגד המדליף. ככל הידוע, בלאו לא יידע את המדליפה שהשב"כ בעקבותיה, אך יש לקחת בחשבון שיידוע כזה היה בבחינת עבירה – שיבוש הליכי חקירה. זאת ועוד, בלאו פירסם ב"הארץ" בתקופה של פחות מחודש אחד שתי כתבות שהתבססו על המסמכים שקיבל מקם. ואקנין-גיל התייחסה לכך כאל גורם שעורר חשד במערכת הביטחון. לאחרונה הציע עמיתו לעיתון, גידי וייץ, להרחיב טווחים, עד כדי חצי שנה בין פרסום לפרסום המסתמך על מסמכים מאותו המקור, כדי להגן על אותו מקור.
בעבר אמר אלפון ל"העין השביעית" כך: "לא היה שום שיתוף פעולה בין גורמי חקירה לבין העיתון אשר עלול היה להוביל לחשיפת המקור. למעשה, ההפך הוא הנכון, כפי שיוצג בבוא היום בבית-המשפט". לטענת קם עצמה, העיתון אכן התרשל באופן שבו הגן על זהותה. עורך-דינה הודיע בשבוע שעבר כי בכוונתה לתבוע אותו לדין על כך.
האם העמדתו לדין של בלאו נובעת מנקמנות?
ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, הבהיר בעבר באופן חד-משמעי כך: "לא היתה פה שום סגירת חשבון" עם בלאו.
יחד עם זאת, יש לציין כי במסגרת עבודתו העיתונאית פירסם בלאו תחקירים שהאירו באור שלילי את דמויות המפתח בראש המערכות שניהלו את החקירה נגדו ושהחליטו להעמידו לדין. שר הביטחון הנוכחי אהוד ברק היה נשוא כתבות תחקיר ביקורתיות של בלאו; הרמטכ"ל בעת פרשת ההדלפה והפרסומים ב"הארץ", גבי אשכנזי, עמד אף הוא במוקד כתבת תחקיר של בלאו; היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין שימש בעבר סניגורו של אהוד אולמרט, שעמד במוקד כמה וכמה ידיעות וכתבות תחקיר של בלאו. על-פי "הארץ", חקירת מבקר המדינה, שהובילה להעמדתו לדין של ראש הממשלה, החלה בעקבות תחקיר של גידי וייץ ואורי בלאו.
מדוע מו"ל "הארץ" והעורכים הרלבנטיים אינם צפויים להיות מואשמים?
להבדיל מבלאו, ב"הארץ" עצמו לא השיגו את המסמכים הצבאיים וגם לא החזיקו בהם. לכל היותר החזיקו בעיתון באותם מסמכים שפורסמו יחד עם כתבתו של בלאו. יחד עם זאת, העיתון סייע לבלאו לשהות בחו"ל עד אשר יגיע להסכם מחודש עם רשויות הביטחון. מתי גולן, הקורא להעמיד לדין את המו"ל והבעלים עמוס שוקן, כתב לפני כשנה כי רז נזרי, המשנה של היועץ המשפטי לממשלה, הסביר לו מדוע הוחלט להעמיד לדין את בלאו ולא את העיתון. "'הארץ' נהג בצורה בלתי ראויה כאשר גיבה ומימן את שהותו של בלאו בחו"ל", ציטט גולן את נזרי, "[אבל] חשבנו שנכון ללכת על המהלך התקדימי של אישום נגד עיתונאי על החזקת מסמכים מסווגים גנובים, ולא נגד 'הארץ' על שיבוש הליכים, שזו עבירה לכאורה אחרת ובעייתית".