מחר, בניו-יורק, יוענק הפרס השנתי של הארגון עולם-הילדים (World of Children) לד"ר חיים פרי על מפעל החיים שלו, "דרך כפר", מודל חינוכי שגיבש על בסיס חזון עליית-הנוער בשלושה עשורים שבהם כיהן כמנהל כפר-הנוער ימין-אורד.

על אף שהפרס מכונה "הנובל של זכויות הילד" והזוכים יתארחו במטה קרן יוניצ"ף של האו"ם בניו-יורק, לא שמעתם על הזכייה בתקשורת הישראלית. נכון הוא שלד"ר פרי יוענקו 50 אלף דולר "בלבד", ולא המיליון-פלוס, כבפרס האקדמיה המלכותית השבדית למדעים, ובכל זאת, מתי בפעם האחרונה הוענקו לאיש חינוך ישראלי פרס ומענק כספי בסדר הגודל הזה?

תורתו החינוכית של ד"ר פרי, תושב זכרון-יעקב, היא מודל לחיקוי מסביב לעולם, והתפרסמה ב-2001 בארה"ב בספר "Village Way". משנתו זיכתה אותו פעמיים בפרס החינוך, גם מהנשיא חיים הרצוג וגם מהנשיא עזר ויצמן. משמעון פרס, כראש ממשלה, הוא קיבל את פרס "מגן הילד". "דרך כפר" נלמדת במכללת אורנים, וכ-600 מחנכים בישראל אימצו אותה. כהוקרה לפעילותו החינוכית היה ד"ר פרי ממדליקי משואות יום-העצמאות בהר-הרצל ב-2005.

ב-2009 הגיעה היועצת לביטחון לאומי של ארה"ב, סוזאן רייס, שכיהנה אז כשגרירת ארה"ב באו"ם, לבקר את ד"ר פרי בימין-אורד כדי ללמוד על יישומה של "דרך כפר" בישראל וברואנדה, שם הוקם על בסיס המודל החינוכי שלו כפר תאום ליתומי רצח העם. אחרי הביקור אמרה רייס לוועידת אייפא"ק כי היה זה אחד הביקורים המרגשים שחוותה אי-פעם במהלך סיוריה בעולם.

ובקיצור, האפשרות התיאורטית שהענקת הפרס היוקרתי לא מצאה ביטוי בתקשורת הישראלית משום שמדובר בפרס קיקיוני או משום שמדובר בדמות שולית – נשללת.

צריך לזכור – מדובר באותה תקשורת שכיסתה את הזכייה בתואר "האיש החזק בישראל" של סרגיי (פיצי) פיניאצ'ב ("וואלה"), את ההכנות של רומי גמר לתחרות "הישראלית הסקסית 2014" ("מאקו"), ובתחום החינוך את עלייתה לגמר תחרות "המורה של המדינה" של עדנה חצרוני מעירוני ה' בחיפה (ynet).

מי לא שמע על תחרות "המורה של המדינה"? אולי פה טמון הכלב. שמעתם-גם-שמעתם על המפעל הזה, כי מקדמים אותו מפעל הפיס יחד עם הסתדרות המורים, "ידיעות אחרונות" ו-ynet. כך, אולי גם שמעתם באפריל השנה על רוני חייט, בן 25 מלהבים, שזכה במקום הראשון ב"אליפות הבריסטה" של ארומה ישראל, ובשבוע שעבר על קובי הרוש, בן 24 מירושלים, זוכה "אליפות הבריסטה" שמקדמת רשת קפה-גרג. שתי "אליפויות" שמשרדי יחצ טרחו לדוור לעיתונאים פרטי פרטים עליהן.

אפילו עם הידיעות הנרחבות על זכייתה המשולשת של מלאלה יוספזאי בפרס נובל לשלום, במדליית החירות של ארה"ב ובפרס "ילדי העולם" למען זכויות הילדים, לא ניצלה התקשורת הישראלית את ההזדמנות לדווח על זכייתו של איש חינוך ישראלי בפרס החשוב. גם מי ששוחחתי עימו בוועדת הכנסת לזכויות הילד לא שמע על הזכייה. מדובר אפוא בהחמצה לא רק של התקשורת הישראלית.

בישראל של 2014, כך מתברר, אם אין יחצ – אין עניין, אם אין קומוניקט – אין כיסוי. ההבדל בין הדיווח על מומחים בהכנת ספל אספרסו לבין מי שאחראי להצלתם, שיקומם וחינוכם של אלפי נערות ונערים במצוקה הוא ההבדל בין אלה המגובים בחברות יחסי-ציבור לבין מחנך שכל העניין הזה זר לו. ולא שלפרסי עולם-הילדים אין מכונת יחצנות משומנת וקומוניקטים, אך אבוי, לא דוחפים אותם לתיבות הדואר האלקטרוני הגדושות של העיתונאים בישראל, והם יוצאים לאור באנגלית ולא טחונים, לעוסים ומוגשים להם בעברית של העתק-הדבק.

הזכייה של ד"ר פרי ראויה לכיסוי תקשורתי בישראל, שבה משננים השכם והערב "חינוך תחילה". ההתעלמות מד"ר חיים פרי ומפעל החיים שלו בקונטקסט של הזכייה בפרס המכובד היא תעודת עניות לתקשורת בישראל בכלל ולכתבי החינוך והרווחה בפרט.

יואב איתיאל הוא כתב רדיו חיפה ו"מגזין המושבות"