האם עיתוני החינם מעודדים תחרות בשוק התקשורת הישראלי וכך תורמים לחיזוק הדמוקרטיה, או שמא בהחלישם את הבסיס הכלכלי של העיתונות המסורתית, הם מערערים את התחרות ואת הדמוקרטיה כאחת?

השאלה הזאת עלתה במסגרת הפולמוס הציבורי שעוררה הצעת החוק להגבלת עיתוני החינם שהונחה על שולחן הכנסת בראשית 2014. ככל שהפולמוס התמשך כך התברר כי מתחת לשאלה הזאת מסתתרים האינטרסים המסחריים והפוליטיים של תומכי החוק ומתנגדיו. כך איפשר הפולמוס הצצה למקצת הכוחות הכלכליים והפוליטיים המכוננים את מבנה ההון-שלטון-עיתון כאחד ממנגנוניו של משטר ההפרטה הישראלי.

החינמונים הביאו את העיתונות לשלב שבו ברור כי ניתן לבטל את האופי הסחורתי שלה. התפתחות זו מלמדת כי כדי לשמר את תפקידה הנחוץ של העיתונות במשטר חלוקת העבודה, יש לארגן אותה מחדש כשירות חברתי

בד בבד האיר הפולמוס סוגיה עקרונית, שתעמוד במוקד הדיון הנוכחי ואשר זכתה לתשומת לב פחותה: במהלך הפולמוס הלכה ונחשפה סתירה מהותית בין ארגונה של העיתונות כ"תעשייה" הפועלת במסגרת "השוק" לבין תפקידה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" בחזקתה כ"רשות הרביעית", "הרשות המדווחת". כאמור, סוגיה זו תעמוד במוקד הדיון הנוכחי.

חוק החינמונים – או "החוק לקידום והגנת העיתונות הכתובה בישראל", כשמו הרשמי – קובע כי "העיתונות הכתובה מצויה במשבר עמוק שרק הולך ומחריף ומרבית העיתונים קורסים כלכלית", זאת על אף שיש לה "תפקיד ראשון במעלה בשמירה על חופש הביטוי, שהוא אבן יסוד בדמוקרטיה". הצעת החוק יוצאת נגד הניסיון הרווח "להציג את הפגיעה בעיתונות הכתובה [...] כתוצאה הבלעדית של התחזקות המדיה הדיגיטלית", וקובעת כי הטענה הזאת אינה נכונה עובדתית.

מנגד קובעים מציעי החוק כי אחת הסיבות המרכזיות למשבר היא חלוקה חינם של מקצת העיתונים, המונעת "תחרות גם על המחיר, המהווה מרכיב חשוב ביכולתו של העיתון לשרוד כלכלית", וכי ריסוק התחרות אינו מאפשר לענף העיתונות להתאושש. עוד מדגישה הצעת החוק כי "העדר תחרות הוגנת על בסיס יתרונות יחסיים של מצוינות" הוא תופעה מסוכנת, וכי הוא בבחינת "פגיעה משמעותית בחופש הביטוי". לאור "חשיבותה של העיתונות הכתובה לדמוקרטיה", נאמר בדברי ההסבר לחוק, אומצו בעולם פתרונות שונים "שכל מטרתם הבטחת קיומו של שוק זה", ולכן גם בישראל יש ליצור תנאים שיאפשרו תחרות אמיתית והוגנת בשוק העיתונות המודפסת.

בהתאם מציע החוק, בין השאר, כי עיתון הרואה אור שישה ימים בשבוע, והכולל לפחות 30 עמודים בימי חול ו-100 עמודים בגליונות סוף-השבוע, יהיה חייב להימכר, וכי אסור שמחירו יהיה פחות מ-70% ממחיר העיתון הזול ביותר מבין ארבעת העיתונים בעלי התפוצה הרבה ביותר בישראל.

המאמר מתפרסם באתר "ארץ אחרת" כחלק מהמהדורה "המחיר היקר של תקשורת החינם"

המאמר מתפרסם באתר "ארץ אחרת" כחלק מהמהדורה "המחיר היקר של תקשורת החינם"

למרות הניסוח הכללי, פרטי החוק אינם מותירים ספק כי הוא נתפר על-פי מידותיו של החינמון "ישראל היום" ונועד להגביל את תפוצתו. פרשנים הצביעו על שלושה מניעים לכך: 1. מסחרי: "ישראל היום" נטל את הבכורה בשוק העיתונות מידי "ידיעות אחרונות", וזה חותר להשתמש בחוק כדי להחזיר לידיו את השליטה בשדה; 2. פוליטי: "ישראל היום" משמש שופרו של בנימין נתניהו, והגבלת תפוצתו נועדה להקטין את השפעתו של ה"ביביתון" על דעת הקהל; 3. מבני: "ישראל היום" פוגע בתחרות בשוק העיתונות, והחוק נועד לשקם אותה.

ואולם משקלם של ההסברים האלה מוגבל, שכן ברור כי "ישראל היום" יוכל לעקוף בקלות את החוק, למשל על-ידי הופעה תחת כותרת אחרת בימי שישי, כפי שמקובל בעיתוני יום א' בבריטניה, או באמצעות שינוי מספר עמודיו. עובדה זו מעבירה את הדגש מהיבטיו העסקיים והפוליטיים של הפולמוס אל יסודותיו העקרוניים.

הן תומכי חוק החינמונים והן מתנגדיו מנמקים את עמדתם ב"דאגה לדמוקרטיה". המצדדים בחוק טוענים כי "ישראל היום" מסכן את הדמוקרטיה משום שהוא אינו פועל על-פי שיקולים עסקיים: איל ההון שלדון אדלסון מממן אותו מטעמים פוליטיים – תמיכה בנתניהו – ורווחי העתק של אימפריית ההימורים שלו מאפשרים לו להשקיע ב"ישראל היום" כל סכום שיידרש; כשהוא משוחרר מאילוצים כלכליים יכול "ישראל היום" לכפות על מתחריו מהלכים חינמיים המגדילים את הוצאותיהם; ובה בעת הוא שוחק את מחירי הפרסום, מקטין את הכנסותיהם ופוגע ב"שוק הדעות" בישראל.

שוללי החוק טוענים, מנגד, כי החוק מגביל את התחרות וכי עצם הגבלת התחרות פוגעת בדמוקרטיה. אחד השוללים הוא דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, שכתב חוות דעת בהזמנת "ישראל היום". הצעת החוק, כתב שטרום בחוות הדעת, "מונעת מגוון של קולות ופורמטים של עיתונות בחתך המקובל בעולם, ובכך היא פוגעת גם בבסיס חופש הביטוי, שהוא צדו השני של 'מטבע' חופש התחרות". פרופ' אביעד הכהן כתב במאמר שראה אור ב"ישראל היום" כי "שוק דעות אמיתי פועל בתנאים של תחרות חופשית", וכי "ניסיון להכתיב את מהלכי השוק באמצעות חקיקה 'מלמעלה' הוא סטירת לחי לדמוקרטיה".

האמת היא שליריבות בין החינמונים יש השלכות סותרות על "התחרות החופשית" בשוק העיתונות, ודבר זה מאפשר לתומכי החוק ולמתנגדיו "להוכיח" את טיעוניהם. מתנגדי החוק מדגישים כי "ישראל היום" שבר את המונופול ש"ידיעות אחרונות" נהנה ממנו, ואילו תומכיו מצביעים על העובדה שהעיתון שבר את מחירי הפרסום.

ואכן, ביולי 2008, כשנה לאחר השקת "ישראל היום", פנה "ידיעות אחרונות" אל הרשות להגבלים עסקיים וביקש ממנה לבטל את הכרזתו (מ-1995) כמונופול בתחום "אספקת עיתונים עבריים בשפה העברית", ובינואר 2010 נענתה הרשות לבקשה וקבעה כי "כניסתו של 'ישראל היום' לשוק הובילה לשחיקה משמעותית בנתחי השוק של 'ידיעות אחרונות', ולכן שוב אין הוא 'בעל מונופולין'".

בד בבד קבע איתמר ב"ז באתר "העין השביעית" כי "ישראל היום" הצליח "לשבור באופן קבוע ומתמשך את שוק מודעות הדפוס – מקור ההכנסה העיקרי של העיתונים המתחרים". מנתונים שחשף תומר אביטל ופורסמו ב"העין השביעית" עולה כי מחירי הפרסום ששילמו משרדי הממשלה ל"ישראל היום" היו נמוכים בכ-50% מהמחיר ששילמו ל"ידיעות אחרונות". אביטל מסכם כי "ישראל היום" נוקט מדיניות של "תמחור טורפני", ומגדיר את המדיניות הזאת כ"טקטיקה פסולה שנועדה לסלק מתחרים באמצעות הצעת מחירי רצפה", טיעון שנדחה על-ידי דרור שטרום.

ההשפעות הסותרות שיש ל"ישראל היום" על "התחרות החופשית" מדגישות את המשמעות האוקסימורונית שיש למושג "תחרות" בשוק העיתונות הישראלי, הנשלט על-ידי ארבעה ברוני תקשורת (אדלסון, מוזס, עזור ושוקן) שמקנים לו אופי אוליגרכי מובהק. חוק החינמונים אינו בא לשנות את המצב הזה. להפך. החוק, שאמור ליצור "תחרות", לא יביא אלא לשינוי יחסי הכוחות בין ברוני התקשורת באופן שאשליית "התחרות" תסווה את היסודות האוליגרכיים של שליטתם בשוק ותבצר אותה.

הטיעון בדבר הגנת "התחרות" כתנאי ל"דמוקרטיה", שתומכי חוק החינמונים ומתנגדיו חוזרים ומזכירים, מתגלה אפוא כלא יותר מתירוץ מתחסד המשמש לשימור המבנה הקיים של שוק העיתונות הישראלי. זאת ועוד, הדיון בטיעון הזה דוחק מהשיח הציבורי את האפשרות הממשית היחידה להפיכת העיתונות לדמוקרטית: הפקעתה משלטון השוק והפיכתה לשירות ציבורי-חברתי.

פולמוס החינמונים התעורר במקביל למאבק סביב הרפורמה ברשות השידור. במהלך שני הפולמוסים האלה התבהר כי בדיון בתקשורת הכתובה והאלקטרונית משמש המושג "חינם" בשתי משמעויות מנוגדות: חינמיות אוליגרכית וחינמיות דמוקרטית. החינמונים הם מן הגילויים הבולטים של משטר ההפרטה, ואילו השידור הציבורי (שאף הוא חינמי למעשה) מבוסס על הנחותיה של מדינת הרווחה; עיתוני החינם משמשים את ההון כדי להכפיף לשליטתו את המרחב הציבורי של הידיעות והדעות, ואילו שידור החינם חותר לכונן את המרחב הזה כרשות הרבים וכנחלת הכלל. יתר על כן, המעבר מחינמיות אוליגרכית לחינמיות דמוקרטית הולם את הגיון התפתחותה של העיתונות ואת התפקיד שהיא מילאה וממלאת בחברה המודרנית.

כיצד נולדו העיתונים

עוצמתו של פולמוס החינמונים משקפת את ההשפעה המכרעת שרכשו החינמונים בשוק העיתונות הישראלית. סקר TGI לימי חול במחצית הראשונה של 2014 מלמד על המשך מגמת הירידה של שוק העיתונות, אבל גם על המשך הגידול במשקל החינמונים בשוק הזה. על-פי הסקר, "ישראל היום" הוא העיתון עם החשיפה הגבוהה ביותר בישראל; במקום השני ניצב "ידיעות אחרונות", הכולל מהדורה נמכרת ומהדורה חינמית; ובמקום השלישי ניצב "ישראל פוסט" – חינמון שהחל את דרכו ב-2007, מיד לאחר הופעת "ישראל היום", ובעליו אלי עזור רכש בהמשך גם את "מעריב". כתב התקשורת של "גלובס", לי-אור אברבך, מדגיש בפרשנותו לתוצאות הסקר כי:

ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי אשר החינמונים המופצים בה הם עיתונים לכל דבר. זאת בניגוד למדינות אירופה למשל, שם חינמוני ה'מטרו' הם מצומצמים וייעודיים לקריאה חטופה, ועל כן אינם מתחרים ממשיים בעיתונות המרכזית הממוסדת. בארץ, החינמונים 'ישראל היום' ו'פוסט' בנויים כחלופה לכל דבר לעיתונים, ועדיין מופצים ללא תשלום. על כן הם מעמידים אתגר משמעותי לעיתונות המבוססת בעיקר על צריכת מנויים".

ואכן, בזמן שבעולם החינמונים (כמו "מטרו") עוסקים בסגנון חיים ופנאי, החינמונים הישראליים מתמקדים במדיניות ופרשנות כמו "עיתונים לכל דבר". בישראל אומץ אפוא דפוס החינמון, אך תוך שינוי תכניו באופן שמקנה לו משמעות ייחודית ומנוגדת לזו המקובלת בדרך כלל: בעוד שבעולם החינמון הוא ניגודה של העיתונות המסורתית, בישראל הוא חקיין שלה. ניגוד זה חושף את הנחותיהם הכלכליות והחברתיות של החינמונים ושל העיתונות בכלל, ומאפשר לדון בכיווני ההתפתחות הפתוחים בפניה.

העיתונות היא תוצר של כפל הפנים של תהליך חלוקת העבודה, שהואץ מאז המאה ה-19, עם המהפכה התעשייתית ותולדותיה. חלוקת העבודה פיצלה את הכלכלה להתמחויות צרות והולכות, אך ככל שהיא הפרידה בין הפעילים הכלכליים, כך היא הגדילה את התלות ביניהם. כך נוצר הצורך בקישור בין תחומי ההתמחות השונים, וזה נתכונן בהדרגה כתחום התמחות נוסף, שמתוכו התפתחה העיתונות. תחומי הסיקור של העיתונות התרחבו ככל שחלוקת העבודה התפשטה והפכה ממקומית למדינתית ולבינלאומית, וככל שהיא חדרה לכל תחומי החיים, מן הכלכלה והמדינאות ועד לתרבות הפנאי וחיי המשפחה.

העמקת חלוקת העבודה בתוך המפעלים וביניהם היתה מותנית ביצירת שכבה הולכת וגדלה של פועלים יודעי קרוא וכתוב, וכך כוננה הרחבת האוריינות את קהל צרכני העיתונות, שבדרך זו הפכה למוצר המוני. בד בבד, חלוקת העבודה בראה את האזרח כפרט, וכהשתקפות של השוק כוננה בהדרגה את הדמוקרטיה המבוססת על העיקרון "אדם אחד – קול אחד".

כינוסם של היחידים בארגונים ובמפלגות העניק לעיתונות תפקיד מקשר ומעצב גם בתחום הפוליטי, וכך האיץ את התפתחותה, והגדיל עוד את השפעתה ואת עוצמתה. ככל שהקפיטליזם עיצב את החברה התעשייתית כחברת המונים מנוכרת, כך שימשה העיתונות זירה לכינונן של צורות חברתיות חדשות: היא כוננה את היחיד כצרכן והפכה את העיתונות ל"כיכר השוק" תרתי משמע, שכשם שהיא השפיעה על התרבות הפוליטית, כך היא עיצבה את תרבות הצריכה.

ככל שההתמחות והניכור צימצמו את הווייתו של הפרט, כך הם הפכו את הכרת "התמונה הרחבה" המאירה את ההקשר ואת יחסי הגומלין לתנאי הכרחי לתפקוד של הפרט בחברה התעשייתית. העיתונות התפתחה מתוך הצורך הזה בייצוגו של "העולם" כמכלול, תפקיד שמצא ביטוי בשמו המקורי של "הטיימס" של לונדון, שראה אור לראשונה ב-1785 בשם "Daily Universal Register".

תפקידו של העיתון בייצוג המכלול ניכר גם במבנה שלבש בהדרגה, כקונטרס המאגד את התחומים שהכרתם נתפסה כחיונית להשתתפות מושכלת בחלוקת העבודה: פוליטיקה, כלכלה, חברה, פנים, חוץ, תרבות, מדע, ספורט, רכילות, מזג אוויר וכו'. כל אלו נכרכו יחד תוך שילוב בין ידיעות לדעות באופן המעניק לקורא תחושה של היכרות והבנה של "העולם", שנברא בדמותו של העיתון.

העיתונות כשירות חברתי

כמי שמייצגת את "התמונה הרחבה" של "העולם" כמכלול, ביטאה העיתונות גם את הסתירה העומדת בבסיסו של הקפיטליזם בין האופי החברתי של הייצור לאופי הפרטי של הניכוס: בזמן שההתמחות יוצרת תלות ומגדילה את האופי החברתי של הייצור והשירותים, הרי שארגונם במסגרת השוק כופה עליהם את הגיון התחרות המשבש את החלוקה המושכלת, החברתית, של העבודה.

במסגרתה של סתירה זו התפתחה העיתונות כעוד אחד מהנסיונות להסדיר את חלוקת העבודה באמצעות השוק, כמו הבנקאות והתחבורה הציבורית. ואולם, כדי להבטיח את פעולתם התקינה של תחומים אלה נדרשת רמה הולכת וגוברת של מעורבות ממשלתית, הלובשת צורות שונות, מהסדרה ועד הלאמה, עובדה המחייבת לבחון מחדש גם את פעולתו של שוק העיתונות.

כעסק פרטי שמתמחה באספקת מידע ניצבת העיתונות בפני חשד מתמיד בדבר סתירה אפשרית בין התפקיד הציבורי שהיא אמורה למלא לבין האינטרסים העסקיים (הממשיים, גם אם הנסתרים) של בעליה. סתירה זו מערערת את הבסיס החיוני ביותר של ספק המידע – האמינות שלו.

כדי להתגבר על החשד הנובע מהסתירה הזאת פיתחה העיתונות שני מנגנונים שחשיבותם גברה מאז המאה ה-19, ככל שגדל הצורך בתפקידה הציבורי – המקצועיות והאתיקה, שאמורים להבטיח שהעיתונאי ימלא את תפקידו החברתי כספק אמין של מידע וכפרשן הוגן שלו. במובנים רבים המקצועיות והאתיקה העתיקו לתחום העיתונות מנגנונים ששימשו להקניית אמינות לייצור ההמוני, כמו הכשרה מקצועית ובקרת איכות. כך, כמו בסחורות אחרות, הפכו המקצועיות והאתיקה בהדרגה לתבחינים שהגדירו את רמת המוצר והבדילו בין "עיתונות האיכות" לבין סוגים אחרים, אמינים פחות ולכן נחשבים פחות, של עיתונות.

ומה קורה בישראל? במקביל לשחיקת המקצועיות והאתיקה של "עיתונות האיכות" – ומקצועיות ואתיקה הם שני התבחינים לאמינותה ואיכותה של העיתונות – הולכים החינמונים ותופסים את מקומה של העיתונות הזאת: חוסר ביטחון תעסוקתי, קיצוצי שכר ועומס גובר של מטלות שוחקים בהדרגה את מקצועיותם של העיתונאים, ובה בעת "תוכן שיווקי" (בתחום המסחרי והפוליטי כאחד) מחלחל לחלקים הולכים וגדלים של עיתונים ומשתלט עליהם. כך מופר האיזון בין תפקידה החברתי של העיתונות במשטר חלוקת העבודה לבין תפקודה כסחורה המכוונת להשאת הרווחים – הכלכליים והפוליטיים – של בעליה.

הביקוש הגדל לחינמונים מלמד על המשך הצורך בעיתונות לשם קבלת "תמונה רחבה" היוצרת מציאת בעלת פשר, וכי בתחום הזה העיתונות המקוונת טרם תפסה את מקומה של העיתונות המודפסת. בד בבד, ככל שהחינמונים יורשים את העיתונים, כך הם נספגים לתוך שלטון ההון והופכים לעוד אחד מגילויי אדנותו; וככל שהם פועלים כאחת מזרועות שלטונו, הם מאבדים את אמינותם כמי שהתמחותם היא באספקת הקשר ופרשנות במשטר חלוקת העבודה.

ככאלה החינמונים הם ביטוי להיגיון העומד ביסוד שליטת ההון בתקשורת: התחרות בין ברוני התקשורת מבטלת את עצמה ומותירה את "הדמוקרטיה" שמבטיחה התקשורת הפרטית כלא יותר מאשר משאלת לב המזינה מראית עין. יתר על כן, ככל שאמינותם של העיתונים נשחקת כך הם מאבדים את תפקידם, וכך הם מקפחים גם את מעמדם כסחורה והופכים לאמצעי שליטה.

ביטול האופי הסחורתי של החינמונים חושף את הכשל המונח ביסוד הטיעון כי התחרות בשוק העיתונות מקדמת את הדמוקרטיה. כשל זה מאיר את הסתירה בין השירות החברתי שהעיתונות אמורה להעניק לבין מיסודו הסחורתי של שירות זה במסגרת השוק, סתירה שככל שהיא מועצמת כן היא מתנגשת בצורך ב"תמונה רחבה" הנובע מהמשך חלוקת העבודה. החינמונים העצימו אפוא את הסתירה הטמונה בשוק העיתונות והביאו לביטול השוק הזה יחד עם ביטול אופיו הסחורתי בדרך של חינמיות אוליגרכית. ואולם, החינמיות מצביעה על אפשרות לחלופה הן לאופי הסחורתי של העיתונות והן לחינמיות האוליגרכית: ארגונה של העיתונות כשירות חברתי המופקע (באופן מלא או חלקי) מחוקי השוק והתחרות.

מאז המאה ה-19, ככל שגברה הסתירה בין עקרון חלוקת העבודה לבין ארגונה של העבודה במסגרת השוק הקפיטליסטי, כן התברר כי הפתרון לסתירה טמון בהפקעת השירותים החיוניים להמשך ההתמחות מן השוק והעברתם לידי המדינה. למשל, כאשר האוריינות נעשתה יסוד חיוני להעמקת חלוקת העבודה, באה בריטניה ואירגנה ב-1870 את לימודי הקריאה, הכתיבה והחשבון במסגרות של החינוך הממלכתי.

הקטנת האופי הסחורתי של שירותים חברתיים עומדת ביסוד עקרון מדינת הרווחה. וכך, בדומה לחינוך, הפכה מדינת הרווחה גם חלקים משוק הבריאות והדיור לשירותים חברתיים. איגודי העובדים וחוקי העבודה הקטינו את מימד הסחורה שבעבודה, ומימון ממשלתי הפך רכיבים שונים של תרבות הפנאי לזכות אזרחית, מבילוי בפארקים ועד צפייה בתיאטרון.

כך הופקע משליטת השוק גם חלק מן העיתונות, כמו העיתונים המפלגתיים, שמומנו על-ידי המפלגות, והתשלום שהם גבו נשא אופי של דמי חבר במפלגה. כך, בעוד שהעיתונות המסחרית נשאה אופי של סחורה, לבשה העיתונות המפלגתית אופי של שירות חברתי.

החינמונים הביאו את העיתונות לשלב שבו ברור כי ניתן לבטל את האופי הסחורתי שלה, אך האופן האוליגרכי שבו נעשה הדבר פוגע בתפקוד החברתי של העיתונות. התפתחות זו מלמדת כי כדי לשמר את תפקידה הנחוץ של העיתונות במשטר חלוקת העבודה, יש לארגן אותה מחדש כשירות חברתי.

ניתן לחשוב על דרכים רבות לעשות זאת – דרכים שבעיקרן לא יהיו אלא הרחבת שיטות קיימות שבהן תומכת המדינה בשירותים חברתיים ובתרבות. אפשרויות אחרות הן ארגונם כקואופרטיבים, או הבטחת קיומם באמצעות מימון המונים. עולה, שבמקום שיסתיים תפקידה של העיתונות כסחורה, מתחיל הדיון בעיתונות כשירות חברתי, המסופק באופן חברתי, וזהו דיון שיש לקדמו בין השאר כתנאי לדמוקרטיה.

המאמר התפרסם לראשונה במהדורה "המחיר היקר של תקשורת החינם" באתר "ארץ אחרת"