חנוך מרמרי סיפק כאן שלשום ניתוח למאמרם של יונית לוי ואודי סגל במגזין המקוון "טאבלט", שהתפרסם בתחילת אוקטובר באנגלית ותורגם כעת לעברית. סגל ולוי ניסו להסביר את ההבדלים בין הסיקור התקשורתי של מבצע "צוק איתן" בישראל ובעולם. מרמרי ניסה באמצעות המאמר לפענח את תפיסת עולמם של אנשי טלוויזיה בולטים בישראל, ולהקיש ממנה על חולייה של התקשורת הישראלית בכלל, בעיקר הטלוויזיונית.
בסך-הכל, התקשורת הישראלית על כל אגפיה מאפשרת למי שמתעניין ברווחתם של תושבי השטחים נגישות רבה למידע כזה
חלק מביקורתו של מרמרי אכן עוסק בתקשורת, ועוסק בליקויים ופגמים שהשפעתם על החברה הישראלית עשויה להיות משמעותית. כך לדוגמה הוא מלין בצדק על הניסיון הטלוויזיוני המתמיד לרגש, על השידורים הבלתי פוסקים בזמן המלחמה, על אוסף הפרשנים-מטעם שגדשו את האולפנים, על מיעוט המידע, על חוסר היכולת לספק לצופים תמונת מצב עדכנית ועוד ועוד. הוא מספר כי הצופים שעימם הוא מתגורר "הפכו פוסט-טראומטיים בעקבות השידורים וניתקו עצמם מהם כליל". אפשר להבין אותם; גם אני עשיתי כך בחלק מהזמן.
אך באותה נשימה, וספק אם באופן מודע, כולל ניתוחו של מרמרי ביקורת שמהותה פוליטית על התקשורת הישראלית, על כי אינה מציגה בהרחבה מספקת לטעמו נארטיב ספציפי לעימות הישראלי-ערבי. חשוב להבדיל בין שני סוגי הביקורת.
מרמרי כותב לדוגמה כי "הישראלים לא אוהבים לשמוע על המצור על עזה", ומלין על שיתוף הפעולה של התקשורת. ישראלים אכן אינם אוהבים לשמוע על המצור – בין היתר כי אין מצור כזה. ישראל המשיכה לספק מזון וחשמל לרצועת עזה גם בשיא ימי המלחמה – תופעה יוצאת דופן בתולדות המלחמות. אם התקשורת אינה מדווחת על "מצור" שאינו קיים, טוב היא עושה.
בסך-הכל, התקשורת הישראלית על כל אגפיה מאפשרת למי שמתעניין ברווחתם של תושבי השטחים נגישות רבה למידע כזה: מדיווחים של עמירה הס וגדעון לוי ב"הארץ", דרך כתבותיו של אוהד חמו בערוץ 2, שלל מרואיינים בתוכנית "לונדון וקירשנבאום", טוריו של יגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות", ועוד ועוד – כולם במות מרכזיות ונצפות ביותר. מי שרוצה יכול לקבל את המידע הזה בלחיצת כפתור. גם תמונות ההרס מעזה בזמן המלחמה שודרו בכל מהדורות הטלוויזיה המרכזיות.
גדעון לוי סופג צעקות בשידור חי מאשקלון בערוץ 2 במהלך מבצע "צוק איתן", 14.7.14
הישראלים מודעים היטב לתנאי החיים הירודים ברצועת עזה, אלא שהם מביאים בחשבון את ההקשר. כשם שתושבי צפון-קוריאה סובלים ממדיניות מנהיגם, ותושבי איראן סובלים מסנקציות בינלאומיות כיוון שהנהגתם בחרה במסלול התנגשות עם העולם – כך גם תושבי עזה משלמים את מחיר בחירתם העגומה לדבוק בארגון טרור שחרת על דגלו את חיסולה של ישראל. לא מחסור במידע יש כאן, כי אם פרספקטיבה שונה.
מרמרי קובע עוד כי "העניין הישראלי בחדשות הוא אתנוצנטרי, חשדני, נקמני ועוין לכל ביקורת שבאה מן החוץ". הרישא אכן נוגע לתקשורת, ומזכיר ביקורת קלאסית מסוג "כאב הראש שלי תמיד מטריד יותר מכאב הראש של שכני". אבל ההמשך אינו קשור לתקשורת, אלא לעמדתו של הכותב כלפי החברה הישראלית, שלטעמו מגלה חשדנות ועוינות רבות מדי כלפי ביקורת מהחוץ.
זו עמדה פוליטית לגיטימית, אך לנוכח התמקדותם של גופים בינלאומיים כמו האו"ם בביקורת על ישראל, והימנעותם הכמעט מוחלטת מגינוי של הרצח הברברי המתחולל לדוגמה בסוריה, ניתן לכל הפחות להבין מדוע יש עמדות אחרות. ראוי להזכיר גם כי הביקורת על ישראל מצד וושינגטון ובנות-ברית אחרות באירופה מסוקרת בהרחבה רבה.
מרמרי כותב: "אי-אפשר להתעלם מחלקנו במערכת היחסים המעוותת שהתפתחה עם עזה מאז 2006, שנה בה המרנו את יחסי הכובש-נכבש ביחסי צר-נצור". זו בחירה מעניינת ומוטה-פוליטית של מלים: מערכת היחסים "התפתחה", אנחנו "המרנו". ומה עשו בזמן הזה העזתים?
מזכ"ל האו"ם באן קי-מון מסייר במנהרה חמאסית שנחפרה מרצועת עזה לתוך שטח ישראל, 14.10.14 (צילום: חיים צח, לע"מ)
אחת הטענות החוזרות במאמרו של מרמרי היא שהתקשורת הישראלית מציגה "נארטיב חלקי" בלבד של יחסינו עם רצועת עזה. בהקשר זה מעניין לבחון מקרה מהימים האחרונים – את שיגור מכתב התנחומים של ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, למשפחת המתנקש ביהודה גליק.
זו ללא כל ספק ידיעה בעלת עניין, לא רק לתקשורת הישראלית, אלא גם העולמית: סכסוך מתוקשר, מנהיג בכיר, תמיכה באלימות – כל המרכיבים הנדרשים לידיעה חדשותית. ובכל זאת, לפי בדיקה במנוע החיפוש גוגל-ניוז, אף כלי תקשורת מרכזי בשפה האנגלית לא דיווח על כך. מבין סוכנויות הידיעות הגדולות, רק זו הצרפתית פירסמה ידיעה בנושא. בדיון על איכות הסיקור של הסכסוך הישראלי-ערבי, התנהלות כזאת אינה רק הצגה של "נארטיב חלקי"; היא פשוט הסתרה של האמת.
אבל דווקא לחלק המעניין ביותר במאמרם של לוי וסגל מרמרי לא התייחס. בסיום דבריהם כותבים השניים כי הפערים הגדולים בסיקור בישראל ובעולם יקשו בעתיד על מי שיבקש מישראל לבצע נסיגות נוספות להשיג את מטרתו. במלים אחרות, הבעיה לדבריהם בסיקור העולמי אינה חד-צדדיות או חוסר-מקצועיות, אלא שהסיקור עלול שלא לשרת את המטרה הפוליטית של "שכנוע ישראלים לבצע עוד נסיגות טריטוריאליות".
אכן, כפי שמצטט מרמרי בתחילת מאמרו את דבריו של ג'ורג' אורוול: "ההיסטוריה נכתבת לא במונחים של מה שקרה, אלא במונחים של מה שצריך לקרות על-פי 'קווים מפלגתיים' שונים".