בשלב מוקדם בחיי הבחנתי שאירועים לעולם אינם מדווחים בצורה נכונה בעיתונות, אבל בספרד, בפעם הראשונה, ראיתי דיווחים בעיתונות שאינם נושאים שום קשר לעובדות, אפילו לא את הקשר המשתמע בשקר רגיל [...] ראיתי, למעשה, את ההיסטוריה נכתבת לא במונחים של מה שקרה, אלא במונחים של מה שצריך לקרות על-פי 'קווים מפלגתיים' שונים" (העיתונאי מתי פרידמן מצטט את ג'ורג' אורוול, במאמרו העוסק באופן כיסוי התקשורת העולמית את הסכסוך האלים בין ישראל לעזה)

במת תקשורת לא שגרתית, רחוקה מעין, סיפקה השבוע הזדמנות (נדירה) ללמוד משהו על תודעתם של מעצבי התודעה התקשורתית הישראלית. יונית לוי, המובילה זה תריסר שנים את מהדורת החדשות הנצפית בישראל, כתבה יחד עם עמיתה אודי סגל, הכתב והפרשן המדיני של "חדשות 2", מאמר המציג את התנהלות עיתונות הטלוויזיה בימי השידור הרציף של מבצע "שובו אחים" לאיתור שלושת החטופים בהר חברון, ומבצע "צוק איתן" בעזה, שבא מיד בהמשכו.

כבמה למאמרם של לוי וסגל שימש המגזין היהודי-אמריקאי "טאבלט", המגדיר עצמו כ"יומון דיגיטלי ללא כוונת רווח לחדשות, רעיונות ותרבות". "טאבלט" יוצא לאור בניו-יורק מאז 2009 וממומן על-ידי חברת נקסטבוק, שמפעילה גם הוצאת ספרים בנושאים יהודיים.

ב-26 באוגוסט 2014, יום הפסקת האש שסיימה את "צוק איתן", פורסם ב"טאבלט" מאמרו של מתי פרידמן, לשעבר כתב ועורך ב-AP, שעבד בין השאר בסניף סוכנות הידיעות בעיר מגוריו, ירושלים. כותרת המאמר: "מדריך-למתקדמים [אינסיידר'ס-גייד] לסיפור החשוב בעולם". יומיים לאחר מכן הופיע המאמר בתרגומו לעברית בבית אבי חי ברשת, המקיים עם "טאבלט" קשרי סינדיקציה.

במאמר רחב היריעה (3,100 מלה), שזכה לאזכורים נרחבים בעיתונות הישראלית, כתב פרידמן על הפער בין מציאות הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין האופן שבו זו משתקפת בתקשורת העולמית. פרידמן ביקורתי כלפי נוהל הכיסוי, המוגזם, לדבריו, באופן לא פרופורציוני בהשוואה לכיסוי מוקדי אלימות שונים בעולם. יתרה מכך, הכיסוי הסלקטיבי של התקשורת העולמית את הסכסוך הוא בעיניו דילטנטי ומוטה מראש לעבר הנארטיב שבו ישראל הכל-יכולה פוגעת בפלסטינים חסרי ישע. לדבריו, "רוב העיתונאים [הזרים] בעזה מאמינים שתפקידם הוא לתעד את האלימות שישראל מפנה כלפי אזרחים פלסטינים".

מאמרו של פרידמן עורר תהודה עזה: מעל 80 אלף שיתופים בפייסבוק ויותר מ-1,320 תגובות באתר. המאמר הועמד לדיון לא רק מן ההיבט היהודי-ישראלי, אלא בעיקר מן ההיבט העיתונאי ובעצם – בשילוב של השניים.

נראה כי במת הדיון הזאת נבחרה על-ידי יונית לוי ואודי סגל כזירה נוחה לפרסום השקפתם בנושא. "טאבלט" הוא ערוץ דיון צנוע אמנם, ועם זאת מוערך. מאמרם פורסם ב-9 באוקטובר 2014, אך לא עורר כאן תהודה ניכרת – תופעה שהכותבים מן הסתם אינם מורגלים בה. ניכר אמנם במאמרם כי הוא אינו מופנה לקהל הישראלי ואף לא לזירת התקשורת המקומית, ובכל זאת, עם תרגום המאמר לעברית ופרסומו ב-2 בנובמבר באתר של בית אבי חי, מן הראוי לדון בו  בזירה המקומית. במיוחד בשל היותו מקרה נדיר שבו אנשי טלוויזיה בולטים שכיסו את רצף המבצעים חושפים טפח מתפיסת עולמם.

הנה המאמר השלם, במהדורה מוערת (על-ידי):

"למה המלחמה בעזה נראתה בטלוויזיה הישראלית אחרת מאשר בסי.אן.אן", זוהי הכותרת למאמרם של יונית לוי ואודי סגל. התשובה ניתנת כבר בפסקת הפתיחה:

אנו חיים במדינה שבה איש לא מסכים עם רעהו על שום דבר, ואולם, יש פעילות אחת – למעט התכתשות – שמאחדת כמעט את כולם: צפייה בחדשות. הישראלים רוצים את כל המידע, כל הזמן, וזה נכון גם לגבי ימים רגילים, רגועים, אם קיים בכלל דבר כזה במזרח התיכון. הרייטינג המשולב של שידורי חדשות הערב בשלושת הערוצים המרכזיים – ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10 – מגיע ל-40%. כלומר, ארבעה מתוך עשרה אנשים במדינה מקשיבים מדי ערב לחדשות. בארצות-הברית היו הורגים בשביל מספרים כאלו".

הישראלים מכורים אמנם לחדשות, אך אינם רוצים "את כל המידע, כל הזמן", וזה נכון "גם לגבי ימים רגילים". בימי רגיעה ישראלים אינם מגלים עניין רב בנושאים מדיניים ועוד פחות מכך בנושאים מביכים הקשורים בניהול הכיבוש. העניין הישראלי בחדשות הוא אתנוצטרי, חשדני, נקמני ועוין לכל ביקורת שבאה מן החוץ.

תכונות האופי הללו הן תכונות נרכשות ואינן תופעת טבע. מהדורות החדשות של הטלוויזיה המסחרית נמנעות מאז הקמתן מלכסות את הפלסטינים שלא בהקשרים אלימים. הליין-אפ של חדשות הטלוויזיה מכוון אל הרגש, תוך יצירת תגובות של חרדה, חמלה, דחייה, תיעוב או הזדהות. הישראלים לא אוהבים לשמוע על המצור על עזה, הקהילה השכנה בת 1.7 מיליון בני-אדם, המתמודדת עם קשיי קיום קיצוניים. כלי התקשורת הישראליים ממסכים את המציאות כתגובה לחוסר העניין הפסקני ומקשטים אותה בתיאור האיום הנשקף מגדודי הלוחמים של חמאס.

המלחמה בעזה הפכה את כל שלושת ערוצי הטלוויזיה הישראליים לערוצי חדשות המשדרים 24 שעות ביממה. בעת שרקטות התעופפו לכיוון ישראל, היתה הטלוויזיה למקור המידע העיקרי, ואיש לא כיבה אותה. מה שהיה עד לא מכבר משדר חדשות בן שעה, עבר מוטציה לכלל שידור מתמשך, שנדמה אינסופי. התחביב הלאומי של המדינה נהפך לאובססיה".

אכן אובססיה, יונית ואודי. חדשות הטלוויזיה, כפי שייאמר על-ידיכם בהמשך, התנהלו בפורמט שידור רצוף הרבה לפני נפילת הרקטות הראשונות על ערי ישראל. אין זו גזירת גורל. זוהי החלטה מושכלת של ראשי חברות החדשות, ועליהם האחריות לכך. הם יצאו למבצע תקשורתי לצד הכוחות היוצאים למבצע צבאי – ובהשוואה אליהם ללא אסטרטגיה, ללא תוכניות מבצע, ללא כלים לבצע, ללא כל ידע על המתרחש, והעיקר, ללא כל יכולת לסיים את המבצע או לתחום אותו במסגרות הניתנות לעריכה ולשליטה.

נכון הוא שהרצף הטלוויזיוני ריתק אנשים אל המסך, אבל הידע שהועבר באמצעותו היה קלוש וחזר על עצמו באופן מילולי ובלוּפִּים של קטעי וידיאו אינסופיים. גם שולחנות המלל הפרשני איבדו עצמם לדעת בים של קשקשת החוזרת על עצמה. כדי לא לדבר בשם כולם, אציין רק כי הצופים שעימם אני מתגורר הפכו פוסט-טראומטיים בעקבות השידורים וניתקו עצמם מהם כליל.

כתבי הטלוויזיה רותקו לעמדות השידור שלהם מן השטח וקיבלו מידע באמצעות אוזנייה מהנייד. במקום לחפור ולהשיג מידע בעל ערך, גם אם מרגיז או מכאיב, לעסו הכתבים המדווחים את מסטיק הכרוניקה שייצר עבורם דובר צה"ל.

את רוב המידע שקיבל הציבור – למעט צילומי הווידיאו של פסי העשן הלבן של רקטות כיפת-הברזל וענני העשן השחור המיתמרים מרחוק – ניתן היה להעביר לציבור ברדיו ובטלפון החכם. אילו היתה הטלוויזיה משדרת את מיטב הסרטים והתוכניות שבידה מסביב לארבע עד שש מהדורות תחומות בזמן, במהלך היממה, היו גם החומרים החדשותיים זוכים לטיפול עיתונאי טוב יותר ולהטמעה יעילה יותר בתודעה הציבורית.

למעשה, מחזור שידורי החדשות של 24 שעות ביממה החל כמעט חודש לפני מבצע 'צוק איתן': ראשיתו ב-13 ביוני, לאחר ששלושה צעירים ישראלים נחטפו בדרכם הביתה ממכינה בידי מחבלים של חמאס. שידורי החדשות הבלתי פוסקים, שתודלקו באמצעות המסרים המעורפלים של הפוליטיקאים בנוגע למצבם של בני הנוער, יצרו תקוות שווא שישראל תוכל לתפוס את החוטפים ולשחרר את בני-הערובה בחיים. 18 ימי שידור מאוחר יותר, כאשר גופותיהם נמצאו בשדה פתוח ליד חברון, הלך הרוח הציבורי היה של הלם, אבל וקריאות לנקמה. וכאשר כמה ימים לאחר מכן חמאס החל במטח הרקטות לעבר ישראל, מצב הרוח הלאומי ופלטפורמת התקשורת היו מוכנים למלחמה".

פלטפורמות התקשורת הטלוויזיוניות אינן מתאימות למלחמה, ואינן יכולות להתאים למלחמה. הן אינן יכולות להראות את זוועות המלחמה, ולא לגלות את סודות ניהול המלחמה – בוודאי לא בזמן אמת. למרבה הצער, המקומות היחידים הפתוחים להם לרווחה הם בתי-החולים ובתי-העלמין שלנו. אילו כלי התקשורת הטלוויזיוניים היו מחויבים לציבור, הם היו נמנעים מלהשתלט כליל על מרחב התודעה הציבורית, לספק מידע רדוד, לתת במה לשרלטנים, ללבות ריגושים ולדחוף חומרי כאב וחרדה. גל השידורים הרציף אכן יצר אווירה ציבורית שהיא בין פסיכוזה לאקסטזה, ובמלות כותבי המאמר – הלם.

לאורך 50 ימי המלחמה בעזה, בישראל ובשאר העולם צפו בשתי מלחמות שונות לחלוטין. בישראל המדינה היתה תחת התקפה, שאף התרחשה בשידור חי: המצלמה זינקה בין הערים השונות שהרקטות כוונו לעברן – תוך כדי שהיא מראה את המסלול של הרקטה מגבול הרצועה, את הסירנות שבאו בעקבותיה, את האזרחים שרצים למקלט, ולעתים קרובות אף את היירוט של הרקטה באמצעות כיפת-ברזל – רגעים של חרדה עמוקה, שאחריה באה הקלה, שוב ושוב, כך לאורך כל היום. הערוצים הישראליים, ששיתפו פעולה עם פיקוד העורף של צה"ל, הציגו באנרים שציינו איזה אזור נמצא תחת התקפה, וכיוון שבחלק מהאזורים האזעקות לא היו חזקות מספיק, המידע התברר כמציל חיים".

העולם יכול להרשות לעצמו לדבוק בחצי נארטיב. למדינת ישראל אסור לספר לעצמה חצי סיפור. יותר מדי מידע טפל, יותר מדי ריגוש מעיק, יותר מדי חרדה מצמיתה, יותר מדי כאב מתוקשר. פחות מדי ידע, פתיחות מחשבתית, פחות מדי קור רוח, פחות מדי אומץ אזרחי.

לאדם מבחוץ אולי יהיה קשה להבין זאת, אבל כאשר הילד שלך מבלה את חופשת הקיץ בריצה שמטרתה למצוא מחסה – עם אזהרה של 15 שניות בלבד בדרום, ו-90 שניות בתל-אביב – קשה לך לראות מה קורה לילדים בצד השני. כשמוסיפים לכך את העובדה שחמאס שלט בכל הנתונים והמידע שהגיע מעזה ואסר על כניסת עיתונאים ישראלים, הדברים מתבהרים. העולם הראה את המלחמה בעזה ואת השפעתה על תושבי רצועת עזה, ואילו בטלוויזיה הישראלית עזה היתה סיפור צדדי".

עזה, גם אם עוינת, אלימה וקטלנית, היא סיפור ישראלי. עד שתעמוד על רגליה ותחדל אולי מלהיות סיפור ישראלי, נמשיך לרוץ יותר מהר, וליותר מקלטים. חדשות הטלוויזיה כשלו בחוסר רצונם ובחוסר יכולתם להבהיר זאת.

וכך, בעוד העולם נזף בישראל על שימושה בכוח מופרז, בטלוויזיה הישראלית ננזף ראש הממשלה על כך שאינו עושה די. דיוני אולפן ארוכים הציגו את חוות הדעת של גנרלים לשעבר, ובאופן מפתיע, גם של חברי קבינט עכשוויים, שטענו שאפשר וצריך לעשות יותר. ואכן, הטלוויזיה היתה המקום היחיד שבו הביטוי 'אנחנו צריכים לכבוש מחדש את עזה' נאמר שוב ושוב, ואילו במציאות איש בממשלת ישראל אפילו לא התקרב לשקול מהלך כזה (אם כי כאשר נשאלו על כך בראיונות, אפילו שרים שנחשבים לבעלי עמדות יוניות הקפידו להדגיש כי 'כל האופציות' על השולחן)".

הטלוויזיה של היום אינה הטלוויזיה של המאה הקודמת. גם אם לא השתנתה מהותית בכלי השידור שלה, היא משמשת – ברצונה או שלא ברצונה – מסך-על לכל האתרים והרשתות החברתיות, ובעצם זירת-על לציבור על מכלול פרטיו. ייתכן שזו אחריות שלא ביקשה לעצמה, אבל הטלוויזיה של היום מעצבת את פני החברה ואת סדר יומה באופן טוטאלי, אפילו בהשוואה לימי הרייטינג המוחלט של ערוץ 1. עיתונות הטלוויזיה המסחרית מנהלת את שידוריה גם בימות מלחמה לפי מדדי הצפייה, ואגב כך מועלת בחובתה הציבורית לספק תמונת מציאות מלאה, על כל גווניה, ולא רק לדברר את גורמי השלטון ולהיענות להלכי הרוח בציבור. לצד יכולתה לספק את המיית לבו של הציבור, חובה עליה להציג גם את חלקי המציאות שהציבור פחות מעוניין בהם או אינו מעוניין בהם כלל.

אחרי עשרה ימים של המלחמה, כשחמאס דחה את הצעת הפסקת האש ושלח מחבלים דרך מנהרה לתוך ישראל, הפעולה הקרקעית של צה"ל החלה. גם כאן חשוב לשים לב לפערים: התקשורת הבינלאומית רואה חיילים ישראלים כמטרות צבאיות לגיטימיות, ואילו בעיני הישראלים הם 'הבנים שלנו' פשוטו כמשמעו – מי שנשלחו בגיל 18 לשירות צבאי חובה. במלחמה הזאת חברו הקרוב של שר הביטחון משה יעלון איבד את בנו, נכדו של חיים אורון נפצע באורח קשה וכל מגיש חדשות או כתב הכיר מישהו שנלחם בעזה. בישראל יש בדרך כלל רק דרגה אחת של הפרדה בין כל שני אנשים".

למרבה הצער, העולם צודק, גם אם עיתונאיו רואים רק את מחציתה של התמונה. חיילים הם מטרות צבאיות לגיטימיות, מה גם שישראל הרחיבה את הגדרת המטרות הלגיטימיות כדי לכלול בהן "לוחמים" הפועלים בשם ארגוני אויב מוכרים ו"חמושים" הפועלים מחוץ למסגרות המוכרות. בתקופות מלחמה מתהפכות כאן היוצרות, וחיילים ומפקדים שנפלו – צעירים במיטב שנותיהם – מקודשים עד כדי אבידה בלתי נתפסת, בעוד שאזרחים חללי מלחמות או פיגועים נתפסים כאבידה המדורגת פחות גבוה בהיררכיה של המוות.

דווקא בגלל אווירת הלכידות הנוצרת בזמנים קשים, ומתוך דאגה "לבנים שלנו", הטלוויזיה מעצימה את כאב השכול ומזינה את הציבור במנות רגש מרוכזות שעלולות לשבש את הדעת ולהעכיר את צלילות מהלכיהם של מנהיגיו הנבחרים. אנחנו חיים בשכונה קשה, שבה לא הכל בשליטתנו. ההיגיון העוסק בחיים ובמוות מדבר באזורנו בקולות שונים, ועל איכות החיים הנוחה בימות רגיעה נגבה כאן מחיר כבד בימי הלחימה.

לא רק שהישראלים צפו במלחמה שונה בטלוויזיה, אלא שהתמונות שהם ראו נשזרו בנארטיב שונה. עיקריו בתמצית: אנחנו יצאנו מרצועת עזה, פירקנו את כל ההתנחלויות, נסוגונו לקווי 1967, והתוצאה היתה שחמאס השתלט על עזה ואנחנו זכינו ברקטות, שעלולות לנחות על ביתנו בכל רגע נתון. העולם, לעומת זאת, שמע את הסיפור על ישראל שמפציצה אזרחים חפים מפשע שנמצאים בכלא תוצרת כחול-לבן וראה תמונות של ההרס שנגרם בידי כוחנו הצבאי".

הנארטיב הישראלי, כפי שתואר כאן, הוא נארטיב חלקי. חצי נארטיב. זהו נארטיב המנותק מן התהפוכות שעברו על עזה מאז צאתנו ממנה ב-2005. ההתנתקות הטריטוריאלית מעזה אינה משחררת אותנו מקשר תודעתי לנעשה שם. מעין פקוחה, ממעקב ערני. אי-אפשר להתעלם מחלקנו במערכת היחסים המעוותת שהתפתחה עם עזה מאז 2006, שנה בה המרנו את יחסי הכובש-נכבש ביחסי צר-נצור, שהם אנומליים לא פחות.

הגישה שהותירה את ניהול הרצועה בידי גורמי הביטחון, ללא מעורבות אקטיבית של דרג מדיני יצירתי, לא הוכיחה עצמה. עברנו כבר כמה סיבובים, וכמו ילד מוכה אנחנו מחכים לסטירה שתנחת על הלחי בסיבוב הבא. התקשורת היא שמתדלקת את הנארטיב החצוי. וכיוון שהדרג המדיני הוא תלוי-תקשורת יותר משהיה מעודו, הרי אחריות התקשורת למצב הקיים, שבו הציבור הישראלי מודע אך ורק לנארטיב אחד מן השניים, או לחצי נארטיב מתוך המכלול, היא אחריות מהותית.

המטרה שלנו אינה להכריז מי צודק ומי טועה, אלא להצביע על הפער העצום והמתמשך בין איך שהמלחמה בעזה נתפסה בישראל ובין איך שהיא הוצגה בדרך כלל במקומות אחרים בעולם. הבדל זה בתפיסה ישפיע בתורו עמוקות על התוצאות האפשריות של מבצע 'צוק איתן'. האמונה ברחבי העולם היא שהפתרון המציאותי היחיד לתמונות הזוועה של הרס ומוות ששודרו בטלוויזיה הוא להגביר את המאמצים למשא-ומתן על פתרון של שתי מדינות – מאמץ שנראה היום דחוף יותר מאשר היה לפני המלחמה. ישראל, לעומת זאת, רואה מציאות אפלה שבה פיסת אדמה שפונתה והועברה לידי הפלסטינים נהפכה למקלט למחבלים שירו טילים לבתים וחפרו מנהרות לקהילות כדי לשגר התקפות נוספות. בהצלחה לכל מי שמנסה לשכנע את הישראלים לסגת שוב".

אם עיתונות הטלוויזיה אינה מסוגלת להעמיד בפני הישראלים עובדות כהווייתן, המצריכות עיבוד שכלי לצד החוויה הרגשית, ולצייר תמונת מציאות מלאה על כל האבסורדים שבה, שתשפיע על הציבור לדרוש מנבחריו לחפש פתרונות בכיוונים אחרים – לא ניתן יהיה לפטור את מוביליה מאחריות. אם ראשיה יחזרו לנוהל השידור הקיים וימשיכו להציג חצי תמונה של חצי מציאות, חצי מרגשת וחצי מטמטמת, הם יטמנו בכך את זרעי המלחמה הבאה (על שידוריה הרציפים).