ראיון שער ב"7 לילות" בסוף-השבוע הזה (3.10.14) איפשר ליורם ארבל להשיב למבקריו הרבים בעקבות המונדיאל הכושל שלו ושנת השיא שלו בשידורים, שהסתיימה נכון לעכשיו בסטירה מצלצלת: גופי השידור שהעניקו לו במה מרכזית (ערוץ 1, ערוץ 10 וערוץ הספורט) החליטו לוותר על שירותיו. מהשדר המועסק ביותר כמעט בכל הערוצים האפשריים שמשדרים ספורט (כולל צ'רלטון) הפך ארבל למחוסר עבודה.
רק כמעט. עילת הראיון לרז שכניק, שבחסותה, בין היתר, הוענק לארבל פתחון פה, היא החלטורה החדשה של איש הטלוויזיה הוותיק – "המשפיעים", תוכנית ראיונות נינוחה ומפרגנת בערוץ 20 החדש, ערוץ מורשת. לערוץ הזה יש קשר עסקי עם ynet, השייך לקבוצת "ידיעות אחרונות". ארבל הוא גם שדר הפרסומות של עיתון הבית. ייתכן מאוד שתשמעו את ארבל מבטיח בפרומואים ברדיו ביום שישי ראיון עם עצמו. העיקר ש"תרגיש בבית, 'ידיעות אחרונות'".
בראיון פיזר ארבל שורה של התבטאויות שרבות מהן יכולות להתחרות על מקום בפנתיאון ציטוטי הקאלט. רובן מלמדות ששום חץ ביקורת מוצדק לא הצליח להבקיע את עורו העבה של השדרן, שסבור כנראה שזחיחות מופגנת היא התשובה לכל טיעון ענייני. להלן כמה דוגמאות מייצגות.
שער מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 3.10.14
"אפרוש כשארגיש שאני לא רואה, או שאני לא שומע או שאני נכנס לדמנציה, או שיימאס לי או שיימאס לצופים". ארבל השתמש בקשת רחבה של אפשרויות שמרחיקות, לפחות לשיטתו, עד למקסימום את הסיכוי שלא תשמעו אותו יותר בשידור ספורט. אלא שלמרבה האירוניה, רוב תנאיו לפרישה התממשו זה מכבר. זה רק ארבל שאינו מבין שהוא מרים למבקריו להנחתה קלה: הוא כבר מזמן לא רואה הכל, הוא שומע סלקטיבי ומקשיב למחצה, זכרונו מעורער והוא הצליח להמאיס את עצמו על צופים רבים. לפחות לו עצמו עדיין לא נמאס.
"היה עיתונאי ותיק שכתב ביקורת למרות שלא ראה את השידור! אתה מבין לאן זה הגיע? בתגובה ביטלתי את המנוי לעיתון שבו הוא עובד". בציטוט הזה, כך נראה, מכוון ארבל לעוזי דן מ"הארץ", שנסע בשליחות עיתונו למונדיאל, ועל כן לא היה יכול לצפות בשידוריו של ארבל. אלא שדן מתח ביקורת קשה על תפקודו הכולל של השדר ("ארבל מזלזל בכם, כמות הטעויות שלו ברמה מביכה עד פושעת עברה כל גבול"), וצדק בכל דבריו. מעניין אם ארבל חידש את המנוי אחרי שמורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", החמיא לו במלים "האמת היא שארבל לא כל-כך גרוע, וגרוע מזה – הוא טוב".
"אני לא מוכן לקבל ביקורות מעיתונאי ספורט כי יש להם אג'נדה. יש עיתונאי ספורט שמקנאים בי, הם צרי עין, הם אומרים לעצמם, 'למה יורם משדר ואני לא'". קשה להאמין שהטיעון הילדותי הזה יוצא מפיו של איש תקשורת ותיק ומנוסה. אין ספק ששיבוצו המופרז והתמוה של ארבל לאינספור תוכניות ומשחקים מנע משדרים אחרים, צעירים יותר ומוכשרים לא פחות, את ההזדמנות לרענן את המסך עבור הצופים. אלא שאין ולו עיתונאי ספורט אחד שכתב נגד ארבל והכריז על עצמו כמועמד להחליף אותו. עדיף לארבל אם היה מסתפק ברישא של דבריו: "אני לא מוכן לקבל ביקורות".
את הוויתור עליו מצד הערוצים הגדולים הוא מסביר במוזיקת המקרה: "לא מאמין שיש קונסנזוס כזה. אני מאמין שיש צירוף מקרים מסוים, כל אחד מטעמו. הערוץ הראשון רוצה לעשות דבר חדש, המנכ"ל החוזר של ערוץ 10 רוצה להחזיר את השדר שהיה, ניב רסקין. ערוץ הספורט רוצה לגדל דור חדש. זו סמיכות מקרים, לא קונספירציה נגדי". באשר לקונסנזוס, כזה דווקא היה כשארבל הוקפץ כל יומיים מערוץ לערוץ כאילו פסו שדרנים מן הארץ. מיטב המוחות תהו מדוע חמישה ערוצים (כולל ערוץ 2 וצ'רלטון) התעקשו להעסיק בו בזמן שדר אחד, כשברור שגם אם מדובר בסופרמן, העומס פוגם בתפקודו. מארבל עצמו איש לא ציפה, משום מה, ליושרה מקצועית שתגרום לו להעדיף איכות על כמות. מארבל עד ארבל שרר קונסנזוס שלאיש אין תחליף. תודה לאל ל"סמיכות המקרים", שהעירה את הערוצים מבהלת הסוס-מנצח-לא-מחליפים-גם-כשהוא-צולע.
לא ישדר השנה את מכבי תל-אביב בערוץ 10. ארבל עם הפרשן פיני גרשון בעונה שעברה
על החלטת ערוץ 1 לוותר עליו אמר ארבל בראיון: "אני חושב שלא היה פה עניין מקצועי, אלא רצון לעשות שינוי". האמירה הזו עשויה לעורר חיוך מר בקרב כל מי שעקב בשנים האחרונות אחרי קריסתו המקצועית של הערוץ הממלכתי, שהביאה לסגירתו הסופית. ארבל הוא מהראשונים שיונה ויזנטל, המנהל החדש של רשות השידור, הודיע על הדחתם. ויזנטל לא הסביר את המהלך, אבל הכרטיס הכפול בכיוון אחד ששלח לארבל ולדני נוימן היה שינוי מקצועי מתבקש.
ספק אם ארבל עצמו היה מותיר את ארבל בתפקידו, אם היתה בידיו הסמכות לכך. ב-2009 אמר בראיון ל"וואלה": "בינוניות, אפרוריות וסטגנציה אופפת את הערוץ [הראשון], לא רק בספורט". מצד שני, אולי אין מדובר כאן ב"עניין מקצועי", אלא רק בכישרון "לעשות שינוי", משמע לזגזג בהתאם לנסיבות: ב-2012, כשהוחזר בצעד מפתיע לרשות השידור, חלק ארבל בראיון ל"מאקו" שבחים לראשי הרשות, אמיר גילת, יוני בן-מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ', ואמר שהם מצליחים להחדיר "רוח חדשה". הרוח החדשה הזאת הדיפה ריחות עבשים של מינהל לא תקין כשמושאי החנופה של ארבל סידרו לו חוזה יפה בניגוד לנוהלי משרד האוצר. עכשיו, כשעבודתו בערוץ הראשון הופסקה, ארבל חוזר לזמירות שהשמיע ב-2009 ולפניה.
"אני אשכרה לא רואה את השידור כמשימה עיתונאית, זה שואו". בנקודה הזאת ארבל קלע, שלא בטובתו, לרעה חולה שהוא רק אחד ממייצגיה. כששידור הופך ממשימה עיתונאית ל"שואו", סימן הוא שהשדר ויתר על המנדט המקצועי שלו לטובת מיצובו כדחאקה מהלכת. ראו מקרה משה גרטל והאסמסים באולימפיאדת לונדון.
"אם המגן לא היה אשלי קול אלא ג'ו קול, זה לא נורא, ואלה המקומות שבהם אני נופל כי שם אני פחות מרוכז". ואלה המקומות הנוספים (מדגם מייצג בלבד): במונדיאל הוא החליף את ואן פרסי מהולנד בהונטלאר, את חוסה פקרמן הוא דימה לאוסקר טבארס, לברנס הוא קרא בריאן רואיז. בחצי גמר היורוליג התבלבל בזהותו של קולע סל הניצחון של מכבי תל-אביב (דווין סמית במקום טייריס רייס), ומדנה וייס הוא נפרד במלים "תודה יונית".
"אני רואה מעולה, מה זאת אומרת? אני רואה שש-שש, אין לי שום בעיה רפואית, זה עניין של פיזור דעת". האם פיזור דעת הוא אפיזודה רפואית שהצופים אמורים להכיל?
"אני מכיר שדרים שלקח להם רבע שעה לזהות שלואיס סוארז נשך את קייליני במשחק בין איטליה לאורוגוואי". ארבל רומז לנדב יעקבי, שהידע שלו בכדורגל העולמי עולה לאין שיעור על זה של ארבל ומספר השגיאות שלו זעום לעומת שרשרת הקאלט הכבדה שעונד השדר הוותיק. עוד טיעון ילדותי שמכתים את המוניטין ההולך ומשחיר של הקול-של-המדינה.
דני נוימן (מימין) ויורם ארבל משדרים משחק בערוץ 1 (צילום מסך)
דומה שעייפות או אפיסת כוחות הן בעיניו של ארבל (וגם בעיני מעסיקיו) גזירת גורל, ולא נתון שיש לקחת בחשבון מראש כדי שלא לפגוע באיכות עבודתו. על יחסיו עם הפרשן דני נוימן אמר ארבל: "לא היה שום מתח, היתה בינינו בעיקר עייפות, שידרנו חצי מהמונדיאל הזה מתוך שינה". מה שמסביר כמה תיאורים הזויים שלו במהלך משחקים (שלוש פעמים צעק "שער" שלא היה), שכמותם נראים רק בחלומות.
בהמשך סיפק הסבר מקומם ולא מדויק, בלשון המעטה: "לחלק מהשידורים הגעתי באפיסת כוחות. אני לא מבקש שום הנחה על זה, כולם עברו את זה כמוני, אבל אם הייתי יודע את זה מראש אני אומר לך כאן ועכשיו – לא הייתי נוסע למונדיאל, הייתי מוותר". זהו קשקוש. ארבל היה שותף מלא לסידור לוח השידורים שלו חודשים ארוכים לפני המונדיאל. הוא ידע שמצפה לו לו"ז טיסות עמוס להתפקע, שכלל אינספור קונקשנים ובתי-מלון ללילה ואפילו לחצי לילה, והבין את המשמעויות. למה להפעיל שיקול דעת או אינטגריטי אם אפשר לגייס חוכמה שלאחר מעשה? מבחינתו של ארבל, העיקר כאן היתה ההשתתפות. את המחיר המלא, כולל שכרו, שילמו הצופים.
אז מי אשם בטעויותיו? לפי ארבל, המחשב של פיפ"א, הקולגות שלצדו ואפילו הבדידות: "[...] וזה הזמן שהמשרד האחורי שלך או הפרשן שלך צריכים להיחלץ לעזרתך. אף אחד לא אמר כלום. לא הפרשן, לא המפיק, לא העורך, לא הסאונדמן, אף אחד מכל המערכת. אתה מצפה שהסביבה המקצועית שלך תתמוך בך כי אתה נמצא במצב מאוד בודד בשידור כזה".
נכון לעכשיו, ימיו של ארבל כשדר ספורט מאחוריו. עמיחי שפיגלר ומוטי איוניר, המחליפים שלו ושל ונוימן בערוץ הראשון, רשמו כבר שלושה שידורים טובים ומהוקצעים, שלא עוררו שום געגוע לצמד הקודם. ערוץ המורשת, על שברי אחוזי הרייטינג שלו, הוא מקום שבו יוכל ארבל להמציא את עצמו מחדש. לפחות כאן הוא יוכל להתרכז במרואיין היחיד שלפניו, עם סיכוי גבוה שלא יתבלבל בזיהויו. אולי גם ישלים על הכורסה הנינוחה כמה שעות שינה.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il