זמן קצר לאחר שצפה לראשונה בסרט "מוסר השילומים – המלחמה נמשכת", הציע איש העסקים נועם לניר ליוצרי הסרט, ספק בצחוק, ספק ברצינות, לגנוז אותו תמורת תשלום של מיליון דולר. כך עולה מנספח לתצהיר שהגיש לניר לפני כשבועיים לבית-המשפט המחוזי ירושלים, במסגרת תביעת לשון הרע בסך ארבעה מיליון שקל שהגישה הוועידה לתביעות חומריות של יהודים נגד גרמניה (ועידת התביעות) נגד גיא מרוז, אורלי וילנאי וחברת שמים תוכן והפקות בע"מ.

"אם היו אומרים לי, נועם, תן מיליון דולר, אתה יודע, ברמה, זה, תן מיליון דולר, תגנזו את הסרט הזה – הייתי שם מיליון דולר", אמר לניר בשיחה שקיים עם מרוז ווילנאי בעקבות צפייתו בסרטם.

מתוך הסרט "מוסר השילומים – המלחמה נמשכת"

מתוך הסרט "מוסר השילומים – המלחמה נמשכת"

"מוסר השילומים – המלחמה נמשכת", ששודר לראשונה בערוץ 2 בערב יום הזיכרון לשואה של שנת 2008, מתמקד בפעילותה של ועידת התביעות, הארגון המייצג את היהדות העולמית לצורך קבלת פיצויים עבור קורבנות המשטר הנאצי ויורשיהם. הסרט מבקר בחריפות את ועידת התביעות וטוען, בין היתר, כי הוועידה מחזיקה בסכום של מיליארד דולר ונמנעת מלהעבירו לניצולי השואה. בשל טענה זו ואחרות הוגשה תביעת הדיבה.

הפגישה בין לניר ליוצרי הסרט התקיימה בשלהי אפריל 2008, זמן קצר לאחר שלניר צפה בסרט לראשונה. על-פי תצהירו, הוא השקיע בסרט 30 אלף דולר והתנה מימון נוסף בסך 50 אלף דולר, שאותו ביקשו הנתבעים, בכך שיוכל לראות את הגרסה המוגמרת של הסרט. כשצפה בה, הוא מצהיר, הופתע לרעה. "לתדהמתי נתברר לי", כותב לניר בתצהירו, "כי הסרט מעוות את המציאות, אינו נאמן לאמת ומלא באנימציות המרמזות שלא לעניין. הזדעזעתי מהטון, מהסגנון ומהדרך".

באותה פגישה עם היוצרים, ביקש מהם לניר להכניס בסרט כמה שינויים. תמליל הפגישה, שהוקלטה, צורף לתצהיר שהגיש לבית-המשפט. "אני חושב שיש מקום לביקורת על ועידת התביעות", אמר לניר ליוצרי הסרט, אך הדגיש כי יש גם צורך באיזון ובפרסום הפעולות החיוביות של ועידת התביעות. "אני חושב שכשאתה שופך דמים ראוי שתהיה לך קצת חמלה", טען בשלב אחר של השיחה.

אחד הקטעים בסרט שעורר את זעמו של לניר היה הראיון שערכו מרוז ווילנאי עם סול קגן, ממקימי הארגון. "ואני אתמול כשראיתי את הראיון עם סול קגן, אני, אני כמעט פרצתי בבכי. פרצתי בבכי", אמר. לניר טען כי קגן הוא "איש עתיר ורב זכויות" ותיאר את הראיון שערכו איתו העיתונאים (דקה 42 בסרט) כ"פוטש עיתונאי ברוטלי ואכזרי". וילנאי ומרוז, מנגד, טענו כי הם ביקרו את קגן משום שמצאו פגם במעשיו.

לאחר שלניר פירט בעיות נוספות שמצא בסרט פנתה אליו וילנאי ואמרה: "מה, מה, מה אתה עושה? אתה הרי הטובה של ניצולי השואה לנגד עיניך כל הזמן, נו, אז מה קרה? [...] לאיזה צד עברת?". מרוז, בתגובה לטענות של לניר על אי-דיוקים בסרט, אמר: "מה אתה מדבר? אנחנו עשינו תחקיר של שנה, נועם. [צעקה] על מה אתה מדבר?". "אתה לא תצעק עלי", אמר לו לניר. "בסדר, אני לא אצעק עליך, אתה לא מתבייש?", השיב לו מרוז. "אתה לא תצעק עלי, מתוק", חזר ואמר לניר.

בהמשך השיחה מנה לניר את "שלוש משאלותיו" לגבי שינויים שהיה רוצה לבצע בסרט ואז אמר, כאמור, כך: "אם היו אומרים לי, נועם, תן מיליון דולר, אתה יודע, ברמה, זה, תן מיליון דולר, תגנזו את הסרט הזה – הייתי שם מיליון דולר". על-פי תמליל השיחה, קול בלתי מזוהה השיב, "2 מיליון דולר...", וקול נוסף הציע, "חבר'ה, חצי חצי?". אחר-כך, על-פי התמליל, נשמעים צחוקים ואז קול בלתי מזוהה אומר, "הלוואי", וקול אחר אומר, "לא, לא, נועם, עזוב, זה לא, אנחנו...". בתשובה לכך אומר לניר: "לא, אבל זה אני אומר כדי לומר כמה הדברים כואבים לי".

בראיון לתוכנית "תיק תקשורת" במאי 2008 טען מרוז: "היתה שיחה גדולה מאוד, שבוע לפני שידור הסרט, שבה גם דובר על סכום כסף שנקבל אם לא נשדר".

"גסות הרוח והתוקפנות"

עדותו של לניר היא רק אחת מכמה תצהירי עדות ראשית שהוגשו לבית-המשפט, ומחזיקים, כולל נספחיהם, למעלה מ-1,700 עמודים. ראובן מרחב, יו"ר הוועד המנהל בוועידת התביעות, מצהיר כי הסרט הוא בבחינת "השמצה גסה וחסרת תקדים המציגה תמונה מעוותת ופוגענית על בסיס טענות בעלמא".

על-פי תצהירו של מרחב, ועידת התביעות שיתפה פעולה עם יוצרי הסרט, נציגיה נפגשו עם תחקירניהם וסייעו להם, אלא ש"זמן קצר לאחר תחילת העבודה על הסרט החלו הנתבעים להתנהל בגסות ובוולגריות אל מול הגורמים ששיתפו עימם פעולה ויצרו פרובוקציות זולות במהלך הראיונות המצולמים שהתובעת ניאותה לתת להם".

מרחב מצהיר עוד כי יוצרי הסרט ביקשו לתאם עימו ראיון, אך בכל זאת החליטו להפתיעו והגיעו ללא הודעה מוקדמת לשמוע את עדותו במסגרת ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה. לאחר סיום עדותו, מצהיר מרחב, "תקפו אותי הנתבעים עם מצלמתם, שנדחפה קרוב מאוד לפני, תוך שהם ממטירים לעברי שאלות ומטיחים בפני האשמות שונות" (דקה 30 בסרט).

"נוכח גסות הרוח והתוקפנות בה נהגו הנתבעים כלפי", מצהיר מרחב בהמשך, "סירבתי לשתף פעולה עם הנתבעים ולהשיב לשאלותיהם. לא כך מתנהלת עיתונות ראויה ומכובדת. משהבנתי שהנתבעים אינם תרים אחר אמת עיתונאית, אלא מבקשים ליצור פרובוקציה זולה, ביטלתי באחת את הראיון שתואם ימים ספורים לאחר מכן. התנהלות זו התגלתה כדפוס פעולה קבוע ושיטתי של הנתבעים".

לדברי מרחב, קיבל עותק של הסרט מנועם לניר לפני הקרנתו בפומבי. "צפיתי בסרט ונמלאתי זעם וחלחלה", הוא מצהיר, ומלין על כך שהיוצרים התעלמו מרוב המידע שהועבר להם על-ידי הארגון. פרק ח.7 לתצהיר מרחב, המופיע תחת הכותרת "המניפולציות של הנתבעים", מתאר בין היתר "מצג שקרי" ש"נוצר באמצעות עריכה מגמתית".

השקופית המוקרנת בפתח החלק הראשון של הסרט "מוסר השילומים"

השקופית המוקרנת בפתח החלק הראשון של הסרט "מוסר השילומים"

גם בתצהירה של אורלי יוסף, דוברת ועידת התביעות, סעיפים המוקדשים ל"עריכה המגמתית" של יוצרי הסרט ול"הצגה חלקית ומקוטעת של חומר הגלם שצולם, פסקול שאינו קשור לסצינות המוצגות והדבקת קטעים שונים יחד תוך יצירת 'עובדות' חדשות". בין היתר, על-פי תצהירה של יוסף, דבריו של וילנאי בפתח הסרט, שאמר כי "אנחנו יוצאים לנסות להחזיר את הכסף ואין זמן. אתם מכירים את הסטטיסטיקה: עד שנגמור לצפות בסרט הזה, ימותו עוד שני ניצולי שואה", מעבירים את המסר ש"ועידת התביעות הורגת את ניצולי השואה". ועוד מצהירה יוסף כי שעה שווילנאי מדברת על סיפור "חובק עולם", אצל הצופה נוצרת התחושה הבאה: "אנלוגיה לפרוטוקולים של זקני ציון".

על-פי תצהירה של יוסף, לאחר שבמהלך ראיון שאירגנה ועידת התביעות הטיחו יוצרי הסרט במרואיין כי "מאפיה עושה דבר כזה, לא ארגון יהודי", התעורר ספק בקרב אנשי ועידת התביעות באשר למניעי מרוז ווילנאי.

"בשלב זה", כותבת יוסף, "התחלנו להרגיש שהנתבעים אינם תרים אחר האמת, אלא מבקשים לעורר פרובוקציות שישרתו את התיזה שבדו. למותר לציין שהנתבעים יכולים לערוך את סרטם כרצונם, אך מקום שבו נשאלו שאלות קונקרטיות, התקבלו תשובות ברורות והוצגו מסמכים ברורים, ואחר-כך הוצגו בסרט מסרים הפוכים לחלוטין; אין אנו מדברים עוד ב'עריכה', אלא ב'בישול'".

בטענות אלה ל"בישול" ומגמתיות בעריכה יצטרך להכריע השופט נעם סולברג.

ת"א 2376/08