פומביות ההליכים המשפטיים, לרבות הליכי חקירה ומעצר, היא ממאפייניו המובהקים של המשטר הדמוקרטי. להלכה היא גם עיקרון בסיסי של הדמוקרטיה הישראלית. היא אפילו מעוגנת אצלנו בחוק יסוד (סעיף 3 לחוק יסוד השפיטה). ואולם, בעשור האחרון חל כרסום חמור בכיבוד העיקרון הזה, עקב שימוש בלתי מרוסן של שופטים בצווי איסור פרסום גורפים.
בתי-המשפט, שבעבר קיצצו בנחישות – בשם ההגנה על חופש העיתונות – את כנפי הצנזורה הצבאית, מטילים איפול מוחלט על חקירות ומעצרים בטחוניים שהצנזורה מתירה את פרסומם. כך אירע, כזכור, בחודשים הראשונים של מעצרה של ענת קם ובפרשות בטחוניות אחרות.
ההתנכרות של בתי-המשפט לחובת הפומביות אינה בולטת רק כאשר הם דנים בחשודים בעבירות בטחוניות. האיפול הכמעט מוחלט על הדיונים במשפטו של הנשיא קצב – הרבה מעבר למתחייב מהצורך להסתיר את זהות המתלוננות – שם ללעג ולקלס את העיקרון שעל הצדק לא רק להיעשות, אלא גם להיראות.
הפרסום הסלקטיבי של מקצת העדויות בתיק, לאחר ההרשעה והגשת הערעור, היה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. גם בפרשה פלילית מן השבועות האחרונים ממש, אשר בה הוטל איפול גורף לא רק על זהות החשוד, איש תקשורת, אלא גם על חומרת החשדות שהועלו נגדו, לא מימש בית-המשפט הלכה למעשה את אשר הוא תובע בצדק מגורמי הביטחון ומכל גופי השלטון אחרים – לכבד את זכות העיתונות לחשוף ולדווח לציבור, אלא אם קיימת "ודאות קרובה" או "סכנה ברורה ומיידית" לאינטרס קיומי כלשהו.
לא רק העיתונות אמורה להיות מודאגת מכרסום הפומביות, וחופש העיתונות אינו הערך הדמוקרטי היחיד שנפגע ממנה. איסורי הפרסום הגורפים על הליכים פליליים בכלל – אך בשלבי החקירה והמעצר במיוחד – חותרים בעליל תחת ערכי שלטון החוק, ובעיקר השוויון בפני החוק.
"אור השמש", לימד אותנו השופט היהודי-האמריקאי הדגול לואיס ברנדייס, "הוא חומר החיטוי המשובח ביותר". בכך הוא התכוון לא רק לתרומתה המכרעת של העיתונות החוקרת לגילוי עוולות ועיוותים, אלא לעובדה הידועה שעצם חשיפתם המתמדת של הרשויות ושל אישי הצמרת לאור הנוקב, ואף האכזרי לעתים, של זרקורי התקשורת, מרתיעה אותם ממעשים מפוקפקים. הרי כולנו יודעים שאנשים אינם מעזים לעשות לאור השמש את כל מה שיתפתו אולי לעשות במחשכים.
"האפקט המחטא" הזה בוודאי תקף וחיוני במיוחד לגבי כל המעורבים בהליך הפלילי – חוקרי משטרה, פרקליטים ואפילו שופטים. כאשר הם יודעים שמעשיהם והחלטותיהם חשופים לביקורת התקשורת ובאמצעותה לעין הציבור, סביר שהם ייזהרו יותר ממה שמדיף ריח של שרירות או משוא פנים.
בית-המשפט העליון הודה והכיר בעבר בצורך הזה של אוכפי החוק, לרבות השופטים עצמם, בבקרה התקשורתית ובביקורת הציבורית על התנהלותם המקצועית, ובכך שהעדרה עלול לפגוע לא רק במראית פני הצדק, אלא אף בצדק עצמו.
השופט אהרן ברק הסביר בשעתו שבמשפט צדק לא רק הנאשם אמור לעמוד לדינו של בית-המשפט, אלא גם בית-המשפט עצמו חייב לדעת שהוא והחלטותיו עומדים לדינו של הציבור. שלושה מראשי דור הנפילים של בית-המשפט העליון שלנו, נשיאו השני, יצחק אולשן, נשיאו השלישי, שמעון אגרנט, והמשנה לנשיא, שניאור-זלמן חשין, כתבו חד-וחלק ש"קיימת הסכנה כי בית-המשפט לא יהיה קנאי לעשות דין צדק במקום שסדרי הדין שלו אינם נתונים לביקורת ציבורית מלאה. זה ייתכן תמיד, ואין זו תשובה מתאימה לומר כי אפשר תמיד לבטוח בשופטים".
ואם אי-אפשר תמיד לבטוח בשופטים, בוודאי שאי-אפשר לבטוח תמיד גם בשוטרים ובתובעים. כפי שכתב הסניגור הוותיק פרופ' דוד ליבאי, לשעבר שר המשפטים וראש לשכת עורכי-הדין, בספרו הידוע על הליכי המעצר והשחרור של חשודים, הפומביות של הליכים אלה היא חשובה לכולנו משום "שמעקב ציבורי מהווה כשלעצמו תמריץ לעשיית צדק. הציבור חייב לדעת אם זרועות החוק פועלות ביעילות ובהגינות, ללא משוא פנים וללא אפליה". אך הוא אינו יכול לדעת זאת כאשר אותן זרועות החוק פועלות בחיפויו של צו איסור פרסום.
כאשר החשדות מתפרסמים בתקשורת, יודעים החוקר, התובע או השופט שיש אפשרות סבירה שיידרשו לנמק ולהצדיק את החלטותיהם בתיק לא רק באוזני המתלונן והחשוד, אלא גם בפני הציבור הרחב, והצורך הזה כשלעצמו מבטיח שיקול מעמיק ואחראי יותר. כאשר מדובר בחשדות לעבירות מין, חשיפת זהותו של החשוד חשובה שבעתיים, משום שהניסיון מוכיח שהפרסום מעודד נפגעות נוספות, שחששו עד כה להתלונן, לאזור אומץ ולעשות זאת. כך אירע, למשל, בחקירות נגד יצחק מרדכי ומשה קצב.
לכן יש לברך על הצעת חוק מפתיעה שהונחה בשבוע שעבר על שולחן הכנסת, ושמצמצמת באורח דרסטי את זכותו של חשוד לבקש איפול על החשדות נגדו, ואת סמכותו של השופט להיענות לבקשתו. מדובר בהצעה שיזמה ח"כ זהבה גלאון ממרצ כבר בכנסת הקודמת, וכעת, עם שובה לבית-המחוקקים, היא הצליחה לרתום ליוזמתה גם את דוד אזולאי מש"ס, את שלמה מולה מקדימה ואת איתן כבל מהעבודה.
הצעת החוק הזאת היא אכן מפתיעה, משום בדרך כלל מגמת המחוקקים היא הפוכה – לצמצם את יכולת העיתונות לחשוף חשודים וחשדות. בעשור האחרון עלתה ונדונה, למשל, כמה פעמים הצעה לאסור בחוק פרסום שמותיהם של חשודים לאורך כל תקופת חקירתם ועד להגשת כתב האישום נגדם. מעודד ומרענן אפוא להיווכח שנמצאים לפחות ארבעה מתוך 120 ח"כים שמוכנים לשחות נגד הזרם העכור, ולהיאבק על זכות הציבור לדעת על חשדות וחשודים.
הצעת החוק של גלאון ועמיתיה מותירה על כנה את סמכויות בית-המשפט לאסור פרסום זהותו של חשוד כדי למנוע שיבוש חקירה או סיכון בטחוני מוחשי, אולם היא מבטלת לחלוטין את האופציה של חשוד לבקש איפול בנימוק שהפרסום יגרום לו נזק חמור או יפגע בפרטיותו.
זו אכן האופציה המגלמת את האיום הקטלני ביותר על יכולת העיתונות לחשוף את הליכי החקירה לאורה המחטא של השמש. הרי תמיד פרסום חשדות נגד אדם גורם לו נזק. דווקא ככל שהחשוד הוא בעל עמדה ציבורית או כלכלית בכירה יותר, קל לו יותר לשכנע את השופט בחומרת הנזק שייגרם לו מהפרסום ("נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא"), וגם לממן את פרקליטי הצמרת ואת חוות הדעת הרפואיות שיאששו את טיעוניו.
התוצאה היא אפוא פגיעה לא רק בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת, אלא גם בשוויון בפני החוק. יתרה מזאת: הפגיעה האמורה אינה רק כאשר מדובר בחקירת משטרה, אלא גם כאשר נעשה תחקיר עיתונאי. איש צמרת היודע שכלי תקשורת מכין תחקיר על שחיתויותיו (או המתבקש להגיב עליו לקראת פרסומו) יכול למהר לשגר את פרקליטיו הממולחים לבית-המשפט ולהשיג את איסור פרסומו.
אגב, כאשר העניקה לראשונה הכנסת את האופציה האמורה לחשודים – בשנת 2002 – הבטיח יו"ר ועדת החוקה דאז, ח"כ מיכאל איתן, כי בחוק ייאמר במפורש כי היא לא תינתן לחשודי צמרת ולנבחרי ציבור. ואולם למורת רוחו של איתן, הרוב בכנסת לא היה מוכן לוותר על האופציה האמורה, וסיכל את קיום הבטחתו.
למרות חשיבותה ותרומתה המכרעת לחופש העיתונות ולשוויון בפני החוק, יוזמת החקיקה של גלאון ושלושת חבריה לא זכתה לתהודה ולתמיכה תקשורתית. זה עגום ומדאיג, אך למרבה המבוכה, גם צפוי.
העיתונות הישראלית הרי לא ממש קנאית לחירותה. היא אפילו לא טרחה לערער על איסור הפרסום הגורף שמנע בשבועות האחרונים את סיקור החקירה נגד איש תקשורת שנחשד בחשדות חמורים, וגם התעלמה, רובה ככולה, מן ההחלטה החשובה שקיבלה בשבוע שעבר מועצת העיתונות, הדורשת במפגיע מהיועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין עיתונאי על החזקת מסמכים סודיים. שוב מתברר בעליל שזכות הציבור לדעת אינה מעניינת את כלי התקשורת.
משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומרצה על משפט ותקשורת באוניברסיטה העברית