תחת כותרות כגון "מתגייסים: הסרטון ההיסטרי של הכוכבים", או "מתגייסים: הסרטון הקורע של אמני ישראל היפים", הושק אתמול קליפ בביצועה של "להקת חילות צה"ל", מחווה לחיילים עם תום המבצע הצבאי בעזה. הקליפ מבוסס על מחרוזת משירי הלהקות הצבאיות בביצועם של "מיטב כוכבי ישראל". באתרי האינטרנט השונים הוצג הקליפ כפרודיה. תוך זמן קצר הפך הקליפ לוויראלי; הוא הניב מספר עצום של תגובות באתרים השונים. ממדגם לא מחייב נראה כי רובן המכריע חיוביות. התגובות נעו מאהדה והערצה ליוצרי הקליפ ועד ביקורת מרומזת על מידת הדיוק בביצוע בהשוואה למקור.

מה סוד קסמו של הקליפ? מה פשר ההתלהבות? מהיכן צצה לה "הלהקה הצבאית", כאילו לפתע פתאום? נדמה שהתשובה לשאלות אלה עוברת בבחינת מקומן של הלהקות הצבאיות בתרבות הישראלית ובתהייה על תפקידן האידיאולוגי, כפי שהדבר משתקף בתקשורת עד ימינו אלה.

עוד בטרם הוקמה המדינה כבר פעלו הלהקות הצבאיות. תכליתן המוצהרת היתה להופיע בפני הכוחות הלוחמים לצורך הפגת המתח, ובעיקר לשם יצירת גיבוש והתלכדות מסביב ל"ערכים הנכונים". די מהר הפכו הלהקות למרכיב מרכזי של הבידור האזרחי: שיריהן צעדו בעוז ב"מצעדי הפזמונים", כוכביהן היו למובילי הזמר והבידור האזרחי. עם תחילת שידורי הטלוויזיה הישראלית היו שירי הלהקות לקליפים הראשונים שהופקו ושודרו שם. בתוך כך הוסטה המטרה המקורית של הלהקות הצבאיות. כעת הן הפכו למנגנון אידיאולוגי מן המעלה הראשונה.

מתוך סרטון המחווה הפארודי לשירי הלהקות הצבאיות (צילום מסך)

שירי הלהקות הצבאיות ביקשו להציג את הישראליות במיטבה; הם סיפרו על אומה במצור החיה על חרבה ומושיטה יד לשלום. הצגת הצבא במסגרת בידורית, תמימה, סייעה לישראלים רבים לאמץ דימוי עצמי של צבא הומני שיש לו מדינה צודקת, יפה. החיבור הסוריאליסטי שבין מוות לבידור הפך בחסות הלהקות לחיבור טבעי, נורמלי, הכרחי ובלתי נמנע.

גם כוחו של הקליפ העכשווי טמון בחיזוק אשליית ההסכמה. קל מאוד להתלכד מסביבו, תוך השכחה והעלמה של היסוד המכאיב שבבסיסו. זו אינה פרודיה. הפרודיה הרי מבוססת על הצגת המציאות באופן מוגזם, נלעג לעתים. לנוכח הפרודיה אמור הנמען לבחון את נקודת המבט שלו; לתהות היכן הוא ניצב במרחב שבין ה"מקור" ל"פרודיה". ואולם הקליפ שלפנינו אינו כזה. כל כולו חיקוי קרוב (ואיכותי) של הדבר עצמו, עד כדי התמזגות מוחלטת בו.

למעשה, הקליפ עונה על צורך כפול. הוא מאפשר, בו בזמן, מגוון רחב של התייחסויות. מחד, קל מאוד להתרגש ממנו, להתרפק על השירים היפים, הנוגים, ולהיזכר "כמה טוב היה פעם". אפשר גם לא. אפשר, אם רוצים, "להיקרע מצחוק"; להתמקד בביצוע, להעריך את יכולת המשחק והחיקוי, או פשוט לגחך לנוכח מה שנראה לעתים מלאכותי, מאולץ, ארכאי ולא רלבנטי.

ואפשר גם להחזיק בעמדה הכפולה. לראות בקליפ פרודיה, ובו בזמן "להתחבר", באופן אמיתי, לתוכן. זהו מלכוד מוכר עד מאוד בשיח הישראלי. האחיזה במקל משני קצותיו מאפשרת לכל צופה לזהות עצמו כישראלי "יפה", ערכי, ולהחזיק בו בזמן בעמדה כמו-חתרנית, ביקורתית, המבינה את הקריצה לכאורה שבסרטון המוזיקלי.

נדמה כי יותר מכל מספק עבורנו "קליפ המחווה" דוגמת מופת של השיח הישראלי השלט: טשטוש גבולות שבין לאומיות למסחור, בין צבא לבידור ובין רייטינג למוות.

ד"ר דן ערב הוא מרצה לתקשורת ותרבות בבית-הספר לתקשורת במכללה למינהל ועורך סדרת הטלוויזיה "יורים ושרים" (2004), שעסקה בהיסטוריה של הלהקות הצבאיות